להקת המחול “ורטיגו” הציגה בבכורה את הבלט KUMA במרכז סוזן דלל בתל אביב. אציין שהפקות “ורטיגו” תמיד מעוררות מחשבה, הן מדיטטיביות ומשרות טראנס. הסוגסטיה זולגת אל הקהל, והכוריאוגרפיה הפלסטית פועלת כמו היפנוזה.

ניסתה נועה ורטהיים להעביר את תחושת החיבוק. לכן ירדו הרקדנים מהבמה אל הקהל והתחבקו עם כולם בתורם. לרגע חשבתי: האם ייתכן שלנגד עיניי הפכה תיאוריית שש דרגות של הפרדה לתיאוריית ששת החיבוקים?

התודעה שלי, שסירבה בתוקף להיכנס לטראנס – אף שהמוזיקה שנוגנה על הבמה תרמה לכך מאוד – זיהתה הדים ל“פולחן האביב” במעגלים, בהרמת הידיים לשמיים, ובמיוחד בסולו של הנבחרת. (אגב, ראוי לציין שרקדני “ורטיגו” הם אנשים בעלי שליטה מופלאה ברגליים ובעלי גוף מרשים.) חצי אחר של מוחי התעקש דווקא על ההפך – שמה שאני רואה הוא מחול הודי מסוג בהרטנאטיאם, ובכלל הייתה בו תחושה של משהו קרישנאי.

המוזיקאים בניצוחו של איתמר דוארי (שאהבתי במיוחד את הבסיסט), עברו בעדינות מפסיכדליה לאלקטרוניקה; האלקטרוניקה כבר סיפרה סיפור אחר, אבל החלק הראשון של היצירה – המדיטטיבי – היה כמו נשימה של עולם עתיק, ולא אחשוש לומר זאת. כאן החיבוק לא היה רק תנועה, אלא גם ויברציה קולית – הצלילים הללו הדהדו מקצבים עתיקים, הדים של מנטרות הודיות ומשהו בלתי מוגדר שהזכיר את הפעימות של “פולחן האביב.”

אפשר להזכיר שחיבוק הוא גם תנועה, ושורשיו נעוצים בזמנים פרהיסטוריים, כאשר מגע לא היה מחווה של נחמה אלא מעשה של קסם קדום. בבלט-מדיטציה KUMA תנועה זו מתעוררת לחיים והופכת למנטרה מחולית, לסחרור של דרווישים, לשיבה אינסופית למרכז שאינו קיים.

כמו ב“פולחן האביב” של סטרווינסקי, החיבוק הופך כאן לטקס, להקרבה של כאוס למען הרמוניה. כל תנועה אינה רק ריקוד, אלא קריאת תיגר על הזמן, ניסיון לאחד את חלקי העולם המפורדים לכדי שלם. המחולות ההודיים מוסיפים לתהליך מימד רוחני: הרקדנים, כשהם אוחזים זה בזה בכתפיים, מחבקים לא רק זה את זה, אלא גם את המרחב הבלתי נראה שבו מתקיים משהו שהוא מעבר לאדם.

מובן מאליו שהצופה, ששקע בטראנס, הפך לחלק מהטקס. והוא כבר חשב שחיבוק אינו בהכרח דורש מגע פיזי – הוא מתרחש במקום עמוק יותר, במרכז המעגל המשותף הזה. התנועה חיברה זמנים, תרבויות וגופים – כמו סחרור דרווישי או תפילה הודית, היא נגעה לא רק בכל מי שצפה בה, אלא גם במה שמעבר. אולי זו משמעותו של חיבוק: תזכורת לכך שבעולם מפולג תמיד אפשר למצוא רגע של אחדות, גם אם הוא חולף כמו עצם קיומה של האמנות בממד שלנו.

בריקוד הזה החיבוק הופך לשפה המובנת לכל גוף, אך לא תמיד לתודעה. הוא מסתחרר, מתפרק, נאסף מחדש, כמו משפט המושר בשפה עתיקה. הריקודים ההודיים מביאים איתם תחושה של מחזוריות החיים, שבה החיבוק אינו רק אקט של אהבה, אלא גם מדיטציה, צלילה לזרם הקיום. חיבוק כתנועה, כמוזיקה וכריקוד בתנועה אחת, ארצי וקדוש גם יחד, מעגל בלתי נראה של השתתפות, אקורד הרמוני בפרטיטורה של קשרי אנוש. אולי החיבוק בבלט הזה אינו רק מחווה, אלא ניסיון להשיב את הקשר לזמן המיתי, שבו גוף ונפש היו אחד. החיבוק הוא כמו ניסיון לאחוז בצל של אור, כמו באורפאוס ואורידיצ’ה, חיבוק כמאבק וכטקס, כמטפורה למחזור החיים – מבריאה לפירוק, מסחרור דרווישי לפאוזה שבה נולד משהו חדש.

בטהובן אמנם לא היה כאן, וגם לא ההמנון האירופי, אך המילים “התחבקו, מיליונים, התאחדו באושר אחד” הדהדו בשולי התודעה, ללא ספק.

בשמחה הזו, שהקהל חש דרכה קתרזיס, התאחדו כולם והריעו ל”ורטיגו” במחיאות כפיים סוערות.

פורסם  ב – "Culbyt"-  "Культура бытия"

30 לדצמבר 2024
קישור כאן

לא פשוט לשנות את מצב הרוח. מצב הרוח לא טוב – ולא רק בשל איזה דכדוך מהמצב או שפיפות קומה קיומית. מצבה של הרוח, של ענייני הרוח בתרבות, מצבו של הרוחני באמנות – בנסיגה. ״קומא״, יצירתן החדשה של האחיות נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן ללהקת המחול ורטיגו, מבקשת לעורר את הרוחני. יחד עם ארבעה מוזיקאים המלווים את תשעת רקדני הלהקה בנגינה חיה על הבמה בניהולו של איתמר דוארי, נערך טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם.

והרקדנים ישובים בחצי גורן מקלות במבוק ארוכים תלויים מעל ראשיהם כשרקדן הנושא סלסלה על כתפו מפזר עלי כותרת צהובים עשויים בד, יוצר מעגל פנימי שלאט לאט הולך ונסגר. הצבע הטעון מפיק מיד עצב ועדינות. וכמו תמיד אצל ורטהיים יש איזו נינוחות הרמונית גם כשהתנועה מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים, במשחקי קומפוזיציה וביחסים בין הרקדנים. כולם גוף וצלם. ויש גם ניסיון יפה ונבון לבחון את המונח הקולוסאלי "נפילה" מבחינת היקף המשמעויות והקונטציות הנלוות לו. דרך גלישה מטה החלקה וההתרוממות בחזרה. התנועה הסיבובית, ההופעה וההיעלמות, גלגולי חומר בחומר, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות, חושפת את הרקדנים המלוטשים והרהוטים שיצרו איזו מאגיה מעצם נוכחותם. קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם.

ויש כאן מקבצים אשר מושכים חוטים עדינים של זיקות הנובעות מצורה רגע אחד כזה הוא כשקבוצת רקדנים כורעת על ברכיה, הופכת לחומה אנושית מדורגת הם אוחזים באחת הרקדניות ששוכבת  במאוזן נושאים אותה מן הרצפה ומגלגלים אותה מעלה במעלה החומה לשניים נוספים שעומדים ומניחים לה לשוב ולהתגלגל הלאה וחוזר חלילה. שלושה רקדנים טעונים מפליאים להסתחרר, מניפים תוך כדי תנופה זה כל כתפו של זה וגולשים בחזרה דרך הגב מבלי לעצור את הסיחרור, ושוב בהיפוך תפקידים זה שהיה מונף לשבריר ריקוד זה הוא המניף את חברו על כתפו. יוצרים מערבולת גברית. בסצינה אחרת זוג רקדניות נשענות זו על זו כאילו נחרץ הגורל. הן מנסות להדוף זו את זו מאריכות גפיים נסערות אבל מוצאות את עצמן מוטלות זו על צווארה של זו, הרצון המתנגש במציאות נחשף בשיא הפשטות במין ברית הנרקמת בין נשים, מה שהיה שוב לא יהיה.

ב״קומא״ ניכר כישרון ללכוד דרמה פואטית, וזו נוכחת גם כשכבר ברור על מה מסתכלים. כי דווקא הרגע ביצירה בו הרקדנים יורדים מן הבמה, פורשים זרועותיהם לרווחה ומציעים לקהל חיבוק ממשי הופך אותה למוגבלת. באופן אירוני, החלל האינטימי של הבמה שזולג ונפלש על ידי הציבורי, פוגם באותה חוויה אינטימית חזקה ופיזית.

ועלי הבד משתנים בכל סיבוב. הם מצטברים, נגרפים ומסתדרים באופן שונה. כאילו שהטבע המלאכותי הזה שומר ומעכל בו־בזמן את סימני החיים והתרבות שהיתה ואינה. כמה חבל שהם אינם אמיתיים. והכוריאוגרפיה והמוזיקה נטווים ומנותבים לכדי מארג של אזכורים, זיקות והשפעות הדדיות. שתיהן ביחד כל הזמן סוחפות קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. אבל החיבור הזה לא מאפשר הפשטה אלא מגבש תחושה אחידה וספציפית, מכתיב טון אסתטי מוחלט וברוטלי כאילו הכל נעשה מן השפה לחוץ. החיבור יוצר להט רב מידי שיצר תחושה של רישום יפה ושטוח שכמו נכלא בחלל-לא חלל, ניבט החוצה ומסורב פנימה.

וכמה מבורכים הרגעים בהם תנועת הידיים מציעה קצב אחר שוזרת מחוות פרטיות-קולקטיביות מתחילה מכף יד על המצח כמו מסמנת טוֹטֶפֶת-תפילין של ראש, זכרון בין עיניך, שתי הכפות זולגת אל הלב ונשארות לרגע מונחות שם או מושטת קדימה ומציעות דבר. דווקא בהשתהות ואורך הנשימה, מתגלים הריבוד והתחכום, והמינורי כאן חושף בהדרגה את מה שרדוף. בכדי שאקספרסיביות תעבוד היא צריכה לפעמים לעצור את עצמה שלא להיסחף למחוזות מפנקים מדי, מענגים מדי, מבקשת רגעים שהם הערות שוליים שלא רק שאינן שוליות, הן עקרוניות בפני עצמן. סטייתן מהנושא המרכזי פותחת צוהר לעוד עולם.

 פורסם ב"המבכרת",  ינואר 2025 – קישור כאן

בתחילת שנות התשעים זוג רקדנים נעה ורטהיים ועדי שעל יצרו דואט תמים וחביב ביותר שמשך תשומת לב. היתה זו תקופת פריחה ליוצרים עצמאיים.

נדרשה נחישות רבה כדי שאותם רקדנים ויוצרים בהתהוות, יגשימו את מאווייהם ויטוסו למעלה מזה. לימים הם התמסדו, הקימו את להקת ורטיגו, אחת מלהקות המחול היותר פעילות בתחומן. במהלך הזמן  נוצרה סביב ורטיגו מעגל עשייה מגוון ותוסס, בעל מעורבות יוצאת דופן גם בתחומי עשייה חברתית וסביבתית.

במשך שנים הובילו ורטהיים ושעל את ורטיגו קדימה. לימים, פעילויות נוספות שנלוו לעשיה המרכזית, בני הזוג הפרידו בין תפקידיהם לטובת השלם.נעה ורטהיים התרכזה ביצירה כוריאוגרפית ועדי שעל דאג לשאר תפקידי פיתוח וקידום.

עיקרי מאפייני הלהקה, היו ונשארו יכולות ההתמדה והחריצות, שהניבו שורה ארוכה של יצירות מקוריות שהגיעו לקהל רחב, בארץ ומחוצה לה.

'קומא', עבודתה החדשה של הלהקה הפתיעה אחרי שנים ארוכות שבהם נעה ורטהיים הייתה כוריאוגרפית הבית באופן בלעדי. הפעם היא יזמה מהלך יוצא דופן כאשר צרפה את אחותה, רנה ורטהיים קורן, לעבוד  לצידה כשותפה  ליצירה. מהלך תקדימי ביותר.

את 'קומא' ליוותה מוזיקה מקורית של קבוצת נגנים בניהולו של איתמר דוארי. לידו, על הבמה ישבו  עוד שלושה נגנים וביניהם היה סט מרשים של כלי נגינה שהתפרש  בקשת לרוחב גב הבמה.

הרקדנים חיכו משני צידי הבמה, לסימן שעבודתם מתחילה. במרום תקרת האולם היו תלויים תריסרי אביזרים שנראו כמו קרשים ארוכים, דקים ובהירים. מטרתם נשארה מסקרנת מאחר ולא הבחנתי שיש להם תפקיד סמלי או שימושי, לבד מעצם נוכחותם.

בעבודות של נעה ורטהיים הייתה תמיד הקפדה על אסתטיקה ואנינות צורנית, שעטף את מרבית העשייה הכוריאוגרפית של ורטיגו מזה שנים רבות. כן נכללו בעבודה צבר של מרכיבים בעלי מימד טקסי וכן הייתה משיכה שחיברה את היצירה כחוט השני לפן רוחני-קדמוני. מרכיבים אלה באו לביטוי במחוות ובהתנהלות הגוף ומקצביו.

צפוי היה שניפגש במרכיבים האלה גם בפרקים הבאים מתוך 'קומא' שנחשפו במהלך הערב זה אחר זה, אם כי הפעם, ניתן היה למצוא גם שבילים למקומות חדשים שעבורם נדרשה יציאה מהשיגרה.

בשלב מוקדם של העבודה, מבחינים בתמונה פסטורלית כאשר למרכז הבמה מתקדם רקדן יחיד  שמשעין על כתפו סלסלה גדולה ושטוחה ועליה ערימות 'פתיתים'. בתחילה סברתי כי אלו פתיתי נייר דק בגוונים בהירים, שעשויים מנייר או בד. הרקדן חפן בידו גוש גדול של אותם פתיתים והחל לפזר אותם בחופנים צפופים במעגל סביב סביב מרכז הבמה ויצר מעגל מואר שהלך ונסגר.

זו הייתה תמונה יפה לעין עד מאד. הבמה נראתה זוהרת כמו כמו ערוגת פרחים הסובבת, אולי כולאת אותו.

מעט אחר כך, משני צידי הבמה קמו והצטרפו עוד רקדנים שאחזו  בגושים נוספים שנאספו מתוך ערימות שחיכו להם בצידי הבמה. העיסוק בפיזור הפתיתים על כל משטח הבמה יחזור בוריאציות גם מאוחר בשלבים המתקדמים יותר. יש במשחק עם הפיסות הקטנות מרכיב דקורטיבי שלא ברור למה הוא משמש, לבד מעיסוק חוזר ונשנה בפיזור פיסות ואיסופן לשולי הבמה, אלא אם מטרתו לשמש כאתנחתא, או כדבק מקשר בין המערכות.

במקביל  לתמונות הפותחות, יש מקום להרהר בחומר המוסיקלי של איתמר דוארי והמוסיקאים שמלווים אותו.

נוצר כאן איזה קונטרסט בין המוסיקה השואבת מחומרי המזרח ( מריח כתבלינים מהודו) במקביל לתפיסה מאד עכשווית באופני שילובם במוסיקה המקורית.   אלה מזינים במידה לא מבוטלת גם את מנעד המקצבים  שתרמו להתעלות רוחנית (פחות, במונחי דור הגיל השלישי והלאה.). הלהט רב- הדציבלים, התנגש לא פעם בהמשך הדרך במפגש מחוות ידיים מתפתלות, מעודנות, מפתות: תוצרי עולם מושגי שונה.

בכוריאוגרפיות של ורטיגו למרות הערכים האסתטיים, התוכניים, שנתפסים כמאפייני הלהקה, בכל אחת מהיצירות העמידה נעה ורטהיים  חומרים ופיתוחי מוטיבים חדשים ולצדם עמדו מסרים תנועתיים ואינטראקציות מיוחדות בין הרקדנים שהיו במוקד היצירה.

הפעם, דבר מה שונה עבר על בוני התוכן של 'קומא' שהשפיעו על חומרי הכוריאוגרפיה הנוכחית.   יש סיכוי שהוא ישפיע על הלהקה בהמשך. מצד אחד ישנה האסתטיקה הצלולה, המוחלטת, של נעה, עם דייקנות לצד הליטוש וחיזוק הטכניקה בעבודת הרקדנים.

מצד שני, הייתה אווירת פתיחות שונה באוויר שלא זכורה לי, שהביאה רוח חדשה של פתיחות, אילתור, ושפה פורצת כבלים.

כביכול, נוצר פער שאישר לגיטימיות לאיכויות חדשות (במסגרת הלהקה) של בחירות בתנועה שנדחקה החוצה בעבר, משום שנתפסה כאיום על 'הראוי'.  שינוי הזה, היה פלח חשוב כשלעצמו ונוכח במיוחד במסגרת השינוי ובמיוחד באופני התנועה  בתמונה מרכזית, שהתרכזה בביצועי  קבוצת הגברים בלהקה.

זה לא שהם נראו יותר חזקים מתמיד. והם כן היו.  הם נראו יותר טעונים, כאילו מישהו אישר להם להשתמש באופציה הזו, שלא הייתה קיימת קודם לכן.

בהקשר לקונוונציות המזוהות עם הספריה-הכוריאוגרפית רבת השנים של ורטיגו,  החריגה  מהקווים של קבוצת הרקדנים הגברים, העניקה הרבה גוונים של תנועה רעננה, חצופה, נונשלנטית שהתרכזה בבעיטה אלכסונית גבוהה באוויר תוך דילוג פרוע, שלא ישכח. די להיזכר בעוד קפיצות פרועות ושמחות,כמו  השניים שרצו זה אל זה בידיים מושטות ולא כדי להתנגח, אלא כשי לקבל חיבוק. סיום שהפתיע את שניהם.

החירות החדשה  עשויה בהחלט לעבוד לטובתם, לטובת הלהקה, שכן האנרגיות נדמו כאינפוזיה של אדרנלין שהשתחרר ממקום פנימי. יש לקוות שאיש לא יכניס את השד חזרה לבקבוק.

היה מרתק לראות סדרת ביצועי יחידים חד פעמיים וכן ואירועים שהתפתחו במהלך מגעים נוספים. אלה הובילו לשינויים דינמיים שנוצרו בשטח וניזונו מניסיון קודם של הרקדנים בתחום טכניקות קונטקט כאלמנט נוסף. היו מבצעים שבחרו לקיים עוד מפגשים ספונטניים שהניבו איכויות תנועה לא מתוכננת מראש וזה, בהקשר הערב היה מסקרן מהרגיל.

מאידך, לא ברור לאן כמה מהתמונות הרעננות שתרמו לא מעט ל 'קומא', ישתלבו בדי.אן.איי. של  הלהקה. נקווה שמשבי הרוח האחרת,  לא יזכרו כאירוע קוריוזי, מעין פאזה זמנית שבאה ונמוגה.  וורטיגו תמיד יכולה לשוב למקומות המועדפים לה יותר.  עד כה זה החזיק אותם לא רע, אבל חבל לוותר על מכרה של דרכי ביטוי חדשות.

לורטיגו יש קבוצה מצוינת של רקדנים טובים, חזקים, וזה נכון גם לגבי הרקדניות.

בערב הבכורה של 'קומא', על במת סוזן דלל, ראינו שבקאדר הרקדניות יש קבוצה משמעותית של רקדניות חזקות ומדויקות, בנוסף ליכולות הפרפורמטיביות שלהן.  לכמה מהן יש גם יכולות ביצוע בעלות איכות מרשימה מבלי למתוח בכוח את יכולותיהן וליפיפן.

לא תשכח אחת התמונות המעניינות של הערב, תמונה רבת משתתפים,שבנו במו גופם מעין חומה אנושית צפופה ומדורגת. השורה הראשונה החלה לאחוז באחת הרקדניות ששכבה במאוזן במפלס הבמה  והחלו לגלגל אותה מעלה משורה לשורה למדרגה הבאה, במעלה החומה.   זה היה מעניין, מעלה חיוך אם כי מבחינה הישג אמנותי, האירוע היה יותר קוריוזי מאשר אמירה אמנותית חדה.

במבט המכיל את סך ההתרשמויות משלד המבנה של הכוריאוגרפיה, נשאר באוויר רושם שבגלל  היכולות המאוד טובות של הלהקה, מעניין היה לבדוק אם בניסוי שחרור רסן תודעתי, היה מסתבר כי יש בקאסט מספר רקדנים שהיו מרוויחים מכך ונהנים מעוד דרגת חופש אישית במסגרת בעלת פתיחות כחלק מהיצירה עצמה.

נעים היה לשמוע ולראות כי הערב זכה לאהדה רבה ויוכיחו מחיאות הכפיים הארוכות.

פורסם ב"ריקודיבור / DanceTalk" –  ינואר 2025 –  קישור כאן

 פורסם ב"הארץ" 31 לדצמבר 2024 – קישור כאן

המופע החדש של להקת המחול ורטיגו הוא מפלט מושלם שמזכיר לנו את כל מה שטוב ואנושי. ביקורת

אין מקום למילים רעות

ב"קומא" של להקת ורטיגו, מאת הכוריאוגרפיות נעה ורטהיים ורינה ורטהיים קורן, אין מקום למילים רעות. זהו מפלט מושלם לשעה וחצי של מה שנדחק אל מחוץ לחברה האומללה שלנו שעולמה לא רק קטן מעולם הנמלה, אלא נעשה מבוע של רוע וטיפשות.

על הבמה מסודרים שרפרפי קש קלועים ומעליהם תלויים צינורות במבוק באורכים שונים, כאילו מצפים שתעבור בהם הרוח והם ישמיעו את קולותיהם, קול הרוח הטובה.

בין הרקדנים, בשורה, יושבים הנגנים – חבורה מופלאה של כישרונות וכליהם: קונטרבס, צ'לו, גיטרה ועוד כלי פריטה שאיני מזהה, סינטי-פסנתר ומערכת תופים וכלי הקשה המרשרשים ומצלצלים בידיו של המוזיקאי והמלחין איתמר דוארי.

קלי רגליים ומרחפים

אחד הרקדנים – נושא זר ענק של פרחים בתוך מגש קש, ומפזר את עלי הכותרת בצבעי צהוב כתום וזהב – עולה לבמה אחרי שחילק זרים לכמה רקדנים. אין פרחים רעים, והוא בהמשך מזמין את הרקדנים הקהל למה שטוב ואנושי – לחיבוק.

הרקדנים פורשים זרועות כמו מוטת כנפיים ענקית של ציפור, אולי אלבטרוס שיודע לדאות באוויר בלי לנחות, ובהמשך הם מלהטים בין נפילה לקימה ושהייה מתמשכת בין זו לזו. כל נפילה היא רק המקום ממנו תמשיך תעופה ודילוג וריצה.

כולם קלי רגלים ומרחפים ובעיקר קשובים – זה לזה, לכל זיע והתכוונות, ולמוזיקאים הקשובים גם הם לריקוד ולכל שינוי כיוון והבעה. לקשב הזה, הממלא את הבמה, יש נוכחות בפני עצמה –  קשב שיש לו גוף הקיים כל הזמן, בין הרקדנים למוזיקאים ובינם לבין כל תנועה או מהלך. מוכנים לשאת משקל פתאומי הנופל או מתגלגל אליהם, נענים, נכונים לכל.

רוקדים את החיים

קרוב לתחילת המופע יורדים חלק מהרקדנים אל הקהל כדי לחבק (גם אני זכיתי בחיבוק אמיתי ומשתהה), וכך הפך הקהל למחובק, חיבוק שהיה בקשב למה שהתרחש על הבמה. סולו של אחד הרקדנים היה כמו וידוי על חיבוק שאבד, קינה מלאת זיכרונות על חיבוקים שנעלמו, כמו קריאה מחודשת לחיבוק המגן מהבדידות.

"נכונות" היא כפי הנראה ההוראה שניתנה למשתתפים – ליפול ולזנק ולהרים, תמיכה בכל איבר, בכל רגע. לפעמים מתפרצת מין שמחת התנועה, כמו ריקודי עם משולחים שממציאים את הצעדים בו ברגע, כמו קריאה לחזור לשמחה חסרת שם של טיפוף ורקיעה וזרועות הנאחזות זו בזו רק כדי לפנות ולקבל את הגוף המתעופף אליך כהרף עין.

במעגל ובשורה, ללא ביקורת או העדפה, קבוצות מהבילות של גברים שלא מסתירים את רגשותיהם, הרוקדים את חייהם וגם את צערם בתוך אותה תנועה מתמשכת ומתעופפת, ונשים הנענות לנשים אחרות ולרקדנים הנושאים אותן על כתפיהם וגבם וזרועותיהם.

ריקוד שהוא מתנה

יוצר התלבושות הוא ששון קדם שבגדיו הם כבר רקדנים מאומנים הנעים עם הגוף ויוצרים פיסוליות חושנית. הגברים – בבגדים הרוקדים כמו לעצמם, רחוקים מהעור ומתעופפים, והנשים בקשירות, כאילו הניחו על עצמן עוד עור גמיש וצבעוני הרוקד עמן ומשתנה יחדיו.

המוזיקאים הנפלאים גם הם קשובים – אחד לשני ולרקדנים, והמוזיקה המולחנת מתירה מקום לאלתורים מרתקים, עד שנדמה שכל הבמה באותו סיפור ללא מילים, ריקוד שהוא מתנה, תזכורת שעכשיו מותר לשמוח לשעה באותה היזכרות בגוף החי הלא מאוים, הלא מנותץ וקרוע ומתגונן, שיודע לשאת את הכאב. זה לא ריקוד על מלחמת הטוב ברע אלא על הטוב עצמו, כי את הרע אנחנו כבר מכירים ועכשיו יש לתת מקום לאנושי ולהודיה. ושוב מחלקים פרחים, הנותרים על הבמה כשהאור יורד.

 פורסם ב"הבמה: נותנים במה לתרבות" ינואר 2025 – קישור כאן