ארכיון מחבר: Jerusalem_office

"מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי".מאת איתן אלחדז ברק

הכפר האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו" הפך לחוות חוסן שמטפלת בחיילים שעברו טראומה במלחמת "חרבות ברזל". כעת יוזמי הרעיון מקווים שמספר החוות יגדל לנוכח המספר העצום של חיילים שלוקחים חלק בלחימה

סדנת חבילה עוברת לפלוגת נח"ל בכפר האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו" (צילום: איתן אלחדז ברק)
סדנת חבילה עוברת לפלוגת נח"ל בכפר האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו" (צילום: איתן אלחדז ברק)
בוקר אביבי בכפר האמנות האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו". דביר לוי (23) עורך תרגילי תנועה וריקוד עם אחת הרקדניות של הלהקה. לרגע קט אפשר לחשוב שהוא חלק מהלהקה עם הרפרטואר העשיר. כמה שבועות לפני כן, לוי, חייל מילואים בהנדסה קרבית נקלע למארב קשה של חמאס בלב ג’באליה ונפצע פיזית ונפשית: “הייתי בתוך ‘פומה’ (טנק שהוסב לצורכי הנדסה קרבית)", הוא נזכר ברגעים שלא מרפים ממנו. “היינו בתנועה מבצעית ואז חטפנו RPG מאחור וירי מנשק קל מקדימה. אחרי שעתיים של אירוע כאשר הנשק שלי לא עבד וחלק מהחיילים קפאו על מקומם, היה שלב שלא ידענו מה אנחנו עושים עם עצמנו". הוא היה שם בתופת ללא גיבוי, מרגיש נטוש כשלצדו רופא וחובש. “תוך כדי האירוע אנחנו נאלצים גם לטפל בפצועים", הוא מוסיף.בסופו של דבר לוי הצליח להיחלץ משם שבור ופצוע. “חזרתי הביתה לירושלים, עם תיק על הגב וחוסר אמון טוטאלי באנשים, במקום שבו אני נמצא. וגם הייתי מרוסק פיזית בגלל כל מה שהיה וראיתי", הוא מספר. הוא שוחרר זמנית על סעיף נפשי ובארגון נכי צה"ל המליצו להגיע ל"חוות חוסן" שנפתחה לפני שלושה חודשים בכפר האמנות של להקת "ורטיגו" בעמק האלה הפסטורלי.

החווה הזו היא חלק ממיזם פורץ דרך ושאפתני שמתבסס בחודשים האחרונים בכל הארץ ויהווה רשת של 40 חוות חוסן שיהיו "כיפת ברזל של הנפש". “אנחנו מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי", מסביר סא"ל שרון גרינקר, איש עסקים שהחליט לפני 15 שנים לרתום את כישוריו למען חיילים עם פוסט־טראומה, שכבר ייעץ לאוקראינה ורוסיה בנושא וגייס לעזרתו את האלוף במיל’ וח"כ לשעבר איל בן ראובן כדי לתכלל את הפרויקט. “ב־7 באוקטובר קמתי והרגשתי שכל השנים הללו הכינו אותי לרגע הזה. הרעיון שלנו הוא הקמת מרכזי טיפול קבוצתיים לחיילים משוחררים מהצבא כדי לטפל בהם מיידית. פה הם עוברים תהליך עיבוד ושיקום. יש לנו הצלחה שעומדת על 60% של פוסט־טראומטיים שחוזרים לעבודה. זה נתון שלא קיים במקומות אחרים". כרגע ישנן 40 חוות שהוכשרו לכך מצפון לדרום ורק תשע מתוכן מוכרות על ידי אגף השיקום.

סא''ל שרון גרינקר (צילום: איתן אלחדז ברק)
סא"ל שרון גרינקר (צילום: איתן אלחדז ברק)

“נותנים לי גלגלי עזר"

במלחמה הוקמו, לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, מתחמים עם צוותים לטיפול בתגובות קרב בסמוך לאזורי הלחימה בעוטף. אם הטיפול לא היה מספק, החיילים הופנו למלש"ע – מרכז לשיקום עורפי, שמורכב מפסיכיאטרים וקב"נים במילואים. אחרי תקופת מה החיילים חוזרים ליחידה או מופנים לוועדה רפואית וזו קובעת את מידת חומרת הפגיעה.

מנתונים של אגף השיקום עולה כי החל מ־7 באוקטובר נקלטו באגף השיקום 7,209 פצועות ופצועים חדשים. כ־30% מהם פיתחו תגובות נפשיות שונות, ולכ־60% מאלו הפציעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. הצפי של האגף הוא קליטה של עוד 8,000 פצועים עד סוף השנה. אלו מספרים שאגף השיקום מעולם לא התמודד עמם, כשלשם השוואה במלחמת יום הכיפורים היו 7,251 פצועים. משום כך הוחלט באגף על מדיניות מקילה ודחיית כל הוועדות הרפואיות למשך שנה (חוץ ממקרים קשים שדורשים טיפול בהתאם), מה שלמעשה פתח את השורות כמעט לכל חייל שהשתתף בלחימה.

באגף השיקום הבינו את חשיבות החוות הטיפוליות (כנראה בהשפעת החוות שנפתחו לניצולי הנובה) והם כרגע מכירים בתשע חוות כאלו ובעתיד יצטרפו עוד, זאת בנוסף לשלל הפתרונות שמציע האגף לפצועים.

נחזור לדביר, שלוקח חלק יחד עם עשרה מטופלים בתוכנית השיקום בחוות החוסן של ורטיגו. “אני זוכר תרגיל שעשינו באחת הסדנאות, שבו צריך לסמוך אחד על השני. אני לא מכיר שם אף אחד ולך תסמוך על מישהו כשיש לך את הבעיות שלך עם עצמך. ואז הגיע רגע שבו פשוט הרפיתי וזה גרם לי להתחיל לשנות את הגישה".

דביר לוי (צילום: איתן אלחדז ברק)
דביר לוי (צילום: איתן אלחדז ברק)

הקבוצות מגיעות שלוש פעמים בשבוע. ב־9 בבוקר מתכנסים לארוחת בוקר, לאחר מכן שיחה עם עובדת סוציאלית ואז הם מדלגים בין סדנת תנועה לסדנת רכיבה על סוסים ומפגש עם ליצן רפואי. “גם את הדבר הנורא ביותר הוא יודע להכיל, לנרמל ואז לצחוק על זה", מספר אחד החיילים. בסדנת SE (שיטת Somatic Experiencing) הם לומדים לגעת בחוויה הקשה דרך תנועה ו"מוציאים את כל הלחץ שנשמר בגוף", כדברי לוי.

אצל ש', אירועים מסוימים שלהם היה עד במהלך המלחמה הציתו אצלו זיכרונות רדומים "שאסף" במהלך שירותו. “במהלך המחלה הייתי קם בבוקר, מפזר את הילדים וחוזר לישון שוב", הוא אומר. “אשתי, שלא הייתי מחליף איתה מילה מלבד צעקות וריבים, שכנעה אותי להגיע לכאן. כרגע ההישג שלי זה לקום בבוקר והתמריץ שלי הוא להגיע לפה. אפילו לעצם הנוכחות כאן יש משמעות. היום אני מסוגל לדבר עם אשתי. אני אפילו מתרגל טאי צ’י בבית אחרי שעברנו סדנה של זה". ש', לומד לשתף ולהעריך רגעים קטנים: “בשבוע שעבר קניתי גוש חמר וישבתי עם הבנות שלי בחדר. משהו שלא עשיתי מזמן".

אבישי קאפח אלון (43), אב לחמישה מירושלים, התגייס לשירות מילואים כפרמדיק לוחם. בפעילות מבצעית באל־בורייג’ הוא נפצע מירי נ.ט. “אחרי הפציעה הייתי יכול להעביר יומיים־שלושה מבלי להוציא מילה מהפה בבית ופתאום אני יכול לנהל קצת שיחות", הוא מספר. “נותנים לי פה גלגלי עזר. אני חושב שדווקא בגלל שמדובר באנשים שאני לא מכיר אז זה מאפשר לי להיות פגיע יותר. אנחנו בתקופת החגים הלאומיים, אבל אני לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור. אני לא ישן מרוב שאני זוכר".

אבישי קאפח אלון (צילום: איתן אלחדז ברק)
אבישי קאפח אלון (צילום: איתן אלחדז ברק)

לחווה מגיעות גם קבוצות של חיילים שאינם מוגדרים עם פגיעה נפשית אך עומס החוויות מצריך אותם לסוג של ונטילציה ועיבוד. הצטרפתי לקבוצה כזאת של 30 חיילים צעירים מהנח"ל שרק השתחררו וכבר קיבלו צו מילואים לעוד ארבעה חודשים בלב עזה. הם משחקים ב"חבילה עוברת" וכל אחד צריך לומר משהו על חבר שהיה איתו: “רציתי להודות לך", פונה אחד מהם לחברו לפלוגה שיושב ממולו, “על כך שלמרות שיכולת לא עזבת אותנו בימים הרעים". חייל אחר מודה לחובש: “היית שם בשבילנו כאשר אברהם נפל בקרב". אחר פונה לטבח: “תדע לך, הקוסקוס שלך החזיק אותי". המפקד פונה לפקוד שלו ומברך אותו: “מעריך אותך על זה שהיית איתנו גם בשחורות ובדיכאון, נשרטת ולא הלכת". המנחה שלהם מסבירה לכולם: “יצאתם עכשיו מעזה והמוח שלכם מכויל למשהו אחר. יכול להיות שחלק מכם יסבלו מחלומות לא נעימים, אכילה רגשית, וזה בסדר".

“אנחנו בתהליך תיקון"

האלוף במיל’ איל בן ראובן מסתובב בין הקבוצות השונות כמו אב חומל ומקשיב ומפציר בהם לשתף ולדבר: “בדור שלי לא הכרנו את הדברים הללו. לא היה מקום לעיבוד ודיבור על החוויות הקשות. היה גם את עניין המצ’ואיזם, ‘מה אני לא ישן בלילה בגלל המלחמה’. אני אומר לאותם צעירים: החוויות שתעברו במלחמה, אתם לא תיפרדו מהן. אני עצמי לא נפרדתי. אני זוכר את המלחמות שעשיתי, וכן, לעתים אני מתעורר בלילה וחושב על זה. זה קורה לכולם, אבל היכולת להמשיך בחיים היא דבר מרכזי ולמזלנו אפשר לטפל בזה היום. ארגון נכי צה"ל החליט בהחלטה תקדימית לפתוח את שורותיו לכל חייל שמצהיר שהוא נפגע. אנחנו היום צריכים לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע מהם ליפול אל המחלה. לא עשינו זאת במלחמות עבר ויש לי חברים מהפלוגה שנפלו לבור הזה 35 שנים לאחר המלחמה. יש לי פקודים ממלחמת לבנון הראשונה שעברו שנים עד שהבנתי מה שיש להם. היום אנחנו רוצים למנוע את זה".

בן ראובן ריכז את סוגיית הטיפול בנכי צה"ל בדוח שפרסם והיווה תשתית לרפורמת "נפש אחת" שמוביל מאז משרד הביטחון, אבל המלחמה הזאת תפסה אותו, כמו את רבים, בהפתעה. “מצאתי את עצמי פעם ראשונה ‘בלי טנק ובלי מפה'", הוא נזכר, כשבתחילתה לקח על עצמו להכשיר את כיתות הכוננות בצפון: “היום למזלנו הן נמצאות במקום אחר ממה שהן היו בתחילת המלחמה ואוי ואבוי לנו אם היו תוקפים אותנו גם בצפון. העסק היה מפורק שם לגמרי".

האלוף במיל’ איל בן ראובן (צילום: איתן אלחדז ברק)
האלוף במיל’ איל בן ראובן (צילום: איתן אלחדז ברק)

הנושא השני שלמענו התגייס הוא הטיפול הכוללני בבעיות הנפש של החיילים. “החיילים עוברים מלחמה שונה לגמרי ממה שאנחנו עברנו", הוא מסביר. “אני נלחמתי ביום כיפור והגדוד שלי הושמד. עברתי חוויות מורכבות לכן אני אומר שמה שהחיילים עוברים היום בעזה קשה לא פחות, אם לא יותר מאשר מה שאנחנו עברנו, בעיקר בהיבט של לחימה בסביבה אורבנית צפופה עם מחבלים שמעורים באוכלוסיה בלתי מעורבת. אנחנו נלחמנו מול צבאות, אתה עולה לעמדה וצריך להשמיד את הטנק".

"היום החיילים נמצאים בסיטואציה שונה לגמרי: הלחימה היא ב־360 מעלות סביבך. לחץ נוראי. מראות הרס, חורבן וריחות. באחת ההמלצות בדוח שהוצאתי היה כתוב שצריך ליצור בית לאומי לסוגיית הלומי קרב. יש חיילים שלא יכולים או לא רוצים לדבר על זה, לכן נולד רעיון של חוות החוסן כבר לפני ארבעה חודשים. היינו צריכים להיות היום עם עשרות חוות ואלפי חיילים. אנחנו לא שם. כל יום שיש חייל ששוחרר מסיבה נפשית ולא טופל אנחנו נשלם על זה בריבית דריבית עוד שנים קדימה לכן הזמן פה הוא קריטי. יש חוות שהוכרו וישנן עוד עשרות שמחכות להכרה. אני כועס על זה אבל אנחנו בתהליך תיקון".

החזון של בן ראובן הוא לפתוח את החוות עבור כל חייל שהשתתף במלחמה. “אני רוצה לתת מענה גם לחיילים שהשתחררו מהצבא על סעיף נפשי וגם לכאלו שהשתחררו ופתאום אחרי שבועיים נפלו לבור שחור. אלו הן גם חוות מניעה".

נעה ורטהיים, רקדנית עבר ומהמייסדות של להקת המחול "ורטיגו", מודה שהיא לא דמיינה אי פעם סיטואציה מעין זו. “הייתה לנו קבוצת חיילים שהגיעה היישר מאזורי הקרבות לסדנת ‘צלילים מרפאים’. חששנו שתהיה ציניות ושבכלל הם לא יתמסרו לזה ואז קרה פלא – הם נשכבו כולם ושיתפו פעולה בצורה מדהימה", היא מספרת.

נעה ורטהיים (צילום: איתן אלחדז ברק)
נעה ורטהיים (צילום: איתן אלחדז ברק)

“ניצלתי את הרגע הקסום והצצתי. ראיתי 40 חבר’ה עם כלי נגינה שונים ואני חושבת לעצמי שבשום סיטואציית עבר של מדינת ישראל לא הייתי מדמיינת אוכלוסייה צעירה כל כך מגוונת שבה כולם כאחד מתמסרים לתרפיה באמצעות תרגילי ‘קונטקט’ או כשהם יוצרים ‘כדורי אנרגיה’ ומוסרים אחד לשני. הם למדו שפה חדשה ועוד יומיים הם יהיו בעזה והשקט יוחלף בלחץ ובקולות נפץ. אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי שבו כולם הפכו להיות ‘ספוג’ נקי מרבב בגלל הצרה המשותפת לנו. מבחינתי זאת הזדמנות של תיקון עולם. ואני ראיתי זאת במו עיניי. חבל שזה קורה כשאנחנו עם הגב לקיר".

חיילים הסובלים ממצוקה ומעוניינים להצטרף לחוות החוסן "ורטיגו", יכולים לפנות לגילי מארגון נכי צה"ל
 [email protected]

"ורטיגו: מחול וסדנאות". מאת אסי חיים

מתוך מאמר "משתה הודי ומאפה קווקזי: טיול אוכל באזור קסום"

פסטיבל האוכל הכפרי של מטה יהודה הוא לא רק הזדמנות נהדרת לחוויה קולינרית ייחודית. המפגש עם האנשים הנפלאים של האזור, היוצרים את המטעמים האותנטיים והמאוד־טעימים האלו – מפיצות טאבון ועד לאוכל הודי – גם ממלא את הלב

לעדי שעל ונועה ורטהיים, אשתו ושותפתו לפרויקט ב־30 השנים האחרונות, תלויות מעל המיטה שלוש מילים: אמנות, חברה וסביבה. באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל גם בעברית די ברור שהאמנות פה היא רק חלק ממה שהם עושים. זה התחיל בדואט לפני הרבה שנים והיום זו אחת מלהקות המחול הגדולות בארץ. כשהלהקה גדלה הם החלו לחפש בית שבו יוכלו להתמקם ובחרו באמצע הדרך שבין ירושלים למרכז סוזן דלל: קיבוץ נתיב הל"ה. בתוך נוף פראי וירוק בשולי הקיבוץ הם קיבלו שני לולים נטושים והפכו אותם לקסם של מקום. סטודיואים לחזרות, חלל מדהים להופעות, חדרים קטנים למי שמחפש מקום להתאכסן ובו משתכנים בעיקר רקדנים ואמנים שמחפשים מקום לברוח אליו, ומבנה קסום שבו מתקיימות סדנאות. הכול נבנה ביד ומחומרים אקולוגיים והכל מתחבר לידי קסם אחד גדול.

עדי שעל בסטודיו ורטיגו
(צילום: אסי חיים)
"מגיעים לכאן כל מיני אנשים, רקדנים אבל לא רק. ויש כאן סדנאות, לא רק שלנו. לפעמים אנחנו מייצרים את התוכן, ולפעמים אלו אנשים שמגיעים לכאן כקבוצה, למשל לסדנת מיינדפולנס, ואז אנחנו רק האכסנייה", אומר שעל. בתקופת הפסטיבל ייערכו במקום סדנאות שונות כמו טאי צ'י, מחול והופעות סטנד־אפ. זה אמנם לא יקרה בפסטיבל, אך לאורך השנה יש כאן מדי פעם בימי שישי הופעות עם ארוחה וזו נשמעת חוויה מעניינת. שעל אומר ש"יש כאן פורמט מבוקש שנקרא 'פוד אנד ארט' שקורה בימי שישי בבוקר. אנשים מגיעים ואני מספר להם קצת על המקום, על הכפר ועל מה שקורה כאן, ואז נכנסים לחלל המרכזי להופעה של להקת ורטיגו, שאחריה יושבים לארוחה עם הרקדנים. יש לנו שפית, אורית, שדואגת שהארוחה לא נופלת ברמתה מההופעה. זה יוצר מפגש ושיחה וחוויה נהדרת ואנשים חוזרים הביתה לשבת שמחים וטובי לב, אחרי שראו את הזיעה של הרקדנים ואכלו איתם ביחד". כדאי להתעדכן באתר של הלהקה.
בזמן שאנחנו מדברים המכנסיים והנעליים מספיקים להתייבש ואני יכול להמשיך את היום הזה, שרק הולך ומשתפר. ארבע תחנות יש לי בדרך, ובכולן מחכים אנשים נהדרים ושולחנות מלאים כל טוב. 

""ורטיגו" מציגה: האור שבקצה המשבר".

בימים שבהם המושג "בית" הפך למשמעותי ביותר עבור כל ישראלי, שבה ומעלה להקת המחול העכשווי את היצירה "מאנא – כלי של אור", על במת האופרה הישראלית ב־19 במרץ. במקביל פותחת הלהקה את ביתה – חוות חוסן בכפר האמנות האקולוגי ורטיגו – לטיפול בחיילים שחוו טראומה

מוגש מטעם להקת ורטיגו
 
אירועי 7 באוקטובר תפסו את נועה ורטהיים, מייסדת להקת המחול "ורטיגו", בעיצומן של חזרות להעלאה המחודשת של יצירתה "מאנא – כלי של אור". העבודה האייקונית, שהועלתה לראשונה ב-2009, מייצגת את החיפוש אחר האור והתקווה גם ברגעים קשים. מושג הבית, הנטוע עמוק ביצירה, משול ל"מאנא" – בארמית כלי המאפשר את הגשמת הרוח, וקירות הבית האיתנים הופכים בה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
הפרימיירה תוכננה לנובמבר, אלא שאז הגיע הטבח וטרף את הקלפים. באופן מדהים בנקודה זו המציאות והיצירה כמו התמזגו יחד, כשהמילה "בית" קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר עבור מאות אלפי מפונים, חיילים ואזרחים בטראומה ומדינה שלמה שנתונה בחרדה ובחוסר ודאות. שבוע של שיתוק הספיקו לוורטהיים, שמיד רתמה את רקדניה למיזמי התנדבות ועשייה, שאחד משיאיה הוא העלאתה של היצירה המיוחדת ב־19 במרץ באופרה הישראלית.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
להקת המחול "ורטיגו" החלה את דרכה בשנת 1992 בירושלים וזכתה בפרסים יוקרתיים ובהכרה בארץ ובחו"ל. הלהקה, הפועלת בכפר האמנות האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה, מהווה מקום מפגש פיזי־אנושי לאומנים ולקהל, ולוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע מפתיע, מאתגר ומרגש.
בחודשים האחרונים וכחלק אינטגרלי מיצירתה ומפעילותה החברתית־קהילתית של הלהקה, עסקו 10 רקדניה בניהול שגרה בזמן מלחמה. במסגרת זו קיימו פעילות הפגתית למפונים, סדנאות להורים וילדים, מעגלי ריפוי ועוד בכפר האומנות האקולוגי ובמרכז ז'ראר בכר, ואף יצאו לפגוש תלמידי מחול מאזורי העימות לשם פעילות תנועה, מתוך התפיסה שזו משחררת את הגוף והנפש ועוזרת להתמודד. במקביל התקיימו חזרות קדחתניות במרכז סוזן דלל לקראת ההעלאה של "מאנא", וכל זאת כששניים מהרקדנים מגויסים ללחימה.
זאת ועוד, להקת "ורטיגו" פתחה את ביתה לחיילים שחוו טראומה במהלך הצבא ובשל סיבה נפשית הפסיקו את שירותם, ומעניקה להם פעילות הפגתית ב"חוות חוסן" ייעודית, שהוקמה בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון. החווה מציעה להם טיפול המשלב גישות שונות, כשלצד טיפולים מתחום בריאות הנפש, SE ודיקור, הם מתנסים בתנועה ובעבודת אדמה. אלה מסייעים להם להתמודד עם החרדה, לפתח מודעות גופנית ורגשית ולחזור לחיים מלאים ומשמעותיים.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
 
"הביחד הוא גם כשהכול בסדר"
"יש לי מנגנון חזק מאוד בהתמודדות עם בעיות. אני חיה שנים רבות חיי במה ומתח ומתורגלת, כי זה להיות כל הזמן בהשתנות, באנרגיה, להחזיק אומנים, לתקשר איתם, לייצר אומנות. כשיש בעיה, אני ישר נכנסת לאקשן ולמשימה", מסבירה ורטהיים. "בהיבט האישי, אני תמיד בפעולה ביחד עם הפרטנר שלי, עדי שעל. אנחנו חיים ועובדים יחד מעל 30 שנה, ובשיתוף עם אחיותיי הקמנו מרכז גדול בירושלים ואת הכפר האקולוגי שלנו.

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי
(צילום: טאטי מורג)
ואומנם, בעוד ישראלים רבים היו נתונים בהלם וקיפאון מהאירועים הקשים, החלה הלהקה להתנדב בצפון ובדרום. "צלצל אליי מוזיקאי וביקש לפתוח חמ"ל מוזיקאים, שייצאו להפיג מתח במקומות שזה נדרש. אני נתתי את המקום, ובתוך שבוע החמ"ל טיפל ב-700 אומנים. עוד לפני שהבנו מה קורה, התנועה קרתה. הקשבנו למה שקורה לעם שלנו", היא מספרת ומבקשת להדגיש, כי "יש לנו עם מדהים, עם תרומה והתנדבות מטורפות. אין דבר כזה בכל העולם. החיוביות היא אחד הדברים המיוחדים ששמורים רק לעם שלנו, בו קורים כל כך הרבה דברים מרגשים. הרמנו פרויקטים מתוך הטרגדיות והתנדבנו כמו משוגעים, יצרנו מוצרים, החזרנו את כולם לעשייה למען המפונים, חזרנו גם לקהל שלנו איפה שרק היה אפשר והיינו בפעילות שיא".
ורטהיים פועלת מתוך תחושת שליחות ומזהה צורך לחולל שינוי מקיף גם בתחום החינוך: "משרד החינוך צריך להביא את הילדים להכיר את עצמם, להבין מי הם ולשם מה באו לעולם, באופן רחב וממעוף הציפור. אני מאמינה שילדים מגיל אפס צריכים חיבור לעצמם לפני הכול, להבין מה חשוב, כדי שהלב ייפתח ויתחבר לגוף; שנסתכל זה לזה בעיניים, נצא מהטכנולוגיה ונשתמש בה רק כשבאמת צריך. יכול להיות שמשברים גדולים גם מביאים מתנות גדולות, ואני מקווה שהמשבר הנוכחי יביא שינוי".

ורטיגו חוות חוסן

ורטיגו חוות חוסן
(צילום: אלעד דבי)
 
מה המסר שאת מבקשת להעביר בעשייתך הייחודית?
"המסר הוא במילה 'אחדותיות'. הטבע האנושי נוטה להתגייס באופן נקודתי. הבעיה היא שהביחד של האנוש הוא רגעי ומחובר רק לרגע ההישרדות, כי אין ברירה, ומיד אחרי כן אנחנו שוכחים. אני חוקרת גוף ונפש המון שנים, והעובדה שאנחנו שוכחים מהר נעוצה בטבע שלנו. אבל חשוב להבין, שהביחד הוא גם כשהכול בסדר. כדאי שנשמור יחד על מה שיש לנו ונהדהד את זה, כי אנחנו ממהרים לחזור איש איש לשגרה של עצמו. עלינו ללמוד להיות בתודעה גבוהה, כי שם אנחנו מפסיקים להיות בממד ההישרדותי ששולט בנו.
"אנחנו פיקסל קטן בשמיים גדולים, ובאופן מסוים גם לעם יש תפקיד. לא סתם השם שלנו הוא ישראל – ישר־אל. אנחנו בתוך המקום הזה, אנחנו מקבלים את הסינרגיה, והכול מסתנכרן, ואם לא – מגיע חורבן. עלינו להיות מאוחדים לא כסלוגן, אלא ממקום של מהות ועומק, מעבודה פנימית".
ולרגל יום האישה, מה המסר שאת מבקשת להעניק לנשים?
"אנחנו יכולות להביא משהו ייחודי, עם עומק, חמלה ואמפטיה ויותר חיבור פנימי לעצמנו. המתנה שהייתי רוצה לשלוח לכל הנשים היא שנתבונן לעומק ונחפש את הטוב שנשאר איתנו. חוץ מלהזין את הגוף הפיזי באופן המיטבי, לא לשכוח להתיידד עם האזור הפנימי של הנפש".

"מופע המחול "מאנא" מצליח לגעת ברגע בו קירות הבית רועדים". מאת אחינועם סלע

המופע "מאנא" של להקת המחול ורטיגו עלה לראשונה ב-2009, אך נדמה כאילו הוא נוצר בהשראת הימים בהם אנו מצויים. היצירה היפהפייה של נעה ורנה ורטהיים נעה בין היציב והבטוח לתחושת אובדן הדרך ושואלת שאלות על המושג בית ושייכות

"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור; האם השמש קודמת למלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" (ספר הזוהר)

בימים הראשונים אחרי הטבח האכזרי של השבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו – עולם התרבות קפא במקום. קשה היה ליצור. אי אפשר היה לעלות לבמות. הדממה הייתה מוחלטת אל מול אירועים שהנפש לא עיכלה. בתקופה האחרונה עולם האמנות שב בהדרגה לעצמו ובודק כיצד אפשר להתייחס אל המציאות הקשה והסוערת של החודשים האחרונים באמצעים שהם לעיתים אבסטרקטיים.

יצירת המחול "מאנא" דווקא לא נוצרה בתקופה הזו, אבל בכל זאת מצליחה לגעת בנושאים הכי קמאיים של ביטחון וביתיות, צרכים קיומיים שנגזלו מרבים מאיתנו בחודשים הללו. "מאנא" עלתה לראשונה ב-2009. נעה ורטהיים, הכוראוגרפית של להקת המחול "ורטיגו", העתיקה אז את מקום מגוריה לקיבוץ נתיב הל"ה שבו הקימה יחד עם בני משפחתה את כפר האמנות האקולוגי ורטיגו.

ורטהיים מספרת כי באותם הימים המושג "בית", הן במישור הפרטי והן במישור האמנותי, עבר טלטלה עזה. דווקא אז היא חשה שהיא מהלכת בעולם כחסרת בית, בלתי נראית, זקוקה שמישהו יאיר אל תוכה, כמו אל קרבו של כלי ריק, רק כדי לחוש קיימת. כחלק מתהליך היצירה ההמשגה הזו הועתקה אל הבמה: ורטהיים חיפשה אחר קו או גבול התוחם בין הפנים לחוץ, בין היחיד לשלל מעגלי ההשתייכות שלו – תוך שהיא בוחנת אם הבית מהווה הגנה או חיץ.

מתוך המופע. צילום: אפרת מזור

השם של היצירה "מאנא" מבוסס על מונח קבלי שפירושו כלי של אור. "מאנא" הוא גם כלי אמנותו של האמן, אשר מתווך בין החכמה המופשטת של האמן, ההשראה וההארה, לבין המעשה הגשמי. זו לא הפעם הראשונה שורטהיים שואבת השראה מהמקורות ליצירות שלה, בין היתר העלתה יצירות עם שמות כמו: "פרדס" (בהשראה "ארבעה נכנסו לפרדס", הסיפור הידוע ממסכת חגיגה), "מקום", "רשימו", "אחת אחת ואחת" ועוד. כמעט בכל היצירות שלה קיים ממד טקסי ורפטטיבי שכמו מכניס את הצופה לחוויה שהיא בין המדיטטיבי לאקסטטי. במקרה של "מאנא" מדובר ביצירה בה דווקא השבירות של המקצבים – בין התרחשות של רקדנים רבים על הבמה, כמעין קהילה או להקה אשר נעה יחד, לבין רגעי סולו שקטים של רקדנית אחת או דואטים אינטימיים – היא שמצליחה לפרוט על נימי הרגש.

התפאורה של היצירה היא צורה של בית, כאשר הרקדנים נכנסים ויוצאים מהדלת כמעין רחם ממנו נולדים ושאליו שבים. על רקע זה המופע נע בין היציב, החי והפועם, לבין רגעים בהם נדמה שהעולם כולו תלוי על בלימה. כך, למשל, באחד הרגעים המרגשים ביותר ביצירה – במקור סולו של הרקדנית החד פעמית רנה ורטהיים ובגרסה העכשווית בביצוע הרקדנית שון אולס, המוכשרת לא פחות. בקטע, אולס מתנודדת על הבמה אנה ואנה על קצות אצבעותיה כשבלון שחור נישא מעל ראשה. היא כמעט מרחפת, נוגעת לא נוגעת בקרקע, תועה בין שמיים וארץ. רק החוט עם הבלון משאיר אותה זקופה, לא נותן לתנועה השברירית שלה לקרוס לתוך עצמה. השיטוט המתנדנד שלה על הבמה עם אותו בלון שחור ותמים לכאורה, הוא דימוי עוצמתי שמצליח לזקק תחושה שברירית אותה כולנו חווים מאז השבעה באוקטובר. מושג הבית הנוכח ביצירה לעומקו משול ל"מאנא", כלי המאפשר את הגשמת הרוח. קירות הבית האיתנים הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.

תודה על הרכישה 19.6.24

ורטיגו בכפר – מחול. אוכל. מוסיקה חיה

יום רביעי 19.6.24 ב-20:00

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 3.7.24

ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה

יום רביעי 3.7.24 ב-20:00

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 12.7.24

ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה

יום שישי 12.7.24 ב-11:30

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 11.7.24

ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה

יום חמישי 11.7.24 ב-20:00

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 5.7.24

ורטיגו בכפר – מחול. אוכל. מוסיקה חיה

יום שישי 5.7.24 ב-11:30

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 4.7.24

ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה

יום חמישי 4.7.24 ב-20:00

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 21.6.24

ורטיגו בכפר – מחול. אוכל. מוסיקה חיה

יום שישי 21.6.24 ב-11:30

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 20.6.24

ורטיגו בכפר – מחול בליווי מוסיקה חיה

יום חמישי 20.6.24 ב-20:00

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

19:30 קבלת פנים

20:00 מופע

21:00 אורחה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

"כלי של אור". מאת יעל אפרתי

החיים הטובים – מרץ 2024 – ראיון עם נעה ורטהיים

בדרך החוצה מכפר המחול של להקת ״ורטיגו״ אחרי הריאיון עם נעה ורטהיים המנהלת האמנותית שלה, חלפנו על פני קבוצת נערות נרגשות בבגדי ריקוד. הן התגודדו בפתח הסטודיו שוחחו וצחקקו עם אחד המורים ״את רואה את זה?״ היא הצביעה לכיוונן, ״האחריות שלנו היא להעניק להן גן עדן״. ברגע הראשון זה נשמע אולי קצת מוגזם, אבל אחרי שיחה עם ורטהיים על המלחמה ועל הריקוד, על החיים בצל לחימתם הממושכת של בנה ואחייניה בעזה וגם על מה שהם עושים בימים אלה בכפר שלהם – זה נשמע לגמרי אותנטי. והטבע מסביב מחזק את התחושות, מרכך את הפינות הציניות ועוזר לחזק את מילותיה של המנהלת האמנותית המבקשת להתמיד בעשיית טוב. ביום חורף שמשי בין הרקפות והשקדייה הזוהרת אנחנו יושבות על הדק הפונה אל נופו של עמק האלה והירוק בשלל גווניו מאפשר לקחת כמה נשימות עמוקות.
מה קרה כאן לפני ארבעה חודשים וחצי?
״ביום ששי שלפני המלחמה ב6- באוקטובר העלינו כאן את מופע הצהרים האחרון. היה נהדר ושמח והמעבר היה חד נורא. לקח לנו שבוע ואז שבוע לנסות להבין מה קורה ואז הגיע אלינו מוזיקאי ומטפל במוסיקה ואמר שהוא חייב מקום לעבוד. תוך זמן קצר נוספו עוד אנשים שהבינו שהמקום פתוח, התחילה פעילות של הורים וילדים ומעגלי מדיטציה ושירה והכפר התחיל לעבוד. אחרי עוד שבוע ריכזנו חלק מהלהקה והתחלנו להופיע – בקריית שמונה ובקיבוצי הצפון, בנגב וגם בפני
קבוצות של מפונים. עשינו בעיקר מפגשי מחול ,שבהם שיתפנו את הצופים וראינו את ההתרגשות שהמפגש עורר בהם. מבחינתי זה הדבר האולטימטיבי-למצוא בכל הקושי הזה את מה שאנחנו אוהבים לעשות ולתת מזה גם לקהל ששרוי במצוקה וקצת אוויר, לאנרגיות אחרות. אחרי כמה שבועות של התנדבות חזרנו להופיע באולמות ברחבי הארץ. אמרו לנו אז, שאף אחד לא יבוא, שכולם 'דבוקים' למסכים ולחדשות ולאף אחד אין ראש למופע מחול. התחזיות הללו התבדו. אנשים חייבים אמנות, חייבים פיסה של שקט ובעיני זאת עשיית טוב. באמונה הזאת ובדגש על להיות ביחד שרדתי את שבועות הלחימה של הבן שלי בעזה״.
ועכשיו אתם מעלים בהפקה מחודשת את ״מאנא״ והבכורה תערך באמצע מרץ במשכן לאמנויות הבמה שבבית האופרה הישראלית בתל אביב.״את יודעת, יש כאן צירופי מקרים מופלאים. כשהעלינו את 'מאנא' ב2008- הייתי עסוקה בעיקר בתחושות ובדילמות הפרטיות שלי. עדי )שעל, בן זוגה של ורטהיים ומנכ״לה הבלתי נילאה של ״ורטיגו״ י. א.( ואני החלטנו להקים את כפר המחול בקיבוץ נתיב הל״ה ובמקביללהמשיך לעבוד בירושלים "המושג 'בית' בעבודה הזו היה ממש קונקרטי. התחלנו להקים בית מחדש, לבדוק מה חשוב לנו לבנות בו ואיך להתקרב באמצעותו גם לנושאים סביבתיים שהעסיקו אותי. בגירסה המחודשת של 'מאנא' מקבל המושג בית משמעות נרחבת בהרבה של מאבק על הבית הקולקטיבי שלנו בימים שהמלחמה עוד נמשכת. במקביל, אני חושבת, מוטמעת בעבודה תקווה לחיים של משמעות עם אנשים ערכיים ששרדו קשיים ומאמינים בדיאלוג״ ספרי על ההבדלים בין שתי הגרסאות של ״מאנא״? ״'מאנא', בארמית הוא כלי של אור והעבודה מבקשת להציע תקווה וכמיהה למקום בטוח. רציתי לקחת את הבסיס הזה ולשכלל אותו. במוזיקה לא נגענו אבל התפאורה למשל שונתה והפכה יותר אבסטרקטית. עיצב אותה זוהר שואף והיא מורכבת משני חלקים דמויי כנפיים שנפתחים ונסגרים ואז מתקבל סוג של ציור נאיבי. הרקדנים נכנסים ויוצאים מהחלל הזה ובתוך כך מתעוררות שאלות כמו – כמה אתה בפנים? למה אתה יוצא? והכל מקבל משמעות אחרת במציאות העכשווית. גם את התנועה זיקקתי והתלבושות של מעצב האופנה ששון קדם הפכו מינימליסטיות יותר- במקום תלבושות שמורכבת מכמה שכבות יש בגד בגזרה גיאומטרית שזהה לגברים ולנשים עם מחשוף גב גדול. זה מרגיש מוכר ושונה אולי כמו הזמן עכשיו״ אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. בימים אלה מופיעה ״ורטיגו״ עם יצירתה האחרונה של ורטהיים ״מקום״ ובחודש הבא באפריל היא תטוס למסע הופעות בארצות הברית. שוב נדרשת ורטהיים לשמה של היצירה ולרלבנטיותו שלה. ״המלחמה חידדה אצל כולנו את המשמעות של המקום הזה, את המחיר שלו ובה בעת היא מוציאה מכל כך הרבה אנשים טוב והתנדבות, חמלה והכלה שאותם צריך להדגיש ולהעצים״ ברוח זו מתכננים בכפר הקמת חוות חוסן המיועדת לחיילים שלחמו וחוו טראומות וחרדות. הפרויקט, מוקם בשיתוף עם ארגון נכי צה״ל ואגף השיקום של משרד הביטחון, יציע טיפול חדשני ומקיף למשך 4-6 חודשים שבסיומם יחזרו המשתתפים לחיי שיגרה או יעברו לתהליך הכרה במשרד הביטחון. בחווה יוצעו שיטות טיפוליות שונות, קונבנציונאליות ואלטרנטיביות שיינתנו במסגרת קבוצתית ופרטנית. את הפעילות ינהלו פרופ׳ אייל פרוכטר )לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה״ל וכיום מנהל בית החולים מעלה כרמל( ויורם בן יהודה, פסיכולוג קליני )שפיקד על היחידה לטיפול בנפגעי קרב בצה״ל ומנהל כיום את מכון ״דרכים״ לפסיכולוגיה רפואית(. לצד אלה יוצעו למשתתפים סדנאות תנועה בטכניקות שונות, סדנת מדיטציה, יצירה ופיסול באדמה ברוח האקולוגית של הכפר. מתברר שהכפר שלכם הוא כר לאין סוף אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. ״זאת הייתה המטרה. לפני 16 שנה הגענו לצומת דרכים. הייתה לנו להקה מצליחה ורצינו לעשות עוד משהו. מקובל להקים להקה צעירה לצד הלהקה הבכירה ולהריץ את שתיהן לקהלים שונים. בעיני זה היה עוד מאותו הדבר ורציתי לעשות דברים חדשים. סביבה ואקולוגיה תמיד ענינו אותי וגם עסקתי בה בעבודות שלי )"רעש לבן״ שעסקה בנושא צרכנות היתר ו״לידת הפניקס״ שנרקדה על אדמה לחה באוויר הפתוח. י. א(. "בהמשך החלטנו לפתח את תחום התנועה לאנשים עם מוגבלויות וכך הוקם 'כח האיזון' שכולל מסגרות טיפוליות וגם להקה רוקדת. הרעיון היה למצוא מקום מכיל ומגוון, נגיש ויפה בסביבה טבעית ולא רחוק מירושלים שבה פועלת הלהקה. חוץ מאחיותייך והמשפחות שלהן, שכולם גרים ועובדים כאן יחד הכפר הוא הרחבה נוספת של המשפחה. ״לגמרי. כשאת רקדנית או מנהלת להקה את נותנת את כל כולך על הבמה, ואז מתקלחת ויוצאת החוצה כדי לגלות שכולם כבר הלכו הביתה. כאן אנחנו ביחד לפני ואחרי.
מתגעגעת למופע הצהרים, שעם כל האנרגיות ששאבנו ממנו היינו יושב

ראיון עם נעה ורטהיים – תרבות עכשיו עם איריס לביא מס.64

החל מ 09:20

מאנא – ריקודיבור. מאת אורה ברפמן

להקת ורטיגו מעלה בימים אלה 'מאנא', עבודה שיצרה נעה ורטהיים ללהקתה לפני ארבע עשרה שנים והנה, לא נס ליחה. במידה רבה העבודה מדויקת לזמנה ובמידה לא מבוטלת גם לזמננו, למרות הזמן שחלף וזה לכשעצמו הישג אמנותי. בעבודה לקחו חלק עשרה רקדנים, קאדר של מבצעים חזקים ובהם ארבעה גברים ושש רקדניות.

העבודה המחודשת מרשימה, ונשענת על לא מעט מרכיבי תנועה מלוטשים ועל אדני תוכן מוצפנים, חלק מהתפיסה האסתטית של ורטהיים שהשתכללה והצטללה עם הזמן והגיעה לרמת לכידות מרשימה.

על הבמה נבנה סט בעל נוכחות חזקה המורכב משני חלקים הניתנים להסטה ויחד, יוצרים צללית סכמתית של בית עם גג משולש כמו בציורי ילדים. הבחירה בפתרון ארכיטקטוני זה הקטינה חזותית את עומק במת סוזן דלל, ולכן הובילה את כניסות ויציאות הרקדנים מתוך קרביו של חלל סמוי במרכז, שמרמז על מקור תנועה נסתר ששומר על פעילות וחיוניות גם כאשר הוא אינו נראה.

שימור רצף אנרגטי בפוטנציה בין מהלכי תנועה פנימה והחוצה, בין הגלוי לנסתר, יוצר השהיית מתח בין המעברים ומצביע על תפיסת זמן מעניינת, לא שגרתית.

המעבר בין הסולו הפותח שממשיך לדואט גברים שמשלבים הנפות ורטיקליות – פוקח עיניים. השניים- ובהמשך גם השאר- לבושים בחצאיות ארוכות עשויות בד שחור רב שכבתי, אף הוא חלק מתפיסה כוריאוגרפית שמתחילה ברמיזות ומשם דוהרת, גולשת, מסתחררת סביב הבמה כשכל הלהקה כאילו שבויה בריקוד קליגרפי, כששולי הבגד המעופף ממשיך את תנועת יריעות הבד סביב כל אחד מהרוקדים ומסמן באוויר סערת גלים שחורים בטריטוריה שלו.

מזה שנים רבות נדמה כי נמצא בכל אחת מהעבודות של ורטיגו רמז לעולם רוחני, נסתר. בזמנו, נוכחותו הייתה חשופה יותר ומאז, הלכה והתעדנה ובכל זאת נכחה גם כאן בריטואל מיסטי כבר בשלבי המחול המוקדמים שבו הרקדנים מתכנסים על במה חשוכה יחסית כדי לטבול את ידיהם בבריכת אור שמוקרנת מעל.

בעבודה זו ההולכת ונבנית כאסמבלאג', צבר של תמונות, מיזנסצנות, שעומדות למעשה עצמאית וניתנות להרכבה לצרכים שונים. חלק גדול מהפרקים נשענים על קטעי מוסיקה ממקורות שונים, עצמאיים, שמבססים מקצב, או רמז למקור אתני שונה, חלקם מוכר ואחרים פחות.

תמונה אחת חזקה, שהותירה חותם חזק ויוצא דופן בערב זה התבססה על מוסיקה 'כאוטית', דרמטית ומאיימת שלוותה את קוורטט הגברים. הפרק הזה היה רווי מתח, וכלל שפת תנועות גוף זוויתית ובהן מחוות לחימה מאיימות בידיים וברגליים שנתמכו על ידי המוסיקה שהדגשיה היו כקולות נפץ.

פרק זה היה שונה מכל קטע מחולי אחר שהיה בערב וקל היה להניח שהוא מרפרר לסיטואציה אקטואלית מוכרת. המוסיקה של רן בגנו מלווה את ורטיגו ולה תרומה מרכזית לקבוצת אמנים מעצבים המלווה את ורטיגו שנים שתרמו לדיוק העיצוב האסתטי של הכוריאוגרפיה.

באותו מצב רוח היה קל להרהר מאוחר יותר בסולו קצר שבו נכנסת לבמה רקדנית ומעליה משייט בלון גדול שחור. היא הולכת לאט על קצות האצבעות. זו דמות ילדית של נערה ובלון, אבל הכל מרגיש לא נכון. בשונה לשאר, היא לבושה במכנסיים קצרים, צעדיה לא בטוחים, היא יוצאת דופן בכל מובן, אבל הפריט המטלטל הוא הבלון השחור, אביזר כאילו נחת כאן ועכשיו הוא נוכח כבלון תצפית צבאי, שדובר בדומיו לא מעט אחרי תחילת המלחמה הנוכחית.

חלק עיקרי במרכז העבודה מורכב מפרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק וחיבור מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות בעלות מרכיבים ייחודיים לכל תת- תמונה מחולית שבנויה מחיבורים והתפרקויות. זו עבודת תפירה עילית מהנה במיוחד, שיש בה מאפיינים ברורים לכל סקציה.

במבט-על אפשר לאתר את הייחוד של כל סצנה שבה דגש על גלגולי רצפה, הנפות מגוונות הן של רקדנים והן של רקדניות. יש בהנפות במיוחד, חיוניות מחויכת שמכילה נחת רבה. מעת לעת העיין וגוף הצופה מלווים את התמונה בכללותה במעקב אחר המארגים בעלי העושר וגיוון.

וורטהיים מצליחה לחבר לכידות סגנונית שנוכחת לאורך הערב ושוזרת זרימה מאחידה, במקביל לבסס ייחוד למבצעים מובחנים וגם לקבוצה. לדוגמא, אציין אחת התמונות שבה החלטות ההעמדה של הרקדנים בתחילת סצנה חדשה, העניקה ייחוד לאחד מקטעי המשנה בעצם ההצבה של הקבוצה באלכסון עם כשגבם מופנה לקהל.  לא במקרה, או שכן, בתלבושת האחידה לנשים ולגברים בחר מעצב התלבושות הוותיק ששון קדם- שעובד עם ורטיגו שנים רבות- לכסות את הגוף בשכבות, אך הותיר את הגב חשוף לגמרי. התאורה עוצבה כך שהעור החשוף זהר על רקע תועפות שכבות טקסטיל שחור והודגש בו כל שריר ושריר.

הבחירה להעמיד את הקבוצה נוכח הקהל כשגב הרקדנים חשוף במודגש, העניקה ייחוד יוצא דופן לתמונה הכוריאוגרפית הזו. קרדיט רלוונטי כאן מגיע לעיצוב התאורה של דני פישוף- מגנטה, אמן המלווה את ורטיגו זמן רב.

תקצר היריעה מלפרט כל אחת מתמונות המשנה, אך בערב זה, רקדנית נהדרת אחת זכתה בתשומת לה מיוחדת. העין נמשכה לשון אולס, פרפורמרית בעלת איכויות מבריקות בכל מובן שחוננה ביכולת לשמר כעין צניעות ואיפוק מצד אחד ומאידך להמריא ולהרעיד את הנשימה נוכח יכולותיה ועומק הבעתה גם יחד.

בדיעבד, הגרסה הנוכחית של 'מאנא' משאירה ללא ספק חותם מכובד, תוצר סך כישוריה היצירתיים של נעה ורטהיים, מיסדת הלהקה וכוריאוגרפית מהשורה הראשונה של יוצרי המחול הישראלי בן זמננו.

"ריקוד הניצחון" מאת יואב בירנברג

בימי שגרה אשד ויסמן ומיכה איימוס הם רקדנים בלהקת המחול ורטיגו. המלחמה העלתה גם אותם על מדים: ויסמן כקצין לוחם ביחידה מיוחדת ואיימוס בתחום הלוגיסטיקה. "אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת", הם אומרים לכל מי שרואה סתירה בין הריקוד לבין הלחימה

יומיים אחרי שליווה למנוחת עולמים את חברו הטוב צביקה לוי ז"ל, שמת מפצעיו אחרי שנפצע שבועיים קודם בקרב גבורה בעזה, רקד אשד ויסמן עם חברי להקת המחול ורטיגו בפרמיירה למופע "מאנא" שנערכה בסוזן דלל. הוא הגיע לשם היישר משירות המילואים שלו.
"המוות של צביקה הוא אובדן גדול", אומר ויסמן. "צביקה ואני שירתנו יחד באותו צוות בסדיר. הוא היה בן אדם כל כך קרוב ואהוב, שהתאפיין באהבת אדם. אני מושבניק חילוני מעמק חפר, הוא דתי שגר ביישוב עלי, והשירות הצבאי הפגיש בינינו ויצר אהבה גדולה. שאלתי את עצמי האם אני בכלל יכול להופיע אחרי אסון כזה. למרות העצב, נראה לי חשוב לקחת חלק באירוע ערכי ומיוחד כמו 'מאנא' שעוסק בחיבור שלנו אל עצמנו, אל הבית שלנו, אל האור שבנו. זה גם כל כך צביקה".
"הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש". ויסמן )מימין( ואיימוס | צילום: יח"צ)

לרקוד גם בימים קשים

אשד ויסמן (29), סרן במילואים, שנקרא לשרת ביחידה מובחרת, לא היה הרקדן היחיד שהגיע להופעה מהמילואים. גם מיכה איימוס (34), רס"ר ששירת בסדיר כמש"ק לוגיסטיקה וכאחראי על ימ"חים, הגיע לשם בבגדי צבא היישר מהבסיס. "לא ידעתי בכלל אם אני אגיע או לא", הוא אומר. "הגעתי שלוש שעות קודם במונית ספיישל, אחרת לא היה סיכוי שהייתי מספיק. להופעה אחרת הגעתי באוטובוס, בלי לישון בכלל בלילה, אחרי משמרת שמירה. לא ויתרתי. זה היופי ברקדנים, שלא משנה מה הם עברו, בסוף הם יעשו הכל כדי לרקוד. בלהקות אחרות היו אולי מוצאים לנו מחליפים בתקופה הזאת, אבל בוורטיגו עשו הכל כדי שנמשיך לרקוד גם בימים הקשים האלה".
אשד, המוות של צביקה היה המוות הראשון שנתקלת בו במלחמה?
"לצערי צביקה הוא לא האדם היחיד שהכרתי ונרצח או נהרג במלחמה הזאת. יש הרבה אנשים אהובים שהכרנו ונהרגו או נרצחו. השירות הצבאי שלי היה רצוף בפעולות מבצעיות, שחלקן היו בגבול הצפון וחלקן ביהודה ושומרון. היו בהן רגעים מאתגרים מאוד שאת חלקם עיבדתי אחר כך על ספת הפסיכולוג. נעזרתי לגמרי באנשי מקצוע כדי לעבד את השירות הצבאי, ואני מאוד שמח על זה. מי שנעזר בפסיכולוג עשוי רק להיטיב עם עצמו ועם הנפש שלו".
איך הקהל שצפה במופע הגיב?
ויסמן: "הוא התרגש. אנשים אומרים שהם הרגישו במשך שעה שמישהו מחבק אותם, מבלי להיות בחרדה ומבלי לחשוב על מה שקורה בחוץ. כשאתה במילואים אתה מרגיש כמה אנחנו חזקים ומאוחדים כעם. אנחנו מוכיחים איך אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת".
איימוס: "גם אני מכיר אנשים שנרצחו או שניצלו אחרי ששהו בממ"דים. היופי בתרבות ובאמנות הוא שהן התרפיה שלי כמו שהן התרפיה של הקהל. כולם מחפשים פורקן למציאות הקשה. איזה מפקד אמר לי בצבא, 'מיכה, כשעובדים לא בוכים'. כשאתה עסוק בעבודה אתה מרוכז במטרה, ופחות במה שהנפש שלך מרגישה. אין לך זמן לבכות".
ויסמן על הבמה | צילום: זיו ברק
מושבניק שרוצה לרקוד
איימוס, בן קיבוץ כפר בלום, אחיו של שוער הכדורגל דני עמוס, שזכה לפני כשנה בפרס שר התרבות והספורט על הישגיו האמנותיים, החל לרקוד בגיל 11. הוא רקד בלהקת המחול הבינקיבוצית ורוקד כבר שנים ארוכות בלהקת ורטיגו. "כרקדן, החברים מהשכבה בקיבוץ תמיד תמכו בי, וזה עזר לי מאוד", הוא אומר. "בבית הספר היו קצת בעיות עם זה, ספגתי ביקורת והקנטות, מה שקורה להרבה רקדנים במציאות הגברית שלנו, אבל הסתדרתי עם זה".
ויסמן, יליד מושב בארותיים שבעמק חפר, התחיל לרקוד רק אחרי השירות הצבאי שנמשך כמעט חמש שנים. "זה שירות תובעני. הוא כולל מסלול הכשרה מאוד אינטנסיבי של שנה וחצי".
איימוס היה המורה הראשון שלו בלהקה. "עד הצבא לא נחשפתי למחול", אומר ויסמן. "בצבא נתנו לי במה גדולה להיות חזק, וזה מה שניסיתי להוכיח כל הזמן. אהבתי לרקוד במסיבות ובסלון, אבל דברים אחרים עניינו אותי. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי, 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?' נראה לי שמי שקיבלה אותי ללהקה הרימה גבות – מה נפל על המושבניק הזה, בן ה־23 שרוצה פתאום לרקוד? הם ראו מישהו עם הרבה מוטיבציה ותשוקה לרקוד ומעט מאוד ידע, והיו מספיק פתוחים כדי לתת לי הזדמנות. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לרקוד, נפל לי האסימון שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. אני חושב שמשהו באמנות הטוטלית הזאת כבש אותי".
"יש אנשים שנולדו עם קסם, כמו אשד", אומר איימוס, "היה צריך רק לשפשף את היהלום כדי שהקסם הזה ייצא החוצה".
איימוס על הבמה | צילום: זיו ברק
ויסמן גויס למילואים ביום הראשון למלחמה. איימוס – כשבוע אחר כך. עד אז לא הפסיק להתנדב. "הצבא לא ערוך לרקדנים מקצועיים", אומר איימוס. "הוא מאפשר לך לשרת שש שעות במקום שמונה, ואז לרקוד. הייתי קם לשיעור בוקר שהתחיל בשמונה בבוקר, רוקד עד שתיים בצהריים, עולה לאוטובוס, מגיע לבסיס, כאחראי לוגיסטיקה עובד עם הנג"דים בימ"חים לפעמים עד 23:00 בלילה, והולך לישון בחצות. ככה זה נמשך שלוש שנים. בזמן המלחמה עשיתי 50 יום שמירות בצפון והשתדלתי לשמור על כושר. לפני שקראו לי, וחיכיתי לזה בקוצר רוח, התנדבתי בכל מיני מקומות ועשיתי עם הלהקה סדנאות למפונים".
במהלך החזרות ובשלב היצירה, אף אחד לא שיער עד כמה "מאנא", יצירתה הידועה של נעה ורטהיים, שעלתה לראשונה ב־2009 וחזרה לסיבוב נוסף, תהפוך לרלוונטית בעקבות האירועים הקשים של 7 באוקטובר. על רקע האירועים האחרונים, המושג בית מקבל משמעות בלתי צפויה. קירות הבית הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
"בשלושת החודשים האחרונים, הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מתמודד עם הדיסוננס הזה בין השירות הצבאי להופעות", אומר ויסמן. "אני דווקא מרגיש שהדברים האלה מחוברים. בחודשים האחרונים יש תחושה של אחדות בעם. כולם מוכנים לתת את מה שיש להם למען המדינה. צריכים אותי בצבא וצריכים אותי בלהקה ויש המון ערך לכך שהלהקה לוקחת חלק באירוע כזה, שבו הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש".

חיות מחול: פודקאסט על מחול עכשווי בישראל – פרק 38

יעל (ילי) נתיב ואיריס לנה

פסטיבל מחול ורטיגו בכפר- לייב בכפר האמנות האקולוגי 

(ההקלטות נערכו בסוכות 4 באוקטובר 2023)

לשמיעה לפודקאסט – לחצו כאן

"״מאנא״ נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו" מאת ענת זכריה

יצירת המחול "מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, חגה כולה סביב הבית. ובזימון גורלי, גם סביב הפצע של 7 באוקטובר בו העולם המוכר נמחה מעל־פני האדמה. הכוריאוגרפיה מעלה באוב תחושות וסביבה של אינטימיות שנגוזה ושל ביתיות אבודה. מגוללת את סיפורו של המקום – לא רק באופן דידקטי, אלא גם פנטזמטי. בוראת מתמונה אחת עולם מלא שבוהק אל מול הריק העכשווי. 

שם היצירה – "מאנא", שלקוח מספר הזוהר פירושו בארמית ״כלי של אור״. "מה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור? האם השמש קודמת למלֹא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" תוהה הספר, שמדבר על עולמות עליונים ותחתונים החבויים בנפש האדם. וכשהאור עולה בתמונת הפתיחה מתגלה בעומק הבמה תבנית של בית, סילואט ילדותי המהווה קו גבול התוחם בין החוץ לפנים ובין הפנים לחוץ. רקדן לבוש שחורים נע בצורה מהפנטת והתנועה השקטה והעצורה מציעה התבוננות עומק, רקדן אחר מצטרף אליו מתחיל לנוע גם הוא, בהרמוניה מופלאה, נטולת ניגודים, הכל רך וסמיך ומלא תום. הפיתוי בעין הוא מתוק כדבש, אבל את הבטן הוא כבר ממלא מרורים. 

בהמשך, חלל הבית יפער פתח מבעד לו יצאו שאר הרקדנים עוטים בגדים שחורים, הידיים מתקבצות ביחד נשטפות בתוך אלומת אור יחידה, נטענות, ממששות את מהות החומר ואת הניתן להפיק ממנו, ואת אופן הסטתו אל הפואטי, הסיפורי, הרגשי, רגע לפני שהרקדנים מתפשטים כמו כתמים מופשטים אל תוך החלל. 

וורטהיים מסמנת כאן אסטרטגיות שונות של הנכחה. לכידות המרכז מתפרקת, והוא מתגבש שוב ושוב בצלם ההתכוונויות אליו. ברגע אחד הרקדנים עפים באוויר וצוללים מטה, מסתחררים בפיתול מסוכן, משתרגים זו בזה או מצטופפים למין גולם שמקוריו אולי יבקיע יצור פלאי. ברגע אחר הם מוארים באור מרוכך מאחור הופכים למעין תיאטרון צלליות של אפר. אבל אז הם נפרמים מהלכידות, מתפתלים על רצפת הבמה כמו חבלי טבור שנחתכו לאחר הולדתם והם כמו־משתוקקים אל זו שבראה אותם. וכוחם של הרקדנים היא באחדותם, באוניסונו, כפופים לאותה הוויה קולקטיבית אפלה אך בהירה עד כאב. עושים את שלהם בדבקות כמעט ענוגה. תנועת האגן העגולה ומחוות הידיים הנישאות כמו נותנת להם מקום לשאוף השמימה. 

בתמונה אחרת, רקדנית אחת ויחידה מתנודדת על קצות האצבעות, בלון הליום גדול ושחור מרחף מעל ראשה. וכשהיא נסחפת בתוך החלל מצד לצד לא ברור עד הסוף אם היא שולטת או נשלטת, גופה הנע סהרורי משווה לה מראה כוכב אבוד של ביתיות אבודה, רב־עוצמה ויופי. וכשורטהיים נמנעת מעודף תיאטרליות, ״מאנא״ מציעה לנו שיעור מאלף ומוחשי על ממדים ופרופורציות. כל העת אנחנו מוצאים את עצמנו משווים ובוחנים את מרכיביה השונים, מהמונומנטלי ועד המיניאטורי. נשאבים לתוך עולם מונוכרומטי עז מבע בו המוזיקה והמחול בוראים מרחב מאגי, שהרקדנים הנעים בתוכו הם קודקודים של קסם מרוכז רב־יופי, מפת כוכבים. 

״מאנא״ של 2023 עוטה הקשר אקטואלי עז, פואטית כשם שהיא, נמסרת ללא הידרשות לדבר מעבר למה שהכל מבינים. ואולי זו הוכחה שבאמנות טובה יש גרעין של אמת העומד בשינויי העתים ולעתים אף חוזה אותם ומכיל אותם, כשעל הכל שורה בדידות מוחשית, המעצימה את יופיים של הדברים. בדידות הדורשת ערנות המחדדת את הדברים. מעלה על הדעת את אותו ציווי פואטי-אך-מידתי של אוסקר וויילד "כולנו בביבים, אבל חלקנו מביטים אל הכוכבים“.

"מאנא – כמה טוב שחזרתם". מאת גבי אלדור

מאנא, צילום: אפרת מזור
מאנא, צילום: אפרת מזור
זו עבודה שטוב שעלתה שוב בימים רעים אלו. יש בה תקווה ויופי, והיא מזכירה לנו שלא שכחנו ומתרה בנו שבל נשכח. האבדה תהיה גדולה מדי.
בעיתוי מושלם חוזרת יצירתה היפה של להקת ורטיגו "מאנא" אל הבמות, ומפעימה את לבבות הצופים

החיפוש אחר האור

בתכניה של להקת ורטיגו, המעוצבת בטוב טעם ובאלגנטיות, כתוב ש"מאנא" בארמית פירושו לפי הקבלה כלי של אור. כמו כן כתוב שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים מעלה מחדש בימים טרופים אלה את העבודה שבכורתה הייתה בקיץ 2009, והחיפוש אחר האור הוא נושא היצירה, כמו מושג הבית שהתערער.

אך מעבר לטקסט הזהיר והמנוסח בצניעות, קיים חוץ אימתני וקשה מנשוא ופנים רועד ומיטלטל, והמחשבה בלבד על מחול נראית חוצנית וכמעט בלתי הולמת. המחול מורכב  תמיד מאינסוף פרטים שהחיבור החד פעמי ביניהם יוצר את הרקמה הייחודית של כל יצירה, ותשומת הלב לפרטים אלה ואיסופם הפנימי בתוכנו, הצופים, מעניקים לו את משמעותו.

אמש, בסוזן דלל הוותיק והטוב קרה אמנם הנס שהיה מחול, והיה יופי שגם הוא נדחק בימים אלה אל מחוץ לגדר האפשרי. האלימות דוחה כל מאמץ לזכור את הטוב והיפה והתם, הצער הופך לאימה ולשיתוק, קני המידה משתנים והמוכר הופך לזר. ולכן הרגשתי כמעט אושר לראות ולחוש את הגופים המתערסלים וקופצים ונעים במסילותיהם, שהם גם מוכרים וגם חדשים כאילו מעולם לא רקדו כך קודם.


מאנא, צילום: אפרת מזור

מימד של עומק והקשבה

הלמות הלב הראשונה בערב זה, עלי להודות, קרתה ברגעים הראשונים של המחול –  שני רקדנים נעו ביחד, אוחזים זה בזה ברכות ולפתע התרוממה החולצה וחשפה את  גבו של אחד הרקדנים שעד אותו הרגע היו עטויים בבגדים שחורים ובתאורה אפלולית. העור שנחשף לרגע היה ללא מתום והמוח המעונה הודה שאכן שלם הוא הגב האנושי הזה, והמחשבה בלבד העלתה דמעות בעיני.

הרבה מעבר לנועם התנועה ורחבות המחוות של הזרועות והעמידה המקורקעת – כמה  טעונות המילים – היה כאן אדם רוקד כאילו אין מלחמה בעולם. כאילו כבר מותר לרקוד. ההמשך היה סוחף כאשר הרקדנים והרקדניות כישפו את הבמה וחלקיה המוארים לעיתים וקירות נעו כסוגרים עליהם או נפתחו לרווחה אל האור. זרועות התקבצו כמו  לרחוץ באור, באותה אלומה יחידה, ביחד.

התלבושות של ששון קדם הן חלק בלתי נפרד מהתנועה, כאילו חיכו תועפות הבדים למי שיפיח בהם חיים. חצאיות רחבות גם לגברים וגזרות מלאות  דמיון לחלק העליון – מגיבים לכל זיע של תנועה, מגדילים  את נפחה, נעשים לריקוד בפני עצמו. המוזיקה של רן בגנו גם היא סוחפת, עדינה וקצבית ומעבירה את הרקדנים מסגנון לסגנון – מוואלס ועד סמבה מענגת לקראת הסוף שהולכת ונמשכת בחושניות ושהרקדנים נענים לה בהתמסרות.

התאורה של דני פישוף והעיצוב של זוהר שואף עוטפים את המחול באותה רוח של נתינה שאינה מנסה להתבלט, אלא מוסיפה עוד מימד של עומק והקשבה ליצירה היפה הזו.


מאנא, צילום: אפרת מזור


מאנא, צילום: אפרת מזור

הרקדנים נעים בפלא קיומם

הרבה תנופות, סחרורי בני הזוג, השענויות של כתף אל כתף, נשיאת  פרטנרים בגובה, נחיתות רכות על הריצפה, גלגולים – הכל בהקשבה ובעדינות ובאהבה, ונראה כאילו הרקדנים נעים בתוך פלא קיומם, כולם ביחד, בכוח וברכות. ה"סיפור" של בני האור ומלחמתם בחושך הוא מסגרת נכונה ליצירה, אך למרות הסמליות אין לאמיתו של דבר צורך באור גדול כדי לראות היטב. כבר בפתיחה, באפלולית הראשונית, אנו מגלים שגם כך אפשר לראות, ממש לראות, תנועות שהן ריקוד, מגע, כוונה. ואולי אין  צורך לנצח את החשיכה אלא לגלות בה את כוחו של האור החבוי בכל.

בזוגות, בסולו שונים, בקול אחיד בחיפוש אחר האור הנכון, האמת של המחול, של הקיום, של הנשמה הכמהה. הביצוע מופתי, באיזון בין המתפרץ למשתהה, בין הכוח הדרוש לקפיצות המרהיבות לרכות של תנועת הזרועות, בין ההתמסרות לשמלות השחורות לחוסר גנדור בביצוע.

 

 

""מאנא": משכנעת פי כמה מ"יחד ננצח". מאת רן בראון

יצירת המחול העוצמתית "מאנא" נוצרה ב–2009. כעת היא עולה מחדש ונדמה שהיא נטענת משמעויות שנוספו לה מאז 7 באוקטובר — חיפוש אחר יציבות, הכרה באפלה, תנודה בין ייאוש לתקווה

"מאנא" בביצוע להקת מחול ורטיגו צילום: אפרת מזור

"מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו היא התעקשות בלתי אפשרית, יש שיגידו הכרחית, לאחוז בדימוי ברור, כמעט נאיבי, של בית כמושג אוניברסלי ויציב, התעקשות להישאר בעולם שלפני 7 באוקטובר, לפני שנפערה התהום. אבל גם ב"מאנא", שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, ספקות מטרימים מרגע הפתיחה את היתכנותו של הטוב מבלי הרע, האור ללא האפלה.
• גם אם המחול מעט התיישן, הזעקה עדיין נשמעת
בתמונת הפתיחה של היצירה, כשהאור עולה באיטיות, מתגלה באחורי הבמה קיר עצום ממדים, שצורתו כבית, או לפחות תבנית הבית הארכיטיפית — מרובע בהיר בעל גג משולש, ששוליו מפוייחים קמעה. בהמשך, חלל הנפער בקיר חוצה את הבית לשניים, ומבעד לפתח יוצאים רקדנים, גברים ונשים, העוטים לגופם תועפות בד שחור, ערוך בשכבות, ועל רקע הרצפה הצחורה הם נראים כמגזרות נייר עדינות, צלליות כהות יפהפיות, שמחוללות בעולם המעוצב בקפידה בשחור ולבן, עולם שאין למציאות דריסת רגל בו. כשהרקדנים מסתובבים, הם נראים לרגע כמו כתמי רורשך בתלת ממד, מתפשטים בחלל המינימליסטי, מוכנים להיות כל מה שאנחנו מבקשים לראות בהם.
שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו
דימוי בלתי נשכח ביצירה, שנצבע כעת מחדש נוכח המציאות העגומה, הוא זה שבו רקדנית אחת — שון אולס הנפלאה — מפרה את השלווה, מתנודדת אנה ואנה על קצות אצבעותיה כמי שאבדה דרכה, כשבלון שחור וחריג בגודלו מרחף מעל ראשה; אולס תועה בין שמיים וארץ, אבודה, ונדמה שרק הבלון הקשור אל קודקודה הוא זה שמושך אותה מעלה, מכריח אותה להתעלות, להיתלות בעצמה, להביט קדימה ולהמשיך לצעוד. שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, אשר מלווה את שיטוטה חסר הדרך הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו מאז אירע מה שאירע.
כשהרקדנים פונים לאחור, על רקע העיצוב המונוכרומטי בשחור ולבן של התלבושות והתפאורה, מראה גבותיהם החשופים מכניס באחת זריקת צבע חושנית, שריריהם משתרגים מבעד לעור, ואפשר כמעט לחוש בחום הקורן מגופם כשהם עולים ויורדים בעת הנשימה, צועדים בלאט, צוללים מטה, מתירים ליד ורגל הנשלחות לכיוונים מנוגדים לשאת אותם מעלה, לאגן למשוך אותם לאחור ולראש לפנים, וביניהם משתרע גב עירום ומלא הבעה. רקדני הלהקה מצוינים, לרגעים עפים באוויר, לרגעים משייטים על פני הרצפה, ברכות ובעוצמה, ועיקר כוחם כשהם חוברים יחד, כקבוצה.

"מאנא". האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם צילום: אפרת מזור
ב"מאנא" קל להבחין באיכויות הכוריאוגרפיות של ורטהיים שנעשו לסימן ההיכר של הלהקה: הכוריאוגרפיה ניחנת בבהירות גדולה, גם כאשר היא מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים בלתי מורגשים בין תמונות ומבצעים; השילוב המענג בין מחוות הידיים ההבעתיות ובין הצעדה הקבועה, כמו מלודיה השואבת את כוחה מן הבס המתמשך; וכמובן העבודה הסוחפת של הרקדנים בזוגות, שנסמכת על האמון ההדדי שהם נותנים זה בזה ובא לידי ביטוי בהעברות משקל והרמות מפתיעות.
בתכניה יוצאת הדופן (12 עמודים) מצוטט שירה של דליה רביקוביץ "כתמי אור", שבו האור והחושך כרוכים זה בזה לבלי הפרד, והתמונות המוצלחות במופע הן אכן אלו שבהן האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם. כזו היא התמונה שבה שון אולס, עדן בן שימול ורות בן דוד יוקדות בחשכת הבמה, נועצות את כפות רגליהן ברצפה, אוחזות בשולי החצאית, שועטות לפנים, רושפות, רגליהן מפלחות את האוויר, גופן נמתח לאחור, ומחוות יד נחרצת תוקעת יתד בלתי נראית במקום. הביצוע המפואר של השלוש איננו רק עניין של וירטואוזיות גופניות, אלא בערת עומק שבה, כדברי רביקוביץ, האופל הופך את גופן "באר לכתמי הזהב".

"מאנא". הנכונות לאמץ את האפלה צילום: אפרת מזור
בתמונה נפלאה אחרת, עדן בן שימול מחוללת בגופה ייאוש המתחלף בתקווה עיקשת בסולו מלא הבעה, שתחילתו דווקא בדמימה; משותקת, בכתפיים מכווצות שכמו מסתופפות בבעתה תחת אוזניה, היא מישירה מבטה לפנים. כשנדמה שהקיפאון שהיתה שרויה בו מרפה אט אט מאחיזתו, היא קורסת אל תוך עצמה, מתרוקנת מגשמיותה, ומותירה את השמלה השחורה לסוכך על החלל שהותיר הגוף שמילא אותה רגע קודם לכן. אלא שאז, באורח פלא, היא שבה ועולה מן התהום הקוראת לה, וידיה, ארוכות, בלתי נגמרות, נשלחות מאחורי גבה, לעבר הקהל ומעלה אל האינסוף, הרחק מעבר לכל משבריה וגליה.
בעיניי, התמונה הזו היא שמעניקה לריקוד בסיום את עוצמתו. לא התקווה הכוזבת בהבטחה ש"ביחד ננצח" הגלומה באוניסונו, אלא הנכונות של ורטהיים לאמץ את האפלה, ולהציע שדווקא משם נובעת יצירה.

"מאנא" בביצוע להקת המחול ורטיגו. כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים־קורן. רקדנים יוצרים: שון אולס, נעה ישראלי, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, עדן בן שימול, מיכה איימוס, עלמה קרבט שמש, תומאסו זוקנייה, אשד וייסמן, ז'וז'אנה פרצ. 14.12 מרכז סוזן דלל, תל אביב.