להקת המחול ורטיגו מזוהה עם רפרטואר של עבודות שעוסקות ביחסים שבין האדם לסביבה, ומציעות מבט על אנשים ואנושיות. "לילא", יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, לוקחת כנקודת מוצא רעיונית ואסתטית את פירושה של המילה בשפת הסנסקריט – משחק קוסמי. בהתאמה, העבודה בנויה כמרחב סף שבו מתקיימת תנועה בין מצבים ומושגים – המחשבה והחומר, הגוף והרוח, הפילוסופיה ויצר תשוקה – ודינמיקה זו מקבלת ביטוי בכפילות מסוימת שניכרת בכלל מרכיבי היצירה ובמהלך הכוריאוגרפי שמתפתח בה.

כבר בפתיחה נבנים יחסי גומלין בין הרקדנים, כך שנדמה כי הם אינם אינדיבידואלים בלבד אלא שלוחות של גוף אחד: הם נכנסים באיטיות אל הבמה ונעמדים בשורה, וכל תנועה שמבצע הרקדן שעומד בראשה מחוללת תהודה פיזית אצל השאר. הפעולה שנבנית מהפרט אל הכלל מקבלת ביטוי גם בהיבט הקולי: אל שירתה של רקדנית אחת מצטרפת יתר הלהקה, והשיר המבוצע הוא בבחינת מפתח לתימה בה עוסקת ורטהיים – הבלדה "We Three" של להקת "The Ink Spots" מתארת את הווייתו של האדם כנוכחות תמידית של שלוש "ישויות" ("my echo, my shadow, and me") שאינן מצליחות להפיג את בדידותו וכמיהתו לאהבה. מתוך השיר מתפתח ריקוד זוגות, שעימו עובר הרקדן המוביל מאחד לאחד, ולאחת, וכך מניע את היווצרותה של שרשרת צמדים שנפרסת במרחב.

ריקוד הזוגות נשמר לכל אורך היצירה כמרכיב מרכזי בשפה התנועתית, גם כשזו הופכת לעכשווית יותר, והוא מבטא את "שאלת הרצון החי, הפעיל, לעומת זה המפעיל והמופעל" (מתוך התכנייה). במסגרת זו ניתן לראות כי האינטראקציה הגופנית כוללת בתוכה מצבים פיזיים ותנועתיים מנוגדים, דוגמת הרמות וגלגולים על הרצפה, לצד רגעים שבהם עולה דימוי קונקרטי של יחסי מגדר, כמו למשל, מגע שמתחיל כביטוי של השתוקקות בין שניים משתנה בהדרגה והופך לאינטנסיבי, אפילו אלים במקצת, וממחיש את המעבר ממשיכה לדחייה. בהמשך חוזרת ועולה התהייה אודות מקומו של היחיד בתוך הזוג דרך מהלך כוריאוגרפי שנדמה להצגת ניסיונותיה של רקדנית אחת להיחלץ מזהות הקבוצה: ידיי כל הרקדנים מונחים סביב ראשה, כאילו ביקשו לצקת באמצעותו את תבנית דמותה, וזו אכן נשמרת כשהיא פורצת החוצה לפרקים ועד שהיא משתחררת לחלוטין. בהמשך נכנסים בזה אחר זה רקדנים אחרים אל קו המתאר שנוצר מתוך רשת הידיים האוחזות, והפעולה נחווית כניסיון למלא את החלל הריק שנשאר בעקבות עזיבת אהוב/ה.

התנודות הרגשיות הללו מועצמות דרך החלל הבימתי והעבודה של הרקדנים עם האובייקט המרכזי בתוכו. ככלל, מאופיינת היצירה בניגודי צבעים בולטים – רצפה לבנה ומעטפת שחורה, אור וצל – ואלו מועצמים גם על-ידי נוכחותה של רמפה משופעת וניידת אשר משנה את מיקומה על הבמה באופן דינמי. הרמפה היא, במידה רבה, כלי קיבול ליחסי הרקדנים מבחינה זו שהישיבה או העמידה עליה מציבה אותם מעל ההתרחשות, וההנעה שלה מעניקה שליטה מסוימת במרחב. יתרה מזאת, האובייקט הפיסולי גם יוצר אפקט פואטי שנובע מתוך תנועת הנפילה שחוזרת שוב ושוב, ויכולה להיתפס הן כדימוי מגדרי מוכר של האישה שנופלת לזרועות הגבר אשר ממתין לתפוס אותה, או כשיקוף לרעיון פילוסופי עמוק יותר כמו הנפילה מגן עדן אל המציאות הממשית (מתוך התכנייה). זה האחרון מקבל ביטוי ברגע שמוביל את ההתרחשות הבימתית לכדי שיא, ובמסגרתו הרקדנים "גולשים" בזה אחר זה מעל הרמפה, והפעולה המבוצעת מתוך תחושת דחיפות מעוררת תחושה של ניסיון לצלוח את זמן ה-"עכשיו" ורצון לחזור אל נקודת המוצא.

במובנים רבים, הדואליות שנוכחת ב-"לילא" היא שיקוף לתהליך היצירה של ורטהיים עצמה, שנדמה כי פתחה את השפה התנועתית המזוהה עימה להתנסות משחקית בצורה ובתוכן. שתי סצנות בולטות בהקשר זה הן מופע-בתוך-מופע שמתרחש על הרמפה המקושטת בקיר ורוד עז, ובכך מחדירה לבמה המונוכרומטית זריקה של צבע, ועליה רוקדת רקדנית בחושניות שמאפיינת את שנות הארבעים, ובכך תואמת את צלילי ביצוע המקור של השיר שפתח את היצירה. מתוך קריצה מודעת למוסכמות הבמה – וגם המציאות – הדמות היא ארוכת רגליים בצורה יוצאת דופן, משום שהיא "בנויה" בפועל על-ידי שני רקדנים שמממוקמים על ולצד הרמפה – אך מוסתרים חלקית מהקהל – ומבצעים את התנועות בסנכרון מושלם. רגע נוסף שמהווה שבירה דרמטית-קומית של האווירה האפלולית ברובה הוא ריקוד הסולו שמבוצע מיד אחר כך, ובמסגרתו הרקדן גם שר ומדבר לעצמו, בשפה שנשמעת כפורטוגזית, ובהמשך אף פונה לקהל, בעיקר כדי להצביע על אנשים אקראיים ולהצהיר שהם אינם הדבר שאותו הוא מחפש. על אף שהוא מצטרף לכוריאוגרפיה הקבוצתית שמתפתחת בהדרגה על הבמה, הוא ממשיך להפר אותה לפרקים באמצעות דיבור, וכך "מתבל" את התדר הרגשי בהתפרצויות חסרות עכבות.

"לילא" היא כמו משחק בלי סוף, או חידה שהפתרון שלה נשמר כסוד. סצנת הסיום חוזרת אל התמונה הפותחת את היצירה, ואף מדגישה עוד יותר את המעגליות של ההוויה האנושית: הרקדנים נעים באיטיות על הבמה תוך ביצוע רצף של תנועות חזרתיות, מטפסים על הרמפה ויורדים-נופלים-מופלים ממנה, ומתחילים את מסעם מהתחלה. את תנועתם הסהרורית מלווה, כמו הד רחוק, השיר "We Three" שבו נשמעות שריטות המזכירות פטיפון ישן, והאור המחשיך על ההתרחשות מותיר את הקהל בתהייה האם מדובר במשאלת לב או חרדה כמוסה – ניסיון לעצור את הזמן ולשהות בזיכרון, או חוסר יכולת להיפרד ממנו – או שאולי שני המצבים הם, בעצם, אחד.

מעריב – המדריך – 3.5.19 – שער – לילא ורטיגו

מעריב – המדריך – 3.5.19 – לילא – ראיון עם נעה ורטהיים

לחצו כאן לצפייה בראיון

לחצו כאן לשמיעה בראיון

החיים הטובים – מאי 2019 – ראיום עם עדי ונעה – לילא

white noise ouri lankinsky

white noise yael efrati

לצפייה בסרטון

לפני שהגיעה המהפכה התעשייתית והרסה הכול, אנשים חיו כמו שצריך. המשפחות היו קרובות, הייצור היה עצמי והכפרים היו שקטים. נעה ורטהיים ובעלה עדי שעל, מייסדיה ומנהליה של להקת המחול ורטיגו,  צירפו אליהם את שלוש אחיותיה של נעה, על בעליהן וילדיהן, והחליטו לעשות ניסוי סוציולוגי עצמי ולבדוק אם הסיפור הזה של השבט באמת שווה משהו.

הן עזבו ערים, עבודות וחברים כדי להגיע לקיבוץ נתיב הל"ה הסמוך לבית שמש, להקים כפר מחול אקולוגי, להתחבר לטבע ובעיקר – להפסיק לרוץ כמו משוגעים. "אל תבינו לא נכון," מתגוננת נעה ורטהיים, "אנחנו לא קיצוניים. אחרי הכול – זה לא שעברנו לגליל."

ארבע אחיות

"אנחנו החברות הכי טובות בעולם," אומרת נעה, "וזה בזכות אמא שלי. כילדות, כשהיינו רבות היא הייתה זורקת אותנו לחדר למעלה ואומרת 'לכו תהרגו אחת את השנייה ואז תחזרו.' היא ידעה מה היא עושה וזו המלצה לכל האימהות האינטליגנטיות – לא לנקוט עמדה. ילדים יודעים לעשות מניפולציות, הם יותר חכמים ממך, אז היא אף פעם לא התערבה. היינו צריכות להתמודד לבד ואף פעם לא הרגשנו שמעדיפים מישהי אחת על פני השאר או ששיפוטיים כלפינו. כשחושבים על זה, היא הייתה אמא די גנובה".

מרב, נעה, טלי ורינה הן ארבע האחיות לבית משפחת ורטהיים. הן גדלו בבית דתי ליברלי בנתניה, כשאביהן עבד כבמאי טלוויזיה בטלוויזיה הלימודית ")הוא עשה את כל התוכניות של האנגלית, 'שריף גודמן' וכאלה, דורות של ילדים גדלו על הסדרות שלו.(" כשבגרו, החלו כולן, חוץ מטלי, בתהליך של חזרה בשאלה. "אני הייתי הכי קיצונית בדת," משחזרת נעה, "מדריכה בבני עקיבא שעושה לאחיות הקטנות שלי את המוות אם הן לא התנהגו כמו שצריך. אני עדיין מחוברת לזה קצת, חבל לי לפעמים שהילדים שלי לא מקבלים חינוך דתי, יש בזה משהו נכון יותר."

האחות הגדולה מרב המשיכה לעסוק בתחום הרוחני והיום היא עוסקת בוורטקס־הילינג – אנרגיית
ריפוי אלוהית, והיחידה שמלמדת תחום זה בארץ. נעה נישאה לעדי, ויחד הם הקימו את להקת המחול ורטיגו." טלי עוסקת גם כן בריקוד והיא אחראית על הפרויקט של הרקדנים הנכים בורטיגו. רינה היא רקדנית בלהקה ומדריכה בבית הספר למחול. לפני שבע שנים נפטרה אמן. "אני חושבת שכבר אז התחילו המחשבות על כך שאנחנו רוצות להיות קרובות," נזכרת נעה, "הבנו שאנחנו לא צריכות הרבה כשיש לנו אחת את השנייה."

המחול

כילדה רקדה נעה בסטודיו של אסתר בש בנתניה, אך הפסיקה בעיקר בגלל חינוכה הדתי. את שירותה הצבאי העבירה בגרעין נח"ל, ומשהשתחררה עברה להתגורר בירושלים. "תהיתי מה אני אעשה עם עצמי. באחד הטיולים שלי בעיר ראיתי מודעה של קורס קיץ ב'אקדמיה למוזיקה ולמחול,' עשיתי בחינה ועברתי בנס, כך שבעצם התחלתי ללמוד רק בגיל ."21

הסטודיו צילום: אריק סולטן

עדי נולד בחיפה, רקד ריקודי עם והצטרף ל"קרוואן" – משלחת מזמרת של תנועת הצופים שמופיעה בקהילות יהודיות בארצות הברית. "זו הייתה ההתנסות הבימתית הראשונה שלי," הוא נזכר, "גם אם לא מקצועית במיוחד. הבנתי מה זה להופיע מול קהל והתחלתי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות." אחרי שירות צבאי בקורס טיס וכקצין בגולני, החל עדי להתעמק במחול ואף הצטרף לאנסמבל "בת שבע."

המפגש הראשון בין השניים התרחש בלהקת המחול "תמר." "קפצתי עליו," נזכרת נעה, "הוא הגיע כמה חודשים אחריי ובדיוק למדנו 'ליפט' חדש. בסוף השיעור יצרנו קשר עין והיה נראה לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, אז קפצתי עליו. במקביל לרומן שהתפתח, התחלנו גם ליצור דברים משלנו." "זו הייתה עילה טובה להתגלגל אחד על השני," מוסיף עדי. מתוך הרומן והיצירה המשותפת, נולדה לפני 16 שנה להקת המחול "ורטיגו." "רצינו משהו שיחבר בין החיים לאמנות," הם מסבירים, "אנחנו לא מנסים להתעסק בפילוסופיה גבוהה, אלא בדברים שמעסיקים אותנו ביומיום: נכות, אקולוגיה, אדם והסביבה שלו."

רינה, אחותה הצעירה של נעה, הכירה דרך עדי את בעלה נמרוד. "כשהתחלנו לצאת, הוא עבד כמלצר באחת המסעדות בירושלים," נזכרת נעה, "אני עוד הייתי בשלב של ההתלהבות וחיכיתי לו במסעדה כל ערב שיסיים לעבוד." נמרוד, הולנדי במקור, עבד עם עדי במסעדה. "האמת שנעה לא באמת באה בשביל עדי, היא באה בשביל הגלידה," נזכר נמרוד, "כמה חודשים אחרי שחזרתי להולנד עדי התקשר אליי ואמר שאחותה הקטנה של נעה מגיעה לאמסטרדם לאודישן וביקש שאני אארח אותה. רינה הגיעה בהתחלה ליום, אחר כך ליומיים ובסוף נשארה שבעה חודשים."

נתיב הל"ה

עד לפני שנה וחצי התגוררו נעה ועדי בבית רחב ומפנק בצור הדסה. "אף פעם לא היינו מותגיסטים, אבל כבר הגענו למצב שהיה לנו נוח. היה לנו את הסטודיו בירושלים, את הלהקה ואת קצב החיים ההיסטרי. הרבה גורמים חברו זה לזה בשביל שנוכל לעשות את הצעד הזה. התודעה שלנו התפתחה וכולנו עברנו תהליך דומה במקביל, הבנו שיש לנו מידה מסוימת של שליטה על החיים שלנו ושאנחנו לא חייבים לכפות את עצמנו על העולם בצורה גסה כל כך ולהיות עבדים לזמן הלוחץ ולמרחב המצומצם."
במשך מספר חודשים חיפשה המשפחה מקום שבו תוכל להשתלב כקהילה אקולוגית יוצרת, ובמקביל לפתוח את בית הספר למחול. אחרי סיורים רבים הגיעו לנתיב הל"ה. "בהרבה מקומות שהיינו בהם האנשים היו סגורים ופחדו משינוי," מסבירה נעה, "כשהגענו לכאן פגשנו אנשים פתוחים שהבינו את הפוטנציאל של מה שאנחנו רוצים להקים."
ברגע שנמצא הלוקיישן המתאים, כל אחת מהאחיות ארזה את מיטלטליה ואת משפחתה. "הדבר הכי מדהים בכל הסיפור הוא שזה לא רק התאים לאחיות, אלא גם לבעלים שלנו," מוסיפה נעה, "לדני, בעלה של מרב, היה עסק משגשג לייצור ולהתקנה של פרופילים בלגיים, והוא החליט שנמאס לו לבנות וילות לעשירים ולשרת את האצולה, אז הוא ה'מאסטר בילדר' שלנו – כל מה שאתם רואים כאן זה רעיונות וביצוע שלו. נמרוד של רינה, צייר ומסגר, בנה לו כאן סטודיו מדהים. אברם של טלי עוסק בחקלאות ושותף לבנייה, ועדי מנהל את הלהקה. השנה הראשונה הייתה קשה בטירוף, המשכנו לסחוב את החיים הקודמים וההרגלים הישנים, וזה שינוי שקשה לעשות, אבל אנחנו כבר מתחילים להתרגל לחיים החדשים שלנו."

בנייה אקולוגית

הסטודיו בנוי כולו בצורה אקולוגית המתמזגת עם הסביבה. המבנה הוא לול ישן שנשאר מיותם ושופץ בצורה יוצאת דופן. קורות העץ המפרידות בין שני חלקי הסטודיו הן משטחים ישנים שהיו בלול ועברו ניקוי ורסטורציה, הקירות מחופים בוץ, הותקנה מערכת של "מים אפורים" שחוסכת במים וממחזרת מי גשמים, ואפילו בשירותים מכסים בחול במקום להוריד את המים. גם בבתיהם הפרטיים מקפידים בני המשפחה על כבוד לסביבה וצרכנות חכמה.
"כבר שנים שיש לנו תיבת קומפוסט בגינה," אומרת נעה, "אבל כשעברנו לכאן פתאום הבנו שלא חייבים את הסיבוב ב'איקאה.' כל הרהיטים ה'חדשים' שלנו הם פריטים שמצאנו ושיפצנו, אנשים זורקים דברים בלי סוף ואין שום סיבה לקנות חדש."
לעת עתה גרות המשפחות דלת ליד דלת בבתי הקיבוץ, אך בקרוב יתחילו לבנות בהרחבה בתים משלהן. "אנחנו מתכוונים לבנות את הבתים בצורה דומה לבנייה של הסטודיו, עם מערכות 'מים אפורים' וכמה שפחות פגיעה בסביבה."

בשיתוף

למפגש המשפחתי המורחב הגיעה כל אחת מהאחיות עם סיר מרק או תבשיל. "בכל יום רביעי אחר הצהריים יש לנו מפגש קהילתי," מספרת מרב, "זה ארבע המשפחות שלנו ועוד קבוצה של אנשים מהקיבוץ, כל אחד מביא סיר ואנחנו אוכלים ומתדיינים על איך אנחנו רואים את עתידנו כאן." אבל התחושה הקיבוצית של שיתוף והדדיות לא מסתיימת כאן.
"לא היינו מצליחות לעשות את זה בלי העזרה ההדדית, וזו אחת הסיבות שיזמנו את המעבר מלכתחילה," אומרת נעה, "אנחנו לוקחים את הילדים מהגן אחד בשביל השני, נכנסים חופשי לבתים ועדיין מקפידים שכל אחד ימשיך להיות ממוקד בעצמו ובחלומות שלו."

"רעש לבן"

יצירתה האחרונה של להקת ורטיגו בתחום המחול המודרני נקראת "רעש לבן" ומתרגמת לבמה את התחושות שחוו נעה ועדי בשנים האחרונות. נעה, ששקדה על הכוריאוגרפיה למופע, מסבירה את הקשר בין המציאות למחול: "המעבר לקיבוץ היה מתוך שאיפה לייצר חיים שקטים ורגועים יותר. זה קרה במקביל למופע והם הפרו זה את זה.
יש מתח עצום בין השקט הפנימי, המקום שאליו אנחנו שואפים, לבין הרעש שמייצרת הסביבה שלנו. הרגשתי שהרבה פעמים אנחנו מפספסים את מה שקורה בתוכנו בגלל עודף הגירויים שמוצעים לנו בחוץ, עד שהכול הופך לרעש לבן. במופע אנחנו עוסקים במתח הזה, ובחיים אנחנו מנסים לגשר עליו."
המופע אף זיכה את הלהקה בפרס שרת החינוך, התרבות והספורט למחול.

בעבודה החדשה שלה, מאפשרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים בפעם הראשונה ל"מצב" לחדור ליצירה שלה. "אנחנו מייצרים זוהמה לא רק ברמה האקולוגית" היא מסבירה מתוך חדר החזרות. 

קופסאות שחורות מרחפות מעל רקדנים לבושי שחורים. קופסאות שחורות מפוזרות על הבמה והם נעים ביניהם. השמים בעבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, נמוכים. אחרי הפסקה של שנה חוזרת ורטהיים ליצור ועושה הרושם שה"הנשימה" שלקחה עושה לה רק טוב. זו תקופת התחדשות עבור להקת "ורטיגו", ששינתה כמעט לחלוטין את פניה: רקדנים חדשים, קו אסתטי שונה, כוונון כלים מחדש שבא לידי ביטוי בעבודה החדשה, "ימה" שמה.

"זו הפעם הראשונה שבה המצב, מה שקורה מסביב, הטירוף שבו מתנהל העולם, נכנס לתוך חדר החזרות ולעבודה שלי", היא אומרת. "אנחנו מייצרים זוהמה. אם עד עכשיו הרגשתי את זה במודעות האקולוגית, באוכל שאנחנו אוכלים, באדמה שעליה אנחנו חיים, היום זה ברמה האנושית. הרגשתי שאי אפשר שלא להתייחס לזה. זה פה".

הפנים והחוץ מתערבבים בעבודה, מקיימים מתח שמרחף מעליה כמו האסתטיקה הויזואלית שיצרה נטלי רודאך, אמנית פלסטית שוויצרית, שמעצבת לראשונה לבמה. "המתח שממנו נבעה התנועה קיים גם בי. אני מתבגרת, זה מאפשר לי להתבונן בכנות על הסביבה ועל עצמי בלי להתייפייף. הטוב והרע, הכיעור והיופי, כל הקצוות קיימים בנו ואת הזרימה האינסופית של ה-Mind שיכולה להוביל להתפרצויות ונקודות רתיחה של הגוף, אני חוקרת בתנועה. זה פרדוקס שמתקיים בנו בו זמנית, גבולות הגזרה בין הרוח לחומר, יוצרים כאוס שאני חווה. בגיל 50 זה נעשה ברור. הרגשתי שאני חייבת לראות את זה בעיניים כדי להשלים עם הקיצון הזה".

שם העבודה מדבר את אותו הרעיון שנע סביב נקודות קיצון, פנים וחוץ, גוף ונפש. "ימה היא מים סגורים או ממוסגרים באדמה. כשמצופפים מים, דוחסים אותם בתוך מסגרת, סוגרים עליהם, הם תמיד ימצאו את הדרך החוצה. כשחונקים אנשים הם יפרצו בכוח ובאנרגיה שאי אפשר לשלוט בה. כמו גלי ים וגייזרים אני חושבת איך אותו החומר יכול להיות זורם, נעים, רך וממכר ובאותה נשימה מאיים. הגל הזה, שאני מרגישה אותה ברמה הקיומית, בלתי נשלט. יש בזה רבדים פיזיים, חומריים, חברתיים. אם פעם, כשהייתי צעירה, אמרתי: בוא נשנה את העולם, נוביל יוזמות חברתיות, נעסוק בתרבות, היום אני חושבת – קטונתי. אני לא משוכנעת שאנחנו יכולים לשנות באמת סדרי עולם. יש שחקן גדול וראשי שאין לי שליטה עליו. אני חושבת שהעבודה מניחה את התחושות האלה לבמה"

ורטהיים משתמשת בדימוי מתוך ספר בראשית: ההפרדה בין השמיים לארץ, בין המים התחתונים למים העליונים. "ההפרדה הראשונה של חומר נעשית בין מטה ומעלה. כמו מטאפורה על התרחקות הרוח מהחומר. אני חושבת שהיצירה מתקשרת עם המחשבה הזו".

העבודה החדשה מתכתבת עם "נול", יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2011 וקצרה שבחים. "הרגשתי שלא מיציתי את המחקר התנועתי שעשיתי בה. שהגעתי עד גבול מסוים שיש מעבר לו", היא אומרת. במובן הויזואלי והפיזי שתי העבודות במידה רבה הם כמו נגטיב ופוזיטיב של סרט צילום: הראשונה צבועה לבן, השנייה שחור.

"לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה נכון", היא אומרת: "זה מחדד מחשבה. 'נול' היתה, אולי בעצם, הקליפה החיצונית של היצירה הזו. כן. לבן, בוהק, אופטימי ושחור שגם בו יש בהירות אבל מבחינת תובנות".

שנת ה-50 לנעה ורטהיים השפיעה על העבודה?

אני חושבת שכן. אם השמים יורדים ועולים הזמן אופקי, אולי אנכי, מתקצר. יש פה זווית מעניינת בחווית הזמן שלי. יש גם קסם בגיל חמישים. יש בו איזה שקט. אתה נפרד מהרבה דברים, משיל הרבה קליפות, יכול להיות יותר אמיתי ופחות מפחד כי העתיד שלך לא צריך להיבנות.

אתה עובד ממקום אחר, רגוע יותר. אני ילדה גדולה עכשיו, יותר סומכת על עצמי, נפרדתי מאנרגיות רעות שחונקות אותי ואני נהנית מזה".

בשנה שעברה לקחת פסק זמן מיצירה אבל חזרת לבמה?

18 שנה לא רקדתי על במה. אחרי שנים בסטודיו חשבתי שאולי אני צריכה לחזור ולהרגיש שוב איך זה, להזכיר לעצמי את החוויה כדי לתקשר עם הרקדנים מהמקום שבו הם עומדים. עם השנים אתה מתרחק ומתרחק. זו היתה חוויה מוזרה"

למה?

הייתי בפאניקה. עמדתי על הבמה ורעדתי בכל הגוף. זה לא מקום טבעי לי, אף פעם לא היה. הבמה תמיד היתה קשה וזרה לי. אני פחות אוהבת את זה".

לצפייה בסרטון

שנה רוויה התרחשויות

בתור המתארך לבידוק הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, נעה ורטהיים, מנסה לאסוף את עצמה. "על מה אנחנו מדברות?", היא שואלת שוב, מנסה כמו בתמונת הג'י.פי.אס מתוך יצירתה "רעש לבן", לחשב מסלול מחדש או לפחות למקם את עצמה בתוך שלל רעשי הרקע שכופה עליה המציאות.

ורטהיים בדרך לבלגרד. הפעם למופע הבכורה הבינלאומית ליצירתה האחרונה, "אחת, אחת ואחת", שעלתה לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב בפברואר אשתקד.

זו הייתה שנה רוויית התרחשויות עבור הכוריאוגרפית הישראלית ולהקתה, שכללה מופעים בארץ, סיורים בחו"ל ואינספור פעילויות שוטפות בכפר האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה אשר בעמק האלה, שם ממוקם בסיס הלהקה ובו מתגוררים חבריה.

"ורטיגו", מפעל החיים שהקימה לפני 26 שנים עם בן זוגה, עדי שעל, שינה סטטוס והפך השנה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל. עם התואר והתקציבים הממשלתיים, שגדלו בהתאם, באה גם המחויבות להרחבת פעילות וכך מצאה את עצמה ורטהיים כמעט בעל כורחה חוזרת מחדש אל "רעש לבן", יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2008 וסימנה נקודת מפנה בחייה.

"זו יצירה שבאופן אולי פרדוקסלי נולדה לפני עשר שנים מתוך חיפוש אחרי שקט. בכל הרעש והגעש ששקף לי העולם הקדחתני שבחוץ, רציתי לחזור פנימה אל מקום נקי, אל האיזון שהופר. מה שיצא זה חתיכת בעיטה לפרצוף, טרפת של אנרגיה מתפרצת, ההפך המוחלט מרגוע", היא נזכרת בחיוך. רן בגנו, המוזיקאי שמלווה את ורטהיים והלהקה כמעט מראשית הדרך, כתב ליצירה המקורית פסקול מבריק, אקלקטי ועצמתי שנע בין קונצ'רטי לכלי מיתר, דרך מקצבי תופים דוהרים, המיית צ'יל ומרקחת אלקטרונית שנותנת בראש. התנועה והמוזיקה הסתנכרנו והשתרגו זו בזו, כשאחת צומחת מתוך השנייה וביחד יצרו עולם הומוגני עצמתי.

מחוץ לבמה ורטהיים והלהקה רק החלו אז את הצעד החלוצי שכלל רילוקיישן לעמק האלה ובניית כפר אקולוגי יש מאין בתוך לולים נטושים בקיבוץ בשלבי הפרטה. עשור אחרי מדובר באחד ממרכזי המחול היפים בארץ שמושך אליו רבים מישראל ומהעולם. השקט שוורטהיים שיוועה אליו הפך לבית, מבצר מפואר, עוגן שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת כדי למצוא את האיזון. כשהגיעה ההצעה להעלות מחדש את "רעש לבן" בלבוש חדש כשאת הרקדנים על הבמה מלווה בלייב תזמורת המהפכה, עם עיבודים מוזיקליים חדשים ליצירתו המקורית של בגנו, ורטהיים מודה שהיססה.

"זו יצירה שבאה מאזור נפשי אחר לגמרי, כמו מגלגול אחר או מתקופה אחרת", היא אומרת, "הייתי בעיצומו של תהליך עבודה על 'אחת, אחת ואחת', יצירה מאוד רגשית ופיוטית ולחזור אל עולם כל כך שונה זה רדיקלי". אבל קופרודוקציה עם האופרה הישראלית לא ממהרים לדחות וורטהיים החליטה לקפוץ למים. בדיעבד היא אומרת: "בחזרות הראשונות, כשהתחלנו להעמיד את החומר התנועתי, היינו בהלם. כולנו. חשבתי: 'וואו, מה זה כל הפיזיות המטורפת הזו?'. המעבר בין שתי היצירות הכל כך שונות האלה יצר חוויה קוטבית".

אם לפני עשר שנים ליבת היצירה נגעה ברעשים שמייצרים סביבנו מסכים על סוגיהם והתדרים המשבשים של העולם הדיגיטלי, הגרסה החדשה נותנת קונטרה לעולם הממוכן בנוכחות החיה והפועמת של נגני תזמורת המהפכה, שלא רק מלווים את התנועה הרוחשת אלא במידה רבה מכווננים את תדריה. "זה נכון שבעשר השנים האחרונות הטכנולוגיה מאוד התפתחה ויכולנו ללכת לכיוונים האלה, אבל למען האמת זה פחות עניין אותי. יצאתי לדרך בלי לדעת לאן אני הולכת וההתחלה הייתה קשה מאוד. לא היה לי מושג איך לחבר את הקצוות. יש לי 16 נגנים על הבמה, איך משתלטים על כל זה? אתה חושב לעצמך: 'נו, זו בסך הכל צלילה לתוך חומרים מוכרים', אבל העטיפה החדשה הזו צריכה להירקם. לקח זמן עד שהצלחתי לעבור דרך השבר ולהתרומם"

אני מניחה שגם למוזיקאים היה לא פשוט להסתגל לחיבור

"תזמורת המהפכה מורכבת ממוזיקאים מדהימים שלא הפסיקו להדהים אותי. אני חושבת שמה שדרש הסתגלות זה הרפטיציות שקיימות במחול המודרני. זה מחייב דיוק וסינכרון עם המוזיקה מה שיצר סיטואציות לא פשוטות. בשביל זה יש אזניות שעוזרות לשמור על המקצב ומנצח שמחזיק את כל זה".

תזמורת חיה מחייבת התאמות לנוכחות חדשה על הבמה. במה זה שינה לדעתך או השפיע על העבודה?

"אני חושבת שהם מביאים חום אנושי אל במה שמשדרת קור וניכור. פתאום הבנתי שהתנועה והסאונד הם כמעט דבר והיפוכו במובן הזה. המפגש בין התנועה לכלי הקשת יוצר משהו מאוד חזק. זה קונצרט מחול שמאפשר לי לזפזפ בעין בין הגוף שנע בחלל לכלי הנגינה. זה מדהים בעיניי גם אם זה דורש להניח את האגו בצד".

עשר שנים משנות פרספקטיבה. איפה רעש לבן פוגש את נעה ורטהיים היום?

"זו עבודה שנוצרה במקור בתקופת מעבר, שחיפשה במקור את הפיזיות מתוך השחרור. זה נולד בתקופה מאוד משמעותית של התפתחות השפה שלי כיוצרת. זו הסיבה שרציתי לחזור דווקא לעבודה הזו – חשבתי שהמחקר שעשינו סביבה היה כל כך מעמיק שהיא תמיד תהיה רלוונטית. אז נכון, אני לא שם באנרגיות, ברמה הרגשית, בקוטביות ולכן גם בהתחלה הגוף שלי לא יכול היה להכיל את זה, אבל אני כן רואה בעבודה הזו מקורות של שפה שעדיין רלוונטית לי היום. זה לא איזו 'אופנה חולפת' שעסקנו בה שיכולה להתיישן. זה גילוי שמאוד ריגש אותי. לקח זמן לחזור למקום הזה. זה אזור סכנה שהייתי צריכה ללמוד ביחד עם הרקדנים מחדש אבל הוא עורר אותי ואני שמחה בתוצאה שהיא מאוד רלוונטית ואקטואלית".

"כי הרעש נהיה כל כך קוטבי. אז נכון שבניתי כפר אקולוגי, אבל כשאני יוצאת מהבית אל העולם, אני חלק מהמטריקס. בעשר השנים האלה העולם השתנה, אני השתניתי, אם לפני עשור סירבתי להשתמש בג'י.פי.אס, היום אני מכורה לו. אבל אני עדיין קונה יד שנייה, עדיין מאמינה שאנחנו קורבן של מציאות שהפכה אותנו שותפים לפשע בעל כורחנו. אם יש משהו מרכזי שתהליך העבודה על 'רעש לבן' המחודש חידד בי, שעל אף השיגעון, על אף הכניעה לטכנולוגיה, על אף החדשנות, הבנתי שאין תחליף לנפש האדם, לנוכחות הפיזית, לגוף האדם, לכלי שמנגן, ליצירה, ליצר. זה צף חזק וברור. אנחנו חייבים לשמור על קשר עם עצמנו ולא לתת למכשירים לנהל אותנו, לא להיעלם למציאות מלאכותית שמרחיקה אותנו מהאנושיות. זה תמיד היה חשוב לי וזה קיבל משנה תוקף".

ורטהיים מדברת גם על התפנית שנרשמה עם הפיכתה של הלהקה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל כפוטנציאל מערער שיש לקחת בפרופורציות על מנת שלא להיבלע בתוך הרעש מסביב. "אדם צריך למצוא את המקומות שמאזנים אותו. קו האמצע חייב להיות החיבור שלנו לגוף ולנפש ומשם לצאת אל העולם. אני מנסה לזכור כל הזמן את המקור ברמה הכי עמוקה ומהמקום הזה להתבונן בעיניים פקוחות בעולם ובאנשים סביבי. בסופו של דבר זה הכל סובב סביב שמירת הדיאלוג עם עצמך, עם העולם, עם הסביבה, עם בני האדם שמסביבך".

שיתוף הפעולה בין ורטיגו לתזמורת המהפכה מעצים את המוזיקה ומאתגר את המחול

הלהקה מצוינת, ויש בה נשיות וגבריות, קבוצתית או אישית, לרגעים עוצרי נשימה, מותחים, ומבטאים את ההקשר החברתי שוורטהיים רואה ביצירתה מאז ועד ימינו, כמתייחסת ל'שאלות על אודות המודרניזציה ותכליתו של המירוץ האינסופי, הסיזיפי של כולנו, לצד עיסוק בחוויית היחיד כקורבן של התעשייה הצרכנית.'"

שיתוף הפעולה בין ורטיגו לתזמורת המהפכה מעצים את המוזיקה ומאתגר את המחול

מתח ושאיפה לשקט

לפני עשר שנים העלתה להקת ורטיגו מופע שסימן את התבססותה כאחת הלהקות המובילות בתמונת המחול הישראלי. היצירה ״רעש לבן״ נסמכה על המושג הזה בתחום הסאונד – שהוא ״אות או תהליך אקראי בעל צפיפות הספק ספקטרלי אחידה וקבועה בכל התדרים  (ויקיפדיה)״. תוצאתה במחול של נעה ורטהיים נתפסה כמופתית, עם מוזיקה מקורית של רן בגנו שהניעה את התנועה כולה במתחמים של מתח ושאיפה לשקט הפנימי.

מנקודת מבטה של ורטהיים המחול עסק ״בעימות בין ייצוגי התרבות לייצוגים של הטבע, ובהתמודדות של הפרט עם המתח שבין רעש הסביבה לרחשים ולקולות הפנימיים. התמסרות לכוח הכבידה והתחברות מחדש ליקום, לאנרגיית החיים הקושרת אותנו לאדמה ולבני האדם, לשוב להיות חלק מהשלם ולא להשתלט עליו.״

עתה, במסגרת המיזם המיוחד של האופרה הישראלית עם תזמורת המהפכה של רועי אופנהיים וזוהר שרון, ולאחר ההצלחה הגדולה של המופע החד פעמי באיכותו ובהופעתו של רן דנקר, הצטרפה למיזם להקת ורטיגו והעלתה את היצירה מחדש, כשאת המוזיקה של בגנו, שבוצעה בשעתו חי על ידי צ׳לנית וזמרת, עיבה התזמור העוצמתי של אורית גוראל לכלי מיתר וכלי הקשה.

רקדנים כאלומות אור וסאונד

התזמורת הנפלאה, בניהול המוזיקלי של שרון ובניצוחו השקט אך הניכר לעין של אופנהיים, יושבת ברקע, כמעט בחשכה מוחלטת, בעומק הבמה הגדולה של בית האופרה במשכן לאמנויות הבמה. פעמיים ייצאו מתוכה צ׳לניות לדואט ייחודי, וכתזכורת למה שהיה בעבר.

שותף שלישי מאותה הפקה מקורית הוא דני פישוף – מג׳נטה מעצב התאורה המיוחדת שכמו בעבר נע על הספקטרום של חשכה כמעט מוחלטת לאור חשמלי כחול, והאפקט המוגדל על הבמה הגדולה, משמש כגלימה המכסה או חושפת את הרקדנים, בתלבושות שעיצב הפעם ששון קדם, במחוות המיוחדות לקו האופייני לו.

בהדרגה, מרגעי תנועה חרישיים אל תנועה סוערת, מסולו יפהפה אל אנסמבלים מרשימים, מהקפצות, זינוקים, השמטות מכוונות ונפילות מעוצבות הופכת הכוריאוגרפית את רקדניה לאלומות אור או סאונד – שהדמיון המדעי ביניהן עובר גם אל הדימוי האמנותי שלהן.

מודרניזציה סיזיפית

הלהקה מצוינת, ויש בה נשיות וגבריות, קבוצתית או אישית, לרגעים עוצרי נשימה, מותחים, ומבטאים את ההקשר החברתי שוורטהיים רואה ביצירתה מאז ועד ימינו, כמתייחסת ל״שאלות על אודות המודרניזציה ותכליתו של המירוץ האינסופי, הסיזיפי של כולנו, לצד עיסוק בחוויית היחיד כקורבן של התעשייה הצרכנית.״

כיום, כפי שהיא מאבחנת נכון, המודרניזציה המתפתחת עוד ועוד הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממרקם החיים ו״לחלק אינטגרלי מחיינו ולבת שיח מרובת פנים. לצד הניכור והניתוק הנלווים אליה, היא משרתת נאמנה מכלול של צרכים, משמשת ככלי הניווט שלנו וגם כאמצעי החיבור עם יחידים ועם העולם.״

וכך, אחרי שהלהקה מיקמה עצמה בכפר האקולוגי היא כבר הקימה מרכז לחדשנות בתנועה שבו תיבחן השאלה ש״רעש לבן 2018״ מציג בפני הלהקה וקהליה – הקשר בין יצירה וטכנולוגיה והשפעתן על גוף האדם. ועד שכל אלה יוגדרו כדאי לחוות וליהנות מחדש מהמחול והמוזיקה שחברו להם יחדיו.

בהופעות בציר 26 של סדנת ורטיגו תשע"ח

-1- קטע מתוך היצירה של ורטיגו, ורטיגו 20  

-2- קטע מתוך יצירה מקורית של דפי  אלטבב – it's now it's never  

מאת דפי אלטבב וניני משה

כוריאוגרפיה: דפי אלטבב

שותף ליצירה: ניני משה

רקדנים שותפים: קלווין וו, אייה שטייגמן, מאי גולן, תמרה דקל, שניר נקר, שני תמרי, ענת עוז, ניר אבן שוהם

מוסיקה: Arvi Part-Fur Alina; Elvis Presley-Love me Tender

עיצוב פסקול לחלק זה: אסף אשכנזי

​על היצירה:

just as you can’t step in the same river twice, your memories are changed by the act of recalling them,

every memory we have, is colored by the times we’ve recollected it before and every time you take a memory off the shelf in your brain, you put it back just a tiny bit different.

העמדה: מאי גולן, איה שטייגמן, ניר אבן שוהם ודפי אלטבב

-3- יצירה מקורית של קרן חורש  – אפיזודה

מוזיקה – מוסיקה Nils Frahm –Says, עריכה : קרן חורש בגון

תלבושות רוזי כנען

היצירה מתעסקת במורכבות  ההחלטות שבחיינו , הזיכרון האפיזודי שולף את אירועי העבר , ברגעי הקונפליקט של הבחירה ידע חדש מציף, מתמזג, מסתובב, מטלטל  משכלל  עמדות ,  נתונים ומעבד לבחירה חדשה – ואת הכל מחשיכה.

לכוריאוגרפיה בשנת 1998 ופרס לנדאו לאמנות הביצוע בשנת 2003 , והשנה הוזמנה לבית הנשיא לרגל יום האישה הבין-לאומי, על ידי נחמה ריבלין, כאישה יוצרת וכוריאוגרפית מצליחה.
איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?

לצפיה בעיתון לחצו: עיתון-קיץ_2017

בתוך כיפה גיאודזית חלולה עשויה במבוק, שהוצבה במשתלה מוריקה, התרחש טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע. הרקדנים רוקדים על משטח אדמה מעוגל, שמכסה את מרבית שטח הפנים עליו מונח המבנה. הקהל עוטף את העבודה מכל צדדיה, ישוב בתוך המבנה המעוגל על כסאות פלסטיק, שרפרפי עץ או על האדמה בצמוד למשטח.

יש משהו במקדם החיכוך הגבוה שנוצר בין הצופים לבין הרקדנים שמוליד מעין שותפות. ברור לגמרי שעבודה בתנאים שרחוקים מלהיות סטריליים ותלויים במזג האוויר, בתאורה המשתנה מיום ללילה (המופע החל בשעת דמדומים) וברעשי רקע חיצוניים, מהווה אתגר לא קל עבור רקדני להקת ורטיגו, כמו גם לקהל שדעתו עלולה להיות מוסחת לפרקים מן המתרחש על הבמה.

ב"לידת הפניקס" ורטהיים משתמשת באדמת החול החומה כנקודת מוצא. רקדן מזדחל על האדמה, צומח ונפרד ממנה. הגוף נפרש, הזרועות מושכות מעלה והוא מתפזר בחלל הזירה. גם הרקדנים שמצטרפים אליו יוצאים מהחול וחוזרים אליו. החול נדבק לזיעה, גוף נוגע בגוף. גוף נתלה על גוף ונעזב.

לצד אלמנטים הלקוחים מלשון הטאי-צ'י והקונטקט, מצליחה ורטהיים לחבר בתנועה זורמת ומעגלית בין הגשמיות לספיריטואליות. אלכס שמורק הנפלאה נכנסת לזירה בתנועה שמתפזרת באגן ומטפסת לאורך עמוד השדרה, מותחת את הזרוע ומדגדגת את אצבעות כף היד. התנועה פתוחה ובטוחה בעצמה, ממלאת בשקט. לאט חודרת את האוזן שריקת רוח שנשמעת לפרקים כמו מטוס שחוצה את השמים. מפעם לפעם נשמע צליל טיפה דולפת. אדמה, רוח, מים ואש כל האלמנטים קיימים בתנועה. המוזיקה המקורית והמגוונת של רן בגנו משתלבת בטבעיות בתנועה שנמשכת גם ברגעי השקט ומולידה מקצב המשכי משל עצמה.

מכורח הנסיבות מדובר ביצירה משתנה שנמצאת תמידית במצב התהוות אם בשל משב רוח שמלטף פתאום, היום שמתחלף בלילה, בכי של תינוק, מוזיקה רחוקה או תזוזה בקהל. מכורח הנסיבות אין מדובר בעבודה שפונה לקהל פרונטלי אלא ביצירה רב-כיוונית.

רקדני "ורטיגו" מתורגלים באתגרים שורטהיים מציבה בפניהם תדיר. האתגר הבולט שהעמידה הכוריאוגרפית הפעם לצד התמודדות עם התנועה בטבע והקרבה לקהל הוא הקושי בריקוד על משטח אדמה והתוצאה מרתקת. מומלץ בחום לשנות את מקום הישיבה תוך כדי המופע, להתקרב ולהתרחק מן העבודה ולזכות בכך לחוויית צפייה משתנה. ורטהיים הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין קטעי הסולו הקצרים, הדואטים וקטעי האנסמבל המאפשרים לכל אחד מהרקדנים הנפלאים של הלהקה לבוא לידי מיצוי ושזורים זה בזה תוך יצירת מתח מרתק. "לידת הפניקס" היא יצירה ייחודית, עשירה ומתפתחת שצומחת ממש כמו, עוף החול, אל תוך הסביבה העוטפת אותה.   חוויה יוצאת דופן.