המופע החדש של להקת המחול ורטיגו הוא מפלט מושלם שמזכיר לנו את כל מה שטוב ואנושי. ביקורת
אין מקום למילים רעות
ב"קומא" של להקת ורטיגו, מאת הכוריאוגרפיות נעה ורטהיים ורינה ורטהיים קורן, אין מקום למילים רעות. זהו מפלט מושלם לשעה וחצי של מה שנדחק אל מחוץ לחברה האומללה שלנו שעולמה לא רק קטן מעולם הנמלה, אלא נעשה מבוע של רוע וטיפשות.
על הבמה מסודרים שרפרפי קש קלועים ומעליהם תלויים צינורות במבוק באורכים שונים, כאילו מצפים שתעבור בהם הרוח והם ישמיעו את קולותיהם, קול הרוח הטובה.
בין הרקדנים, בשורה, יושבים הנגנים – חבורה מופלאה של כישרונות וכליהם: קונטרבס, צ'לו, גיטרה ועוד כלי פריטה שאיני מזהה, סינטי-פסנתר ומערכת תופים וכלי הקשה המרשרשים ומצלצלים בידיו של המוזיקאי והמלחין איתמר דוארי.
קלי רגליים ומרחפים
אחד הרקדנים – נושא זר ענק של פרחים בתוך מגש קש, ומפזר את עלי הכותרת בצבעי צהוב כתום וזהב – עולה לבמה אחרי שחילק זרים לכמה רקדנים. אין פרחים רעים, והוא בהמשך מזמין את הרקדנים הקהל למה שטוב ואנושי – לחיבוק.
הרקדנים פורשים זרועות כמו מוטת כנפיים ענקית של ציפור, אולי אלבטרוס שיודע לדאות באוויר בלי לנחות, ובהמשך הם מלהטים בין נפילה לקימה ושהייה מתמשכת בין זו לזו. כל נפילה היא רק המקום ממנו תמשיך תעופה ודילוג וריצה.
כולם קלי רגלים ומרחפים ובעיקר קשובים – זה לזה, לכל זיע והתכוונות, ולמוזיקאים הקשובים גם הם לריקוד ולכל שינוי כיוון והבעה. לקשב הזה, הממלא את הבמה, יש נוכחות בפני עצמה – קשב שיש לו גוף הקיים כל הזמן, בין הרקדנים למוזיקאים ובינם לבין כל תנועה או מהלך. מוכנים לשאת משקל פתאומי הנופל או מתגלגל אליהם, נענים, נכונים לכל.
רוקדים את החיים
קרוב לתחילת המופע יורדים חלק מהרקדנים אל הקהל כדי לחבק (גם אני זכיתי בחיבוק אמיתי ומשתהה), וכך הפך הקהל למחובק, חיבוק שהיה בקשב למה שהתרחש על הבמה. סולו של אחד הרקדנים היה כמו וידוי על חיבוק שאבד, קינה מלאת זיכרונות על חיבוקים שנעלמו, כמו קריאה מחודשת לחיבוק המגן מהבדידות.
"נכונות" היא כפי הנראה ההוראה שניתנה למשתתפים – ליפול ולזנק ולהרים, תמיכה בכל איבר, בכל רגע. לפעמים מתפרצת מין שמחת התנועה, כמו ריקודי עם משולחים שממציאים את הצעדים בו ברגע, כמו קריאה לחזור לשמחה חסרת שם של טיפוף ורקיעה וזרועות הנאחזות זו בזו רק כדי לפנות ולקבל את הגוף המתעופף אליך כהרף עין.
במעגל ובשורה, ללא ביקורת או העדפה, קבוצות מהבילות של גברים שלא מסתירים את רגשותיהם, הרוקדים את חייהם וגם את צערם בתוך אותה תנועה מתמשכת ומתעופפת, ונשים הנענות לנשים אחרות ולרקדנים הנושאים אותן על כתפיהם וגבם וזרועותיהם.
ריקוד שהוא מתנה
יוצר התלבושות הוא ששון קדם שבגדיו הם כבר רקדנים מאומנים הנעים עם הגוף ויוצרים פיסוליות חושנית. הגברים – בבגדים הרוקדים כמו לעצמם, רחוקים מהעור ומתעופפים, והנשים בקשירות, כאילו הניחו על עצמן עוד עור גמיש וצבעוני הרוקד עמן ומשתנה יחדיו.
המוזיקאים הנפלאים גם הם קשובים – אחד לשני ולרקדנים, והמוזיקה המולחנת מתירה מקום לאלתורים מרתקים, עד שנדמה שכל הבמה באותו סיפור ללא מילים, ריקוד שהוא מתנה, תזכורת שעכשיו מותר לשמוח לשעה באותה היזכרות בגוף החי הלא מאוים, הלא מנותץ וקרוע ומתגונן, שיודע לשאת את הכאב. זה לא ריקוד על מלחמת הטוב ברע אלא על הטוב עצמו, כי את הרע אנחנו כבר מכירים ועכשיו יש לתת מקום לאנושי ולהודיה. ושוב מחלקים פרחים, הנותרים על הבמה כשהאור יורד.
פורסם ב"הבמה: נותנים במה לתרבות" ינואר 2025 – קישור כאן
"מופע המחול "קוּמָא" יוצא לדרך" מאת יובל אראל
פרויקט 'קוּמָא' הנו שיתוף פעולה ייחודי בין איתמר דוארי מלחין, מנהל מוזיקאלי ואמן כלי הקשה וההרכב המוסיקלי שלו לבין שתי הכוריאוגרפיות נועה ורטהיים ואחותה קרן ורטהיים קורן במסגרת להקת המחול "ורטיגו".
'קוּמָא' התפתחה מהיצירה "בכורה 24" – מופע אינטימי שהועלה לראשונה באולם ״ברונקה״ שבכפר האמנות של הלהקה, בקיבוץ נתיב הל״ה ועתה לובש צורה חדשה באולמות גדולים.
ביום רביעי האחרון התקיימה חזרה של חברי להקת המחול עם קטעים מתוך היצירה בסיומה אמרה הכוריאוגרפית נועה ורטהיים – ״פנים רבות לאמת ולכן כל רגע הוא שער של בחירה חופשית אך מודעת, המופע מציע חוויה ייחודית בתקופה מטלטלת, המזמינה אותנו להתחבר פנימה, להתמסר למקצבים המשתנים, ולהקשיב לצלילים החיים הנוצרים ברגע זה. החוויה מעוררת את חושינו, ומזכירה לנו את היכולת לקום וליפול, לחמול ולכאוב, לחבק ולאהוב. חיבור עמוק זה מזרים אותנו חזרה אל הפעימה הטבעית שלנו, מחבר אותנו מחדש לתקווה".
על בימת מופע המחול באולם הראשי של מרכז סוזן דלל, נתלית תפאורה ייחודית העשויה מנטיפים המשתלשלים מחלל התקרה בדמות ענפי במבוק המהווים מענה מרכך לתהודת צלילי המוזיקה המלווה את מופע המחול, צלילים להם אחראי המוזיקאי היוצר ואיש כלי ההקשה איתמר דואר שלצידו מצויים נגן הקונטרבס דניאל עברין (הבן של רוני עברין), מעיין ליניק (הבת של אתי אנקרי) המנגנת לחילופים בקלידים ובצ'לו ואופיר ויפליך על גיטרות.
בניגוד למקובל כאשר פס הקול מוקלט מראש במופע הנוכחי מלווים הנגנים בנגינה חיה את קטעי המחול המבוצעים על ידי רקדני ורקדניות להקת המחול ורטיגו.
מדובר במחול שכאמור יסודותיו נולדו מתוך פרויקט מוקדם אולם העבודה על היצירה נמשכה במהלך השנה החולפת וההתרחשויות נוגעות במעשה הכוריאוגרפיה ובעלילה הנוצרת, עניין שלא ניתן לנתקו מכך.
קטעי מחול רפטטיביים המדגישים את המיצוב העלילתי על הבמה מעוטרים בפרצי אנרגיה וירטואוזים המציגים הן את היכולות הפיזיות של רקדני הלהקה והן כמשיכות מכחול על פני העלילה הנרמזת, כל אחד ואחת על פי פרשנותו האישית למתרחש על הבמה בהקשר האקטואלי. ברגע מסוים מפזרים רקדני הלהקה אלפי עלי כותרת צהובים על הבמה, רמז חד כתער לאסון השבעה באוקטובר ועשרות החטופים הנמקים בשבי והכמיהה לשובם עכשיו.
אין ספק כי בקטעי המחול שהוצגו במהלך הפרזנטציה שי הרבה מנחשולי רגש שמזעזעים את הנפש בישירותם וחדותם.
היצירה תעלה ברחבי הארץ בין התאריכים 16.12.24 – 21.1.2025 בחוף הכרמל , מ.א. עמק יזרעאל, גני תקווה , באר שבע , ראשון לציון , תל-אביב , הרצליה , ירושלים ועין השופט. חלק מהכנסות המופעים יוקדשו לתוכנית חוסן בורטיגו – לטיפול ושיקום חיילים ומשפחותיהם. כרטיסים זמינים כאן.
פורסם ב"הבלוג של יובל אראל – מגזין מוזיקה ותרבות", 24 לנובמבר 2024, קישור כאן
"ורטיגו – להקת המחול שמטפלת בלוחמים מעלה מופע עם פרחים צהובים" מאת רונית סבירסקי
להקת המחול ורטיגו הקימה בכפר האקולוגי שלה חוות חוסן לטיפול בלוחמים ובנשותיהם כדי לסייע להם לחזור לתפקוד אחרי הטראומה.
הלהקה יוצאת במופע חדש 'קוּמָא' שנוגע בעדינות בשנה הקשה כשהבמה מכוסה בפרחים צהובים
צילום: רונית סבירסקי
בלב עמק האלה הירוק בקיבוץ נתיב הל"ה שוכן כפר אמנות אקולוגי מוקף בנופים של גבעות ירוקות, עצי זית, שקד וברושים. הוא הוקם על ידי נעה ורטהיים ובן זוגה עדי שעל ואליהם הצטרפו 4 אחיותיה של נעה והיום גם הילדים לוקחים חלק בעשייה. זו קהילה של אמנים ואנשי טבע בעלי חזון חברתי אקולוגי שמחבר אמנות, חברה וסביבה. כך נולד גם פרויקט חוות חוסן. חיילים קרביים שנלחמו במלחמת ה-7 באוקטובר ועוברים משברים נפשיים. חלקם גם נפגעו פיזית וישנו קושי גדול לחזור לחיים. זהו מרכז טיפולי קבוצתי לחיילים משוחררים שבו הם עוברים תהליך של עיבוד הטראומה הנפשית ושיקום.
הם עובדים בקבוצות ומגיעים לכפר שלוש פעמים בשבוע במשך שישה חודשים. המודל פותח בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן ומבוצע בשיתוף משרד הבטחון, צה"ל וארגון נכי צה"ל. אוכלים ארוחת בוקר, משוחחים עם עובדת סוציאלית ועוברים מסדנה לסדנה במרחבים הירוקים של הכפר. רקדני להקת המחול עובדים איתם בסדנאות טיפוליות של צ'י קונג, מדיטציה, סדנאות פיסול ובנייה אקולוגית, דיקור, ליצנות שיקומית וטיפול בתנועה.
צילום: רונית סבירסקי
אנשי ורטיגו הבינו שישנם גם חיילים שסובלים מטראומה אבל אינם מוכרים לרשויות. הם הקימו מסגרת שנקראת "שבים – חזרה לשגרה" שבה מטפלים בקבוצות קטנות של 15 חיילים פעם בשבוע במשך חודשיים. הטיפול הוא אישי וקבוצתי בשיתוף בני זוג או קרוב משפחה כדי לסייע ללוחם להתגבר על הקושי שבחזרה לחיים בבית. הפרויקט הזה מלווה בפסיכולוגית ועמותת נט"ל.
המיזם השלישי שנקרא "שניים שהם אחד" הוא מודל חדש שתומך בחיי המשפחה של חיילי המילואים. שמונה מפגשים שכל אחד מהם הוא ארבע שעות של טיפול זוגי מקצועי לצד טיפולי גוף ונפש בשילוב ליצנות שיקומית. מטרת הסדנה לייצר תקשורת פתוחה ומקרבת בין בני זוג, הורה, אח, אחות, חבר או חברה.
צילום: רונית סבירסקי
במסגרת התרומה החשובה הזו לקהילה המשיכה הלהקה ליצור אמנות. הם חזרו לעבוד על יצירה שנקראה "בכורה 24" מופע אינטימי שהחל ללבוש צורה חדשה אחרי ה-7 באוקטובר. הם יצרו קשר עם ההרכב המוזיקלי של איתמר דוארי והחלו לעבוד על היצירה 'קוּמָא'. שמה של היצירה החדשה טומן בחובו הרבה מאוד סמליות ומיסטיקה. המילים "'קוּמָא', מי עפצים וקנקנתום" בארמית הם רכיבי הדיו שבהם השתמשו סופרי סת"ם במהלך כתיבת דברי קודש.
תאורה עדינה שיצר דני פישוף, חושפת את הבמה כשבחלקה האחורי מדרגה מוגבהת לתזמורת החיה של איתמר דוארי. מן התקרה משתלשלים קני במבוק שמזכירים מרימבה או פעמון רוח גדול. הקנים תלויים בצורת מעגלית שיש בה אלמנט מחבר ומחבק. על מעצב התפאורה, זוהר שואף, הציב בחצי מעגל מושבים עגולים שצורתם מזכירה את הקקטוס "כיסא החותנת". התאורה המתחלפת מעניקה להם אפקטים של אבני בזלת שחורות שהופכות לקקטוסים ירוקים. בתוך סל קש ענק שנקלע במיוחד למופע מונחים מאות עלי כותרת בצבע צהוב שהופכים לחלק מהמופע. הרקדנים עורמים אותם בערמות, מפזרים אותם על פני כל הבמה ואוספים אותם חזרה בהתאם לקטע המחול.
צילום: רונית סבירסקי
המציאות שבה הסדר המוכר מופר מדי יום הם בחרו להפר את הסדר גם ביצירה. להשאיר מקום לאלתור של הרקדנים בדרך שמאפשרת לקום וליפול, לחמול ולכאוב, לחבק ולאהוב. החיבור עם תזמורת חיה עם כלי נגינה מגוונים איפשר את החופש הזה. כשרוקדים לצלילי יצירה מסוימת הקצב והתנועות חייבים להיות מותאמים במדויק. ב'קוּמָא' המוזיקה משפיעה על התנועה והתנועה על המוזיקה. התנועות והקצב מזכירים מטרונום ומדמים פעימות לב שמתכווץ ומתרחב, תנועת עפעוף של העיניים שנעצמות ונפקחות שוב לרווחה. המטרה להעביר עם לקהל את תחושת החיבוק.
סל קש מלא פרחים צהובים שממלאים את הבמה צילום: רונית סבירסקי
בקטע שבו הרקדנים מאלתרים בקצב המוזיקה הם משליכים זה את זה ומתעופפים ללא שליטה כמו במשחק תופסת שיצא משליטה. המשחק מעלה חיוך על פניהם של הרקדנים שמפתיעים אחד את השני וסוחפים אתם את הקהל. הקצב המהיר מוריד הילוך לצלילי מוזיקה בנוסח מזרח-מערב והתנועות הופכות למעין תפילה לצלילי קונטרה בס, צ"לו, גיטרה אקוסטית ופרקשן. התלבושות שעוצבו על ידי ששון קדם נוצרו בקווים ישרים וגוונים בהירים. חלקם מעוצבים ממלבני בד גדולים עם פתחים לראש ולידיים.
סדרת המופעים של 'קוּמָא' תעלה ברחבי הארץ בין התאריכים 16.12.24 – 21.1.2025 בחוף הכרמל, מ.א. עמק יזרעאל, גני תקווה, באר שבע, ראשון לציון, תל-אביב, הרצליה, ירושלים ועין השופט. חלק מהכנסות מסע ההופעות יוקדש לחוות חוסן שהוקמה בכפר האמנות ורטיגו בקיבוץ נתיב הל"ה.
פורסם ב- Photour אתר התיירות הישראלי, דצמבר 2024, קישור כאן
קורס חנוכה למחול לנוער
קורס חנוכה למחול לנוער
לכיתות ט’ – יב’
21-22.12.25
בורטיגו כפר אמנות אקולוגי
אנו מזמינים אתכם להדליק את האלומה הפנימית שלכם יחד איתנו בתנועה עדינה לתוך האור המיוחד של חג החנוכה.
הקורס מיועד לתלמידות ותלמידי מחול ורקדנים.ות צעירים.ות, המעוניינים.ות בהכרות מעמיקה עם שפת המחול הייחודים של להקת המחול ורטיגו.
בואו לנוע בקורס חנוכה למחול בן יומיים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, ביתה של להקת המחול ורטיגו, לחוות ולהתנסות ברפרטואר ורטיגו, בלט קלאסי, ריליס, קונטקט אימפרוביזציה, כיתת אמן ועוד.
* נדרש רקע של לפחות שנתיים בבלט קלאסי
עלות השתתפות:
715 ₪ כולל אירוח בכפר האמנות האקולוגי, שיעורים, סדנאות ולינה
לינה:
בחלל משותף על מזרנים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, קיבוץ נתיב הל”ה.
יש להביא מגבת, מצעים ו/שק שינה.
עלות ארוחות:
260 ₪ ארוחות כפריות צמחוניות – בתשלום נפרד למבשלת
סה"כ עלות הקורס: 975 ₪
*קיום הקורס מותנה במינימום נרשמים
הקורס יתקיים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, בקיבוץ נתיב הל"ה, במתחם רגוע ושליו בחיק הטבע, הכולל כולל מרחב מוגן, ופועל לפי הוראות פיקוד העורף .
"מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי" מאת איתן אלחדז ברק
הכפר האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו" הפך לחוות חוסן שמטפלת בחיילים שעברו טראומה במלחמת "חרבות ברזל". כעת יוזמי הרעיון מקווים שמספר החוות יגדל לנוכח המספר העצום של חיילים שלוקחים חלק בלחימה
סדנת חבילה עוברת לפלוגת נח"ל בכפר האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו" (צילום: איתן אלחדז ברק)בוקר אביבי בכפר האמנות האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו". דביר לוי (23) עורך תרגילי תנועה וריקוד עם אחת הרקדניות של הלהקה. לרגע קט אפשר לחשוב שהוא חלק מהלהקה עם הרפרטואר העשיר. כמה שבועות לפני כן, לוי, חייל מילואים בהנדסה קרבית נקלע למארב קשה של חמאס בלב ג’באליה ונפצע פיזית ונפשית: “הייתי בתוך ‘פומה’ (טנק שהוסב לצורכי הנדסה קרבית)", הוא נזכר ברגעים שלא מרפים ממנו. “היינו בתנועה מבצעית ואז חטפנו RPG מאחור וירי מנשק קל מקדימה. אחרי שעתיים של אירוע כאשר הנשק שלי לא עבד וחלק מהחיילים קפאו על מקומם, היה שלב שלא ידענו מה אנחנו עושים עם עצמנו". הוא היה שם בתופת ללא גיבוי, מרגיש נטוש כשלצדו רופא וחובש. “תוך כדי האירוע אנחנו נאלצים גם לטפל בפצועים", הוא מוסיף.בסופו של דבר לוי הצליח להיחלץ משם שבור ופצוע. “חזרתי הביתה לירושלים, עם תיק על הגב וחוסר אמון טוטאלי באנשים, במקום שבו אני נמצא. וגם הייתי מרוסק פיזית בגלל כל מה שהיה וראיתי", הוא מספר. הוא שוחרר זמנית על סעיף נפשי ובארגון נכי צה"ל המליצו להגיע ל"חוות חוסן" שנפתחה לפני שלושה חודשים בכפר האמנות של להקת "ורטיגו" בעמק האלה הפסטורלי.החווה הזו היא חלק ממיזם פורץ דרך ושאפתני שמתבסס בחודשים האחרונים בכל הארץ ויהווה רשת של 40 חוות חוסן שיהיו "כיפת ברזל של הנפש". “אנחנו מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי", מסביר סא"ל שרון גרינקר, איש עסקים שהחליט לפני 15 שנים לרתום את כישוריו למען חיילים עם פוסט־טראומה, שכבר ייעץ לאוקראינה ורוסיה בנושא וגייס לעזרתו את האלוף במיל’ וח"כ לשעבר איל בן ראובן כדי לתכלל את הפרויקט. “ב־7 באוקטובר קמתי והרגשתי שכל השנים הללו הכינו אותי לרגע הזה. הרעיון שלנו הוא הקמת מרכזי טיפול קבוצתיים לחיילים משוחררים מהצבא כדי לטפל בהם מיידית. פה הם עוברים תהליך עיבוד ושיקום. יש לנו הצלחה שעומדת על 60% של פוסט־טראומטיים שחוזרים לעבודה. זה נתון שלא קיים במקומות אחרים". כרגע ישנן 40 חוות שהוכשרו לכך מצפון לדרום ורק תשע מתוכן מוכרות על ידי אגף השיקום.
סא"ל שרון גרינקר (צילום: איתן אלחדז ברק)
“נותנים לי גלגלי עזר"
במלחמה הוקמו, לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, מתחמים עם צוותים לטיפול בתגובות קרב בסמוך לאזורי הלחימה בעוטף. אם הטיפול לא היה מספק, החיילים הופנו למלש"ע – מרכז לשיקום עורפי, שמורכב מפסיכיאטרים וקב"נים במילואים. אחרי תקופת מה החיילים חוזרים ליחידה או מופנים לוועדה רפואית וזו קובעת את מידת חומרת הפגיעה.
מנתונים של אגף השיקום עולה כי החל מ־7 באוקטובר נקלטו באגף השיקום 7,209 פצועות ופצועים חדשים. כ־30% מהם פיתחו תגובות נפשיות שונות, ולכ־60% מאלו הפציעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. הצפי של האגף הוא קליטה של עוד 8,000 פצועים עד סוף השנה. אלו מספרים שאגף השיקום מעולם לא התמודד עמם, כשלשם השוואה במלחמת יום הכיפורים היו 7,251 פצועים. משום כך הוחלט באגף על מדיניות מקילה ודחיית כל הוועדות הרפואיות למשך שנה (חוץ ממקרים קשים שדורשים טיפול בהתאם), מה שלמעשה פתח את השורות כמעט לכל חייל שהשתתף בלחימה.
באגף השיקום הבינו את חשיבות החוות הטיפוליות (כנראה בהשפעת החוות שנפתחו לניצולי הנובה) והם כרגע מכירים בתשע חוות כאלו ובעתיד יצטרפו עוד, זאת בנוסף לשלל הפתרונות שמציע האגף לפצועים.
נחזור לדביר, שלוקח חלק יחד עם עשרה מטופלים בתוכנית השיקום בחוות החוסן של ורטיגו. “אני זוכר תרגיל שעשינו באחת הסדנאות, שבו צריך לסמוך אחד על השני. אני לא מכיר שם אף אחד ולך תסמוך על מישהו כשיש לך את הבעיות שלך עם עצמך. ואז הגיע רגע שבו פשוט הרפיתי וזה גרם לי להתחיל לשנות את הגישה".
דביר לוי (צילום: איתן אלחדז ברק)
הקבוצות מגיעות שלוש פעמים בשבוע. ב־9 בבוקר מתכנסים לארוחת בוקר, לאחר מכן שיחה עם עובדת סוציאלית ואז הם מדלגים בין סדנת תנועה לסדנת רכיבה על סוסים ומפגש עם ליצן רפואי. “גם את הדבר הנורא ביותר הוא יודע להכיל, לנרמל ואז לצחוק על זה", מספר אחד החיילים. בסדנת SE (שיטת Somatic Experiencing) הם לומדים לגעת בחוויה הקשה דרך תנועה ו"מוציאים את כל הלחץ שנשמר בגוף", כדברי לוי.
אצל ש', אירועים מסוימים שלהם היה עד במהלך המלחמה הציתו אצלו זיכרונות רדומים "שאסף" במהלך שירותו. “במהלך המחלה הייתי קם בבוקר, מפזר את הילדים וחוזר לישון שוב", הוא אומר. “אשתי, שלא הייתי מחליף איתה מילה מלבד צעקות וריבים, שכנעה אותי להגיע לכאן. כרגע ההישג שלי זה לקום בבוקר והתמריץ שלי הוא להגיע לפה. אפילו לעצם הנוכחות כאן יש משמעות. היום אני מסוגל לדבר עם אשתי. אני אפילו מתרגל טאי צ’י בבית אחרי שעברנו סדנה של זה". ש', לומד לשתף ולהעריך רגעים קטנים: “בשבוע שעבר קניתי גוש חמר וישבתי עם הבנות שלי בחדר. משהו שלא עשיתי מזמן".
אבישי קאפח אלון (43), אב לחמישה מירושלים, התגייס לשירות מילואים כפרמדיק לוחם. בפעילות מבצעית באל־בורייג’ הוא נפצע מירי נ.ט. “אחרי הפציעה הייתי יכול להעביר יומיים־שלושה מבלי להוציא מילה מהפה בבית ופתאום אני יכול לנהל קצת שיחות", הוא מספר. “נותנים לי פה גלגלי עזר. אני חושב שדווקא בגלל שמדובר באנשים שאני לא מכיר אז זה מאפשר לי להיות פגיע יותר. אנחנו בתקופת החגים הלאומיים, אבל אני לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור. אני לא ישן מרוב שאני זוכר".
אבישי קאפח אלון (צילום: איתן אלחדז ברק)
לחווה מגיעות גם קבוצות של חיילים שאינם מוגדרים עם פגיעה נפשית אך עומס החוויות מצריך אותם לסוג של ונטילציה ועיבוד. הצטרפתי לקבוצה כזאת של 30 חיילים צעירים מהנח"ל שרק השתחררו וכבר קיבלו צו מילואים לעוד ארבעה חודשים בלב עזה. הם משחקים ב"חבילה עוברת" וכל אחד צריך לומר משהו על חבר שהיה איתו: “רציתי להודות לך", פונה אחד מהם לחברו לפלוגה שיושב ממולו, “על כך שלמרות שיכולת לא עזבת אותנו בימים הרעים". חייל אחר מודה לחובש: “היית שם בשבילנו כאשר אברהם נפל בקרב". אחר פונה לטבח: “תדע לך, הקוסקוס שלך החזיק אותי". המפקד פונה לפקוד שלו ומברך אותו: “מעריך אותך על זה שהיית איתנו גם בשחורות ובדיכאון, נשרטת ולא הלכת". המנחה שלהם מסבירה לכולם: “יצאתם עכשיו מעזה והמוח שלכם מכויל למשהו אחר. יכול להיות שחלק מכם יסבלו מחלומות לא נעימים, אכילה רגשית, וזה בסדר".
“אנחנו בתהליך תיקון"
האלוף במיל’ איל בן ראובן מסתובב בין הקבוצות השונות כמו אב חומל ומקשיב ומפציר בהם לשתף ולדבר: “בדור שלי לא הכרנו את הדברים הללו. לא היה מקום לעיבוד ודיבור על החוויות הקשות. היה גם את עניין המצ’ואיזם, ‘מה אני לא ישן בלילה בגלל המלחמה’. אני אומר לאותם צעירים: החוויות שתעברו במלחמה, אתם לא תיפרדו מהן. אני עצמי לא נפרדתי. אני זוכר את המלחמות שעשיתי, וכן, לעתים אני מתעורר בלילה וחושב על זה. זה קורה לכולם, אבל היכולת להמשיך בחיים היא דבר מרכזי ולמזלנו אפשר לטפל בזה היום. ארגון נכי צה"ל החליט בהחלטה תקדימית לפתוח את שורותיו לכל חייל שמצהיר שהוא נפגע. אנחנו היום צריכים לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע מהם ליפול אל המחלה. לא עשינו זאת במלחמות עבר ויש לי חברים מהפלוגה שנפלו לבור הזה 35 שנים לאחר המלחמה. יש לי פקודים ממלחמת לבנון הראשונה שעברו שנים עד שהבנתי מה שיש להם. היום אנחנו רוצים למנוע את זה".
בן ראובן ריכז את סוגיית הטיפול בנכי צה"ל בדוח שפרסם והיווה תשתית לרפורמת "נפש אחת" שמוביל מאז משרד הביטחון, אבל המלחמה הזאת תפסה אותו, כמו את רבים, בהפתעה. “מצאתי את עצמי פעם ראשונה ‘בלי טנק ובלי מפה'", הוא נזכר, כשבתחילתה לקח על עצמו להכשיר את כיתות הכוננות בצפון: “היום למזלנו הן נמצאות במקום אחר ממה שהן היו בתחילת המלחמה ואוי ואבוי לנו אם היו תוקפים אותנו גם בצפון. העסק היה מפורק שם לגמרי".
האלוף במיל’ איל בן ראובן (צילום: איתן אלחדז ברק)
הנושא השני שלמענו התגייס הוא הטיפול הכוללני בבעיות הנפש של החיילים. “החיילים עוברים מלחמה שונה לגמרי ממה שאנחנו עברנו", הוא מסביר. “אני נלחמתי ביום כיפור והגדוד שלי הושמד. עברתי חוויות מורכבות לכן אני אומר שמה שהחיילים עוברים היום בעזה קשה לא פחות, אם לא יותר מאשר מה שאנחנו עברנו, בעיקר בהיבט של לחימה בסביבה אורבנית צפופה עם מחבלים שמעורים באוכלוסיה בלתי מעורבת. אנחנו נלחמנו מול צבאות, אתה עולה לעמדה וצריך להשמיד את הטנק".
"היום החיילים נמצאים בסיטואציה שונה לגמרי: הלחימה היא ב־360 מעלות סביבך. לחץ נוראי. מראות הרס, חורבן וריחות. באחת ההמלצות בדוח שהוצאתי היה כתוב שצריך ליצור בית לאומי לסוגיית הלומי קרב. יש חיילים שלא יכולים או לא רוצים לדבר על זה, לכן נולד רעיון של חוות החוסן כבר לפני ארבעה חודשים. היינו צריכים להיות היום עם עשרות חוות ואלפי חיילים. אנחנו לא שם. כל יום שיש חייל ששוחרר מסיבה נפשית ולא טופל אנחנו נשלם על זה בריבית דריבית עוד שנים קדימה לכן הזמן פה הוא קריטי. יש חוות שהוכרו וישנן עוד עשרות שמחכות להכרה. אני כועס על זה אבל אנחנו בתהליך תיקון".
החזון של בן ראובן הוא לפתוח את החוות עבור כל חייל שהשתתף במלחמה. “אני רוצה לתת מענה גם לחיילים שהשתחררו מהצבא על סעיף נפשי וגם לכאלו שהשתחררו ופתאום אחרי שבועיים נפלו לבור שחור. אלו הן גם חוות מניעה".
נעה ורטהיים, רקדנית עבר ומהמייסדות של להקת המחול "ורטיגו", מודה שהיא לא דמיינה אי פעם סיטואציה מעין זו. “הייתה לנו קבוצת חיילים שהגיעה היישר מאזורי הקרבות לסדנת ‘צלילים מרפאים’. חששנו שתהיה ציניות ושבכלל הם לא יתמסרו לזה ואז קרה פלא – הם נשכבו כולם ושיתפו פעולה בצורה מדהימה", היא מספרת.
נעה ורטהיים (צילום: איתן אלחדז ברק)
“ניצלתי את הרגע הקסום והצצתי. ראיתי 40 חבר’ה עם כלי נגינה שונים ואני חושבת לעצמי שבשום סיטואציית עבר של מדינת ישראל לא הייתי מדמיינת אוכלוסייה צעירה כל כך מגוונת שבה כולם כאחד מתמסרים לתרפיה באמצעות תרגילי ‘קונטקט’ או כשהם יוצרים ‘כדורי אנרגיה’ ומוסרים אחד לשני. הם למדו שפה חדשה ועוד יומיים הם יהיו בעזה והשקט יוחלף בלחץ ובקולות נפץ. אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי שבו כולם הפכו להיות ‘ספוג’ נקי מרבב בגלל הצרה המשותפת לנו. מבחינתי זאת הזדמנות של תיקון עולם. ואני ראיתי זאת במו עיניי. חבל שזה קורה כשאנחנו עם הגב לקיר".
חיילים הסובלים ממצוקה ומעוניינים להצטרף לחוות חוסן ורטיגו, יכולים לפנות
יוסף חיים פילצר
עובד סוציאלי
מלווה החווה
0524607273 ניתן גם לפנות בוואטסאפ
village@vertigo.org.il
02-9900235
"ורטיגו: מחול וסדנאות". מאת אסי חיים
מתוך מאמר "משתה הודי ומאפה קווקזי: טיול אוכל באזור קסום"
פסטיבל האוכל הכפרי של מטה יהודה הוא לא רק הזדמנות נהדרת לחוויה קולינרית ייחודית. המפגש עם האנשים הנפלאים של האזור, היוצרים את המטעמים האותנטיים והמאוד־טעימים האלו – מפיצות טאבון ועד לאוכל הודי – גם ממלא את הלב
לעדי שעל ונועה ורטהיים, אשתו ושותפתו לפרויקט ב־30 השנים האחרונות, תלויות מעל המיטה שלוש מילים: אמנות, חברה וסביבה. באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל גם בעברית די ברור שהאמנות פה היא רק חלק ממה שהם עושים. זה התחיל בדואט לפני הרבה שנים והיום זו אחת מלהקות המחול הגדולות בארץ. כשהלהקה גדלה הם החלו לחפש בית שבו יוכלו להתמקם ובחרו באמצע הדרך שבין ירושלים למרכז סוזן דלל: קיבוץ נתיב הל"ה. בתוך נוף פראי וירוק בשולי הקיבוץ הם קיבלו שני לולים נטושים והפכו אותם לקסם של מקום. סטודיואים לחזרות, חלל מדהים להופעות, חדרים קטנים למי שמחפש מקום להתאכסן ובו משתכנים בעיקר רקדנים ואמנים שמחפשים מקום לברוח אליו, ומבנה קסום שבו מתקיימות סדנאות. הכול נבנה ביד ומחומרים אקולוגיים והכל מתחבר לידי קסם אחד גדול.
עדי שעל בסטודיו ורטיגו
(צילום: אסי חיים)
"מגיעים לכאן כל מיני אנשים, רקדנים אבל לא רק. ויש כאן סדנאות, לא רק שלנו. לפעמים אנחנו מייצרים את התוכן, ולפעמים אלו אנשים שמגיעים לכאן כקבוצה, למשל לסדנת מיינדפולנס, ואז אנחנו רק האכסנייה", אומר שעל. בתקופת הפסטיבל ייערכו במקום סדנאות שונות כמו טאי צ'י, מחול והופעות סטנד־אפ. זה אמנם לא יקרה בפסטיבל, אך לאורך השנה יש כאן מדי פעם בימי שישי הופעות עם ארוחה וזו נשמעת חוויה מעניינת. שעל אומר ש"יש כאן פורמט מבוקש שנקרא 'פוד אנד ארט' שקורה בימי שישי בבוקר. אנשים מגיעים ואני מספר להם קצת על המקום, על הכפר ועל מה שקורה כאן, ואז נכנסים לחלל המרכזי להופעה של להקת ורטיגו, שאחריה יושבים לארוחה עם הרקדנים. יש לנו שפית, אורית, שדואגת שהארוחה לא נופלת ברמתה מההופעה. זה יוצר מפגש ושיחה וחוויה נהדרת ואנשים חוזרים הביתה לשבת שמחים וטובי לב, אחרי שראו את הזיעה של הרקדנים ואכלו איתם ביחד". כדאי להתעדכן באתר של הלהקה.
בזמן שאנחנו מדברים המכנסיים והנעליים מספיקים להתייבש ואני יכול להמשיך את היום הזה, שרק הולך ומשתפר. ארבע תחנות יש לי בדרך, ובכולן מחכים אנשים נהדרים ושולחנות מלאים כל טוב.
""ורטיגו" מציגה: האור שבקצה המשבר".
בימים שבהם המושג "בית" הפך למשמעותי ביותר עבור כל ישראלי, שבה ומעלה להקת המחול העכשווי את היצירה "מאנא – כלי של אור", על במת האופרה הישראלית ב־19 במרץ. במקביל פותחת הלהקה את ביתה – חוות חוסן בכפר האמנות האקולוגי ורטיגו – לטיפול בחיילים שחוו טראומה
מוגש מטעם להקת ורטיגו
אירועי 7 באוקטובר תפסו את נועה ורטהיים, מייסדת להקת המחול "ורטיגו", בעיצומן של חזרות להעלאה המחודשת של יצירתה "מאנא – כלי של אור". העבודה האייקונית, שהועלתה לראשונה ב-2009, מייצגת את החיפוש אחר האור והתקווה גם ברגעים קשים. מושג הבית, הנטוע עמוק ביצירה, משול ל"מאנא" – בארמית כלי המאפשר את הגשמת הרוח, וקירות הבית האיתנים הופכים בה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
הפרימיירה תוכננה לנובמבר, אלא שאז הגיע הטבח וטרף את הקלפים. באופן מדהים בנקודה זו המציאות והיצירה כמו התמזגו יחד, כשהמילה "בית" קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר עבור מאות אלפי מפונים, חיילים ואזרחים בטראומה ומדינה שלמה שנתונה בחרדה ובחוסר ודאות. שבוע של שיתוק הספיקו לוורטהיים, שמיד רתמה את רקדניה למיזמי התנדבות ועשייה, שאחד משיאיה הוא העלאתה של היצירה המיוחדת ב־19 במרץ באופרה הישראלית.
מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
להקת המחול "ורטיגו" החלה את דרכה בשנת 1992 בירושלים וזכתה בפרסים יוקרתיים ובהכרה בארץ ובחו"ל. הלהקה, הפועלת בכפר האמנות האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה, מהווה מקום מפגש פיזי־אנושי לאומנים ולקהל, ולוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע מפתיע, מאתגר ומרגש.
בחודשים האחרונים וכחלק אינטגרלי מיצירתה ומפעילותה החברתית־קהילתית של הלהקה, עסקו 10 רקדניה בניהול שגרה בזמן מלחמה. במסגרת זו קיימו פעילות הפגתית למפונים, סדנאות להורים וילדים, מעגלי ריפוי ועוד בכפר האומנות האקולוגי ובמרכז ז'ראר בכר, ואף יצאו לפגוש תלמידי מחול מאזורי העימות לשם פעילות תנועה, מתוך התפיסה שזו משחררת את הגוף והנפש ועוזרת להתמודד. במקביל התקיימו חזרות קדחתניות במרכז סוזן דלל לקראת ההעלאה של "מאנא", וכל זאת כששניים מהרקדנים מגויסים ללחימה.
זאת ועוד, להקת "ורטיגו" פתחה את ביתה לחיילים שחוו טראומה במהלך הצבא ובשל סיבה נפשית הפסיקו את שירותם, ומעניקה להם פעילות הפגתית ב"חוות חוסן" ייעודית, שהוקמה בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון. החווה מציעה להם טיפול המשלב גישות שונות, כשלצד טיפולים מתחום בריאות הנפש, SE ודיקור, הם מתנסים בתנועה ובעבודת אדמה. אלה מסייעים להם להתמודד עם החרדה, לפתח מודעות גופנית ורגשית ולחזור לחיים מלאים ומשמעותיים.
מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
"הביחד הוא גם כשהכול בסדר"
"יש לי מנגנון חזק מאוד בהתמודדות עם בעיות. אני חיה שנים רבות חיי במה ומתח ומתורגלת, כי זה להיות כל הזמן בהשתנות, באנרגיה, להחזיק אומנים, לתקשר איתם, לייצר אומנות. כשיש בעיה, אני ישר נכנסת לאקשן ולמשימה", מסבירה ורטהיים. "בהיבט האישי, אני תמיד בפעולה ביחד עם הפרטנר שלי, עדי שעל. אנחנו חיים ועובדים יחד מעל 30 שנה, ובשיתוף עם אחיותיי הקמנו מרכז גדול בירושלים ואת הכפר האקולוגי שלנו.
ורטיגו כפר אמנות אקולוגי
(צילום: טאטי מורג)
ואומנם, בעוד ישראלים רבים היו נתונים בהלם וקיפאון מהאירועים הקשים, החלה הלהקה להתנדב בצפון ובדרום. "צלצל אליי מוזיקאי וביקש לפתוח חמ"ל מוזיקאים, שייצאו להפיג מתח במקומות שזה נדרש. אני נתתי את המקום, ובתוך שבוע החמ"ל טיפל ב-700 אומנים. עוד לפני שהבנו מה קורה, התנועה קרתה. הקשבנו למה שקורה לעם שלנו", היא מספרת ומבקשת להדגיש, כי "יש לנו עם מדהים, עם תרומה והתנדבות מטורפות. אין דבר כזה בכל העולם. החיוביות היא אחד הדברים המיוחדים ששמורים רק לעם שלנו, בו קורים כל כך הרבה דברים מרגשים. הרמנו פרויקטים מתוך הטרגדיות והתנדבנו כמו משוגעים, יצרנו מוצרים, החזרנו את כולם לעשייה למען המפונים, חזרנו גם לקהל שלנו איפה שרק היה אפשר והיינו בפעילות שיא".
ורטהיים פועלת מתוך תחושת שליחות ומזהה צורך לחולל שינוי מקיף גם בתחום החינוך: "משרד החינוך צריך להביא את הילדים להכיר את עצמם, להבין מי הם ולשם מה באו לעולם, באופן רחב וממעוף הציפור. אני מאמינה שילדים מגיל אפס צריכים חיבור לעצמם לפני הכול, להבין מה חשוב, כדי שהלב ייפתח ויתחבר לגוף; שנסתכל זה לזה בעיניים, נצא מהטכנולוגיה ונשתמש בה רק כשבאמת צריך. יכול להיות שמשברים גדולים גם מביאים מתנות גדולות, ואני מקווה שהמשבר הנוכחי יביא שינוי".
ורטיגו חוות חוסן
(צילום: אלעד דבי)
מה המסר שאת מבקשת להעביר בעשייתך הייחודית?
"המסר הוא במילה 'אחדותיות'. הטבע האנושי נוטה להתגייס באופן נקודתי. הבעיה היא שהביחד של האנוש הוא רגעי ומחובר רק לרגע ההישרדות, כי אין ברירה, ומיד אחרי כן אנחנו שוכחים. אני חוקרת גוף ונפש המון שנים, והעובדה שאנחנו שוכחים מהר נעוצה בטבע שלנו. אבל חשוב להבין, שהביחד הוא גם כשהכול בסדר. כדאי שנשמור יחד על מה שיש לנו ונהדהד את זה, כי אנחנו ממהרים לחזור איש איש לשגרה של עצמו. עלינו ללמוד להיות בתודעה גבוהה, כי שם אנחנו מפסיקים להיות בממד ההישרדותי ששולט בנו.
"אנחנו פיקסל קטן בשמיים גדולים, ובאופן מסוים גם לעם יש תפקיד. לא סתם השם שלנו הוא ישראל – ישר־אל. אנחנו בתוך המקום הזה, אנחנו מקבלים את הסינרגיה, והכול מסתנכרן, ואם לא – מגיע חורבן. עלינו להיות מאוחדים לא כסלוגן, אלא ממקום של מהות ועומק, מעבודה פנימית".
ולרגל יום האישה, מה המסר שאת מבקשת להעניק לנשים?
"אנחנו יכולות להביא משהו ייחודי, עם עומק, חמלה ואמפטיה ויותר חיבור פנימי לעצמנו. המתנה שהייתי רוצה לשלוח לכל הנשים היא שנתבונן לעומק ונחפש את הטוב שנשאר איתנו. חוץ מלהזין את הגוף הפיזי באופן המיטבי, לא לשכוח להתיידד עם האזור הפנימי של הנפש".
"מופע המחול "מאנא" מצליח לגעת ברגע בו קירות הבית רועדים". מאת אחינועם סלע
המופע "מאנא" של להקת המחול ורטיגו עלה לראשונה ב-2009, אך נדמה כאילו הוא נוצר בהשראת הימים בהם אנו מצויים. היצירה היפהפייה של נעה ורנה ורטהיים נעה בין היציב והבטוח לתחושת אובדן הדרך ושואלת שאלות על המושג בית ושייכות
מתוך המופע. צילום: אפרת מזור
"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור; האם השמש קודמת למלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" (ספר הזוהר)
בימים הראשונים אחרי הטבח האכזרי של השבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו – עולם התרבות קפא במקום. קשה היה ליצור. אי אפשר היה לעלות לבמות. הדממה הייתה מוחלטת אל מול אירועים שהנפש לא עיכלה. בתקופה האחרונה עולם האמנות שב בהדרגה לעצמו ובודק כיצד אפשר להתייחס אל המציאות הקשה והסוערת של החודשים האחרונים באמצעים שהם לעיתים אבסטרקטיים.
יצירת המחול "מאנא" דווקא לא נוצרה בתקופה הזו, אבל בכל זאת מצליחה לגעת בנושאים הכי קמאיים של ביטחון וביתיות, צרכים קיומיים שנגזלו מרבים מאיתנו בחודשים הללו. "מאנא" עלתה לראשונה ב-2009. נעה ורטהיים, הכוראוגרפית של להקת המחול "ורטיגו", העתיקה אז את מקום מגוריה לקיבוץ נתיב הל"ה שבו הקימה יחד עם בני משפחתה את כפר האמנות האקולוגי ורטיגו.
ורטהיים מספרת כי באותם הימים המושג "בית", הן במישור הפרטי והן במישור האמנותי, עבר טלטלה עזה. דווקא אז היא חשה שהיא מהלכת בעולם כחסרת בית, בלתי נראית, זקוקה שמישהו יאיר אל תוכה, כמו אל קרבו של כלי ריק, רק כדי לחוש קיימת. כחלק מתהליך היצירה ההמשגה הזו הועתקה אל הבמה: ורטהיים חיפשה אחר קו או גבול התוחם בין הפנים לחוץ, בין היחיד לשלל מעגלי ההשתייכות שלו – תוך שהיא בוחנת אם הבית מהווה הגנה או חיץ.
מתוך המופע. צילום: אפרת מזור
השם של היצירה "מאנא" מבוסס על מונח קבלי שפירושו כלי של אור. "מאנא" הוא גם כלי אמנותו של האמן, אשר מתווך בין החכמה המופשטת של האמן, ההשראה וההארה, לבין המעשה הגשמי. זו לא הפעם הראשונה שורטהיים שואבת השראה מהמקורות ליצירות שלה, בין היתר העלתה יצירות עם שמות כמו: "פרדס" (בהשראה "ארבעה נכנסו לפרדס", הסיפור הידוע ממסכת חגיגה), "מקום", "רשימו", "אחת אחת ואחת" ועוד. כמעט בכל היצירות שלה קיים ממד טקסי ורפטטיבי שכמו מכניס את הצופה לחוויה שהיא בין המדיטטיבי לאקסטטי. במקרה של "מאנא" מדובר ביצירה בה דווקא השבירות של המקצבים – בין התרחשות של רקדנים רבים על הבמה, כמעין קהילה או להקה אשר נעה יחד, לבין רגעי סולו שקטים של רקדנית אחת או דואטים אינטימיים – היא שמצליחה לפרוט על נימי הרגש.
התפאורה של היצירה היא צורה של בית, כאשר הרקדנים נכנסים ויוצאים מהדלת כמעין רחם ממנו נולדים ושאליו שבים. על רקע זה המופע נע בין היציב, החי והפועם, לבין רגעים בהם נדמה שהעולם כולו תלוי על בלימה. כך, למשל, באחד הרגעים המרגשים ביותר ביצירה – במקור סולו של הרקדנית החד פעמית רנה ורטהיים ובגרסה העכשווית בביצוע הרקדנית שון אולס, המוכשרת לא פחות. בקטע, אולס מתנודדת על הבמה אנה ואנה על קצות אצבעותיה כשבלון שחור נישא מעל ראשה. היא כמעט מרחפת, נוגעת לא נוגעת בקרקע, תועה בין שמיים וארץ. רק החוט עם הבלון משאיר אותה זקופה, לא נותן לתנועה השברירית שלה לקרוס לתוך עצמה. השיטוט המתנדנד שלה על הבמה עם אותו בלון שחור ותמים לכאורה, הוא דימוי עוצמתי שמצליח לזקק תחושה שברירית אותה כולנו חווים מאז השבעה באוקטובר. מושג הבית הנוכח ביצירה לעומקו משול ל"מאנא", כלי המאפשר את הגשמת הרוח. קירות הבית האיתנים הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
תודה על הרכישה 16.4.26
להקת המחול ורטיגו בבית האופרה
יום ה' | 16.4.26 | 20:00
יצירתן של נעה ורטהיים ורנה קורן ורטהיים
הכרטיסים יישלחו אליכם בסמוך למופע -ההושבה הינה בשורות מובחרות באולם
נשמח לראותכם ולחלוק יחד ערב של אמנות, השראה ותנועה
בדרך החוצה מכפר המחול של להקת ״ורטיגו״ אחרי הריאיון עם נעה ורטהיים המנהלת האמנותית שלה, חלפנו על פני קבוצת נערות נרגשות בבגדי ריקוד. הן התגודדו בפתח הסטודיו שוחחו וצחקקו עם אחד המורים ״את רואה את זה?״ היא הצביעה לכיוונן, ״האחריות שלנו היא להעניק להן גן עדן״. ברגע הראשון זה נשמע אולי קצת מוגזם, אבל אחרי שיחה עם ורטהיים על המלחמה ועל הריקוד, על החיים בצל לחימתם הממושכת של בנה ואחייניה בעזה וגם על מה שהם עושים בימים אלה בכפר שלהם – זה נשמע לגמרי אותנטי. והטבע מסביב מחזק את התחושות, מרכך את הפינות הציניות ועוזר לחזק את מילותיה של המנהלת האמנותית המבקשת להתמיד בעשיית טוב. ביום חורף שמשי בין הרקפות והשקדייה הזוהרת אנחנו יושבות על הדק הפונה אל נופו של עמק האלה והירוק בשלל גווניו מאפשר לקחת כמה נשימות עמוקות.
מה קרה כאן לפני ארבעה חודשים וחצי?
״ביום ששי שלפני המלחמה ב6- באוקטובר העלינו כאן את מופע הצהרים האחרון. היה נהדר ושמח והמעבר היה חד נורא. לקח לנו שבוע ואז שבוע לנסות להבין מה קורה ואז הגיע אלינו מוזיקאי ומטפל במוסיקה ואמר שהוא חייב מקום לעבוד. תוך זמן קצר נוספו עוד אנשים שהבינו שהמקום פתוח, התחילה פעילות של הורים וילדים ומעגלי מדיטציה ושירה והכפר התחיל לעבוד. אחרי עוד שבוע ריכזנו חלק מהלהקה והתחלנו להופיע – בקריית שמונה ובקיבוצי הצפון, בנגב וגם בפני
קבוצות של מפונים. עשינו בעיקר מפגשי מחול ,שבהם שיתפנו את הצופים וראינו את ההתרגשות שהמפגש עורר בהם. מבחינתי זה הדבר האולטימטיבי-למצוא בכל הקושי הזה את מה שאנחנו אוהבים לעשות ולתת מזה גם לקהל ששרוי במצוקה וקצת אוויר, לאנרגיות אחרות. אחרי כמה שבועות של התנדבות חזרנו להופיע באולמות ברחבי הארץ. אמרו לנו אז, שאף אחד לא יבוא, שכולם 'דבוקים' למסכים ולחדשות ולאף אחד אין ראש למופע מחול. התחזיות הללו התבדו. אנשים חייבים אמנות, חייבים פיסה של שקט ובעיני זאת עשיית טוב. באמונה הזאת ובדגש על להיות ביחד שרדתי את שבועות הלחימה של הבן שלי בעזה״.
ועכשיו אתם מעלים בהפקה מחודשת את ״מאנא״ והבכורה תערך באמצע מרץ במשכן לאמנויות הבמה שבבית האופרה הישראלית בתל אביב.״את יודעת, יש כאן צירופי מקרים מופלאים. כשהעלינו את 'מאנא' ב2008- הייתי עסוקה בעיקר בתחושות ובדילמות הפרטיות שלי. עדי )שעל, בן זוגה של ורטהיים ומנכ״לה הבלתי נילאה של ״ורטיגו״ י. א.( ואני החלטנו להקים את כפר המחול בקיבוץ נתיב הל״ה ובמקביללהמשיך לעבוד בירושלים "המושג 'בית' בעבודה הזו היה ממש קונקרטי. התחלנו להקים בית מחדש, לבדוק מה חשוב לנו לבנות בו ואיך להתקרב באמצעותו גם לנושאים סביבתיים שהעסיקו אותי. בגירסה המחודשת של 'מאנא' מקבל המושג בית משמעות נרחבת בהרבה של מאבק על הבית הקולקטיבי שלנו בימים שהמלחמה עוד נמשכת. במקביל, אני חושבת, מוטמעת בעבודה תקווה לחיים של משמעות עם אנשים ערכיים ששרדו קשיים ומאמינים בדיאלוג״ ספרי על ההבדלים בין שתי הגרסאות של ״מאנא״? ״'מאנא', בארמית הוא כלי של אור והעבודה מבקשת להציע תקווה וכמיהה למקום בטוח. רציתי לקחת את הבסיס הזה ולשכלל אותו. במוזיקה לא נגענו אבל התפאורה למשל שונתה והפכה יותר אבסטרקטית. עיצב אותה זוהר שואף והיא מורכבת משני חלקים דמויי כנפיים שנפתחים ונסגרים ואז מתקבל סוג של ציור נאיבי. הרקדנים נכנסים ויוצאים מהחלל הזה ובתוך כך מתעוררות שאלות כמו – כמה אתה בפנים? למה אתה יוצא? והכל מקבל משמעות אחרת במציאות העכשווית. גם את התנועה זיקקתי והתלבושות של מעצב האופנה ששון קדם הפכו מינימליסטיות יותר- במקום תלבושות שמורכבת מכמה שכבות יש בגד בגזרה גיאומטרית שזהה לגברים ולנשים עם מחשוף גב גדול. זה מרגיש מוכר ושונה אולי כמו הזמן עכשיו״ אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. בימים אלה מופיעה ״ורטיגו״ עם יצירתה האחרונה של ורטהיים ״מקום״ ובחודש הבא באפריל היא תטוס למסע הופעות בארצות הברית. שוב נדרשת ורטהיים לשמה של היצירה ולרלבנטיותו שלה. ״המלחמה חידדה אצל כולנו את המשמעות של המקום הזה, את המחיר שלו ובה בעת היא מוציאה מכל כך הרבה אנשים טוב והתנדבות, חמלה והכלה שאותם צריך להדגיש ולהעצים״ ברוח זו מתכננים בכפר הקמת חוות חוסן המיועדת לחיילים שלחמו וחוו טראומות וחרדות. הפרויקט, מוקם בשיתוף עם ארגון נכי צה״ל ואגף השיקום של משרד הביטחון, יציע טיפול חדשני ומקיף למשך 4-6 חודשים שבסיומם יחזרו המשתתפים לחיי שיגרה או יעברו לתהליך הכרה במשרד הביטחון. בחווה יוצעו שיטות טיפוליות שונות, קונבנציונאליות ואלטרנטיביות שיינתנו במסגרת קבוצתית ופרטנית. את הפעילות ינהלו פרופ׳ אייל פרוכטר )לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה״ל וכיום מנהל בית החולים מעלה כרמל( ויורם בן יהודה, פסיכולוג קליני )שפיקד על היחידה לטיפול בנפגעי קרב בצה״ל ומנהל כיום את מכון ״דרכים״ לפסיכולוגיה רפואית(. לצד אלה יוצעו למשתתפים סדנאות תנועה בטכניקות שונות, סדנת מדיטציה, יצירה ופיסול באדמה ברוח האקולוגית של הכפר. מתברר שהכפר שלכם הוא כר לאין סוף אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. ״זאת הייתה המטרה. לפני 16 שנה הגענו לצומת דרכים. הייתה לנו להקה מצליחה ורצינו לעשות עוד משהו. מקובל להקים להקה צעירה לצד הלהקה הבכירה ולהריץ את שתיהן לקהלים שונים. בעיני זה היה עוד מאותו הדבר ורציתי לעשות דברים חדשים. סביבה ואקולוגיה תמיד ענינו אותי וגם עסקתי בה בעבודות שלי )"רעש לבן״ שעסקה בנושא צרכנות היתר ו״לידת הפניקס״ שנרקדה על אדמה לחה באוויר הפתוח. י. א(. "בהמשך החלטנו לפתח את תחום התנועה לאנשים עם מוגבלויות וכך הוקם 'כח האיזון' שכולל מסגרות טיפוליות וגם להקה רוקדת. הרעיון היה למצוא מקום מכיל ומגוון, נגיש ויפה בסביבה טבעית ולא רחוק מירושלים שבה פועלת הלהקה. חוץ מאחיותייך והמשפחות שלהן, שכולם גרים ועובדים כאן יחד הכפר הוא הרחבה נוספת של המשפחה. ״לגמרי. כשאת רקדנית או מנהלת להקה את נותנת את כל כולך על הבמה, ואז מתקלחת ויוצאת החוצה כדי לגלות שכולם כבר הלכו הביתה. כאן אנחנו ביחד לפני ואחרי.
מתגעגעת למופע הצהרים, שעם כל האנרגיות ששאבנו ממנו היינו יושב
ראיון עם נעה ורטהיים – תרבות עכשיו עם איריס לביא מס.64
_1732562383.jpg)
צילום: רונית סבירסקי_1732562448.jpg)
צילום: רונית סבירסקי_1732562730.JPG)
צילום: רונית סבירסקי_1732562805.jpg)
צילום: רונית סבירסקי_1732562852.JPG)
סל קש מלא פרחים צהובים שממלאים את הבמה צילום: רונית סבירסקי
ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה