ארכיון מחבר: Jerusalem_office

""ורטיגו" מציגה: האור שבקצה המשבר".

בימים שבהם המושג "בית" הפך למשמעותי ביותר עבור כל ישראלי, שבה ומעלה להקת המחול העכשווי את היצירה "מאנא – כלי של אור", על במת האופרה הישראלית ב־19 במרץ. במקביל פותחת הלהקה את ביתה – חוות חוסן בכפר האמנות האקולוגי ורטיגו – לטיפול בחיילים שחוו טראומה

מוגש מטעם להקת ורטיגו
 
אירועי 7 באוקטובר תפסו את נועה ורטהיים, מייסדת להקת המחול "ורטיגו", בעיצומן של חזרות להעלאה המחודשת של יצירתה "מאנא – כלי של אור". העבודה האייקונית, שהועלתה לראשונה ב-2009, מייצגת את החיפוש אחר האור והתקווה גם ברגעים קשים. מושג הבית, הנטוע עמוק ביצירה, משול ל"מאנא" – בארמית כלי המאפשר את הגשמת הרוח, וקירות הבית האיתנים הופכים בה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
הפרימיירה תוכננה לנובמבר, אלא שאז הגיע הטבח וטרף את הקלפים. באופן מדהים בנקודה זו המציאות והיצירה כמו התמזגו יחד, כשהמילה "בית" קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר עבור מאות אלפי מפונים, חיילים ואזרחים בטראומה ומדינה שלמה שנתונה בחרדה ובחוסר ודאות. שבוע של שיתוק הספיקו לוורטהיים, שמיד רתמה את רקדניה למיזמי התנדבות ועשייה, שאחד משיאיה הוא העלאתה של היצירה המיוחדת ב־19 במרץ באופרה הישראלית.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
להקת המחול "ורטיגו" החלה את דרכה בשנת 1992 בירושלים וזכתה בפרסים יוקרתיים ובהכרה בארץ ובחו"ל. הלהקה, הפועלת בכפר האמנות האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה, מהווה מקום מפגש פיזי־אנושי לאומנים ולקהל, ולוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע מפתיע, מאתגר ומרגש.
בחודשים האחרונים וכחלק אינטגרלי מיצירתה ומפעילותה החברתית־קהילתית של הלהקה, עסקו 10 רקדניה בניהול שגרה בזמן מלחמה. במסגרת זו קיימו פעילות הפגתית למפונים, סדנאות להורים וילדים, מעגלי ריפוי ועוד בכפר האומנות האקולוגי ובמרכז ז'ראר בכר, ואף יצאו לפגוש תלמידי מחול מאזורי העימות לשם פעילות תנועה, מתוך התפיסה שזו משחררת את הגוף והנפש ועוזרת להתמודד. במקביל התקיימו חזרות קדחתניות במרכז סוזן דלל לקראת ההעלאה של "מאנא", וכל זאת כששניים מהרקדנים מגויסים ללחימה.
זאת ועוד, להקת "ורטיגו" פתחה את ביתה לחיילים שחוו טראומה במהלך הצבא ובשל סיבה נפשית הפסיקו את שירותם, ומעניקה להם פעילות הפגתית ב"חוות חוסן" ייעודית, שהוקמה בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון. החווה מציעה להם טיפול המשלב גישות שונות, כשלצד טיפולים מתחום בריאות הנפש, SE ודיקור, הם מתנסים בתנועה ובעבודת אדמה. אלה מסייעים להם להתמודד עם החרדה, לפתח מודעות גופנית ורגשית ולחזור לחיים מלאים ומשמעותיים.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
 
"הביחד הוא גם כשהכול בסדר"
"יש לי מנגנון חזק מאוד בהתמודדות עם בעיות. אני חיה שנים רבות חיי במה ומתח ומתורגלת, כי זה להיות כל הזמן בהשתנות, באנרגיה, להחזיק אומנים, לתקשר איתם, לייצר אומנות. כשיש בעיה, אני ישר נכנסת לאקשן ולמשימה", מסבירה ורטהיים. "בהיבט האישי, אני תמיד בפעולה ביחד עם הפרטנר שלי, עדי שעל. אנחנו חיים ועובדים יחד מעל 30 שנה, ובשיתוף עם אחיותיי הקמנו מרכז גדול בירושלים ואת הכפר האקולוגי שלנו.

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי
(צילום: טאטי מורג)
ואומנם, בעוד ישראלים רבים היו נתונים בהלם וקיפאון מהאירועים הקשים, החלה הלהקה להתנדב בצפון ובדרום. "צלצל אליי מוזיקאי וביקש לפתוח חמ"ל מוזיקאים, שייצאו להפיג מתח במקומות שזה נדרש. אני נתתי את המקום, ובתוך שבוע החמ"ל טיפל ב-700 אומנים. עוד לפני שהבנו מה קורה, התנועה קרתה. הקשבנו למה שקורה לעם שלנו", היא מספרת ומבקשת להדגיש, כי "יש לנו עם מדהים, עם תרומה והתנדבות מטורפות. אין דבר כזה בכל העולם. החיוביות היא אחד הדברים המיוחדים ששמורים רק לעם שלנו, בו קורים כל כך הרבה דברים מרגשים. הרמנו פרויקטים מתוך הטרגדיות והתנדבנו כמו משוגעים, יצרנו מוצרים, החזרנו את כולם לעשייה למען המפונים, חזרנו גם לקהל שלנו איפה שרק היה אפשר והיינו בפעילות שיא".
ורטהיים פועלת מתוך תחושת שליחות ומזהה צורך לחולל שינוי מקיף גם בתחום החינוך: "משרד החינוך צריך להביא את הילדים להכיר את עצמם, להבין מי הם ולשם מה באו לעולם, באופן רחב וממעוף הציפור. אני מאמינה שילדים מגיל אפס צריכים חיבור לעצמם לפני הכול, להבין מה חשוב, כדי שהלב ייפתח ויתחבר לגוף; שנסתכל זה לזה בעיניים, נצא מהטכנולוגיה ונשתמש בה רק כשבאמת צריך. יכול להיות שמשברים גדולים גם מביאים מתנות גדולות, ואני מקווה שהמשבר הנוכחי יביא שינוי".

ורטיגו חוות חוסן

ורטיגו חוות חוסן
(צילום: אלעד דבי)
 
מה המסר שאת מבקשת להעביר בעשייתך הייחודית?
"המסר הוא במילה 'אחדותיות'. הטבע האנושי נוטה להתגייס באופן נקודתי. הבעיה היא שהביחד של האנוש הוא רגעי ומחובר רק לרגע ההישרדות, כי אין ברירה, ומיד אחרי כן אנחנו שוכחים. אני חוקרת גוף ונפש המון שנים, והעובדה שאנחנו שוכחים מהר נעוצה בטבע שלנו. אבל חשוב להבין, שהביחד הוא גם כשהכול בסדר. כדאי שנשמור יחד על מה שיש לנו ונהדהד את זה, כי אנחנו ממהרים לחזור איש איש לשגרה של עצמו. עלינו ללמוד להיות בתודעה גבוהה, כי שם אנחנו מפסיקים להיות בממד ההישרדותי ששולט בנו.
"אנחנו פיקסל קטן בשמיים גדולים, ובאופן מסוים גם לעם יש תפקיד. לא סתם השם שלנו הוא ישראל – ישר־אל. אנחנו בתוך המקום הזה, אנחנו מקבלים את הסינרגיה, והכול מסתנכרן, ואם לא – מגיע חורבן. עלינו להיות מאוחדים לא כסלוגן, אלא ממקום של מהות ועומק, מעבודה פנימית".
ולרגל יום האישה, מה המסר שאת מבקשת להעניק לנשים?
"אנחנו יכולות להביא משהו ייחודי, עם עומק, חמלה ואמפטיה ויותר חיבור פנימי לעצמנו. המתנה שהייתי רוצה לשלוח לכל הנשים היא שנתבונן לעומק ונחפש את הטוב שנשאר איתנו. חוץ מלהזין את הגוף הפיזי באופן המיטבי, לא לשכוח להתיידד עם האזור הפנימי של הנפש".

"מופע המחול "מאנא" מצליח לגעת ברגע בו קירות הבית רועדים". מאת אחינועם סלע

המופע "מאנא" של להקת המחול ורטיגו עלה לראשונה ב-2009, אך נדמה כאילו הוא נוצר בהשראת הימים בהם אנו מצויים. היצירה היפהפייה של נעה ורנה ורטהיים נעה בין היציב והבטוח לתחושת אובדן הדרך ושואלת שאלות על המושג בית ושייכות

"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור; האם השמש קודמת למלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" (ספר הזוהר)

בימים הראשונים אחרי הטבח האכזרי של השבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו – עולם התרבות קפא במקום. קשה היה ליצור. אי אפשר היה לעלות לבמות. הדממה הייתה מוחלטת אל מול אירועים שהנפש לא עיכלה. בתקופה האחרונה עולם האמנות שב בהדרגה לעצמו ובודק כיצד אפשר להתייחס אל המציאות הקשה והסוערת של החודשים האחרונים באמצעים שהם לעיתים אבסטרקטיים.

יצירת המחול "מאנא" דווקא לא נוצרה בתקופה הזו, אבל בכל זאת מצליחה לגעת בנושאים הכי קמאיים של ביטחון וביתיות, צרכים קיומיים שנגזלו מרבים מאיתנו בחודשים הללו. "מאנא" עלתה לראשונה ב-2009. נעה ורטהיים, הכוראוגרפית של להקת המחול "ורטיגו", העתיקה אז את מקום מגוריה לקיבוץ נתיב הל"ה שבו הקימה יחד עם בני משפחתה את כפר האמנות האקולוגי ורטיגו.

ורטהיים מספרת כי באותם הימים המושג "בית", הן במישור הפרטי והן במישור האמנותי, עבר טלטלה עזה. דווקא אז היא חשה שהיא מהלכת בעולם כחסרת בית, בלתי נראית, זקוקה שמישהו יאיר אל תוכה, כמו אל קרבו של כלי ריק, רק כדי לחוש קיימת. כחלק מתהליך היצירה ההמשגה הזו הועתקה אל הבמה: ורטהיים חיפשה אחר קו או גבול התוחם בין הפנים לחוץ, בין היחיד לשלל מעגלי ההשתייכות שלו – תוך שהיא בוחנת אם הבית מהווה הגנה או חיץ.

מתוך המופע. צילום: אפרת מזור

השם של היצירה "מאנא" מבוסס על מונח קבלי שפירושו כלי של אור. "מאנא" הוא גם כלי אמנותו של האמן, אשר מתווך בין החכמה המופשטת של האמן, ההשראה וההארה, לבין המעשה הגשמי. זו לא הפעם הראשונה שורטהיים שואבת השראה מהמקורות ליצירות שלה, בין היתר העלתה יצירות עם שמות כמו: "פרדס" (בהשראה "ארבעה נכנסו לפרדס", הסיפור הידוע ממסכת חגיגה), "מקום", "רשימו", "אחת אחת ואחת" ועוד. כמעט בכל היצירות שלה קיים ממד טקסי ורפטטיבי שכמו מכניס את הצופה לחוויה שהיא בין המדיטטיבי לאקסטטי. במקרה של "מאנא" מדובר ביצירה בה דווקא השבירות של המקצבים – בין התרחשות של רקדנים רבים על הבמה, כמעין קהילה או להקה אשר נעה יחד, לבין רגעי סולו שקטים של רקדנית אחת או דואטים אינטימיים – היא שמצליחה לפרוט על נימי הרגש.

התפאורה של היצירה היא צורה של בית, כאשר הרקדנים נכנסים ויוצאים מהדלת כמעין רחם ממנו נולדים ושאליו שבים. על רקע זה המופע נע בין היציב, החי והפועם, לבין רגעים בהם נדמה שהעולם כולו תלוי על בלימה. כך, למשל, באחד הרגעים המרגשים ביותר ביצירה – במקור סולו של הרקדנית החד פעמית רנה ורטהיים ובגרסה העכשווית בביצוע הרקדנית שון אולס, המוכשרת לא פחות. בקטע, אולס מתנודדת על הבמה אנה ואנה על קצות אצבעותיה כשבלון שחור נישא מעל ראשה. היא כמעט מרחפת, נוגעת לא נוגעת בקרקע, תועה בין שמיים וארץ. רק החוט עם הבלון משאיר אותה זקופה, לא נותן לתנועה השברירית שלה לקרוס לתוך עצמה. השיטוט המתנדנד שלה על הבמה עם אותו בלון שחור ותמים לכאורה, הוא דימוי עוצמתי שמצליח לזקק תחושה שברירית אותה כולנו חווים מאז השבעה באוקטובר. מושג הבית הנוכח ביצירה לעומקו משול ל"מאנא", כלי המאפשר את הגשמת הרוח. קירות הבית האיתנים הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.

תודה על הרכישה 21.6.24

בכורה 2024- ורטיגו ודוארי

יום שישי 21.6.24 ב-11:30

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

תודה על הרכישה 20.6.24

בכורה 2024- ורטיגו ודוארי

יום חמישי 20.6.24 ב-20:30

כפר אמנות האקולוגי ורטיגו – קיבוץ נתיב הל"ה

אולם ברונקה

*הקבלה מהווה כרטיס כניסה, הישיבה באולם ללא מקומות מסומנים

לשאלות 02-6244176

מצפים לראותך

 

בימים אלו, ורטיגו מגוייסת למען החיילים

היו שותפים לפרוייקט חוות חוסן – זה הזמן שלנו לתמוך בלוחמים הגיבורים שחוו טראומה

לפרטים ותרומה לחצו כאן

"כלי של אור". מאת יעל אפרתי

החיים הטובים – מרץ 2024 – ראיון עם נעה ורטהיים

בדרך החוצה מכפר המחול של להקת ״ורטיגו״ אחרי הריאיון עם נעה ורטהיים המנהלת האמנותית שלה, חלפנו על פני קבוצת נערות נרגשות בבגדי ריקוד. הן התגודדו בפתח הסטודיו שוחחו וצחקקו עם אחד המורים ״את רואה את זה?״ היא הצביעה לכיוונן, ״האחריות שלנו היא להעניק להן גן עדן״. ברגע הראשון זה נשמע אולי קצת מוגזם, אבל אחרי שיחה עם ורטהיים על המלחמה ועל הריקוד, על החיים בצל לחימתם הממושכת של בנה ואחייניה בעזה וגם על מה שהם עושים בימים אלה בכפר שלהם – זה נשמע לגמרי אותנטי. והטבע מסביב מחזק את התחושות, מרכך את הפינות הציניות ועוזר לחזק את מילותיה של המנהלת האמנותית המבקשת להתמיד בעשיית טוב. ביום חורף שמשי בין הרקפות והשקדייה הזוהרת אנחנו יושבות על הדק הפונה אל נופו של עמק האלה והירוק בשלל גווניו מאפשר לקחת כמה נשימות עמוקות.
מה קרה כאן לפני ארבעה חודשים וחצי?
״ביום ששי שלפני המלחמה ב6- באוקטובר העלינו כאן את מופע הצהרים האחרון. היה נהדר ושמח והמעבר היה חד נורא. לקח לנו שבוע ואז שבוע לנסות להבין מה קורה ואז הגיע אלינו מוזיקאי ומטפל במוסיקה ואמר שהוא חייב מקום לעבוד. תוך זמן קצר נוספו עוד אנשים שהבינו שהמקום פתוח, התחילה פעילות של הורים וילדים ומעגלי מדיטציה ושירה והכפר התחיל לעבוד. אחרי עוד שבוע ריכזנו חלק מהלהקה והתחלנו להופיע – בקריית שמונה ובקיבוצי הצפון, בנגב וגם בפני
קבוצות של מפונים. עשינו בעיקר מפגשי מחול ,שבהם שיתפנו את הצופים וראינו את ההתרגשות שהמפגש עורר בהם. מבחינתי זה הדבר האולטימטיבי-למצוא בכל הקושי הזה את מה שאנחנו אוהבים לעשות ולתת מזה גם לקהל ששרוי במצוקה וקצת אוויר, לאנרגיות אחרות. אחרי כמה שבועות של התנדבות חזרנו להופיע באולמות ברחבי הארץ. אמרו לנו אז, שאף אחד לא יבוא, שכולם 'דבוקים' למסכים ולחדשות ולאף אחד אין ראש למופע מחול. התחזיות הללו התבדו. אנשים חייבים אמנות, חייבים פיסה של שקט ובעיני זאת עשיית טוב. באמונה הזאת ובדגש על להיות ביחד שרדתי את שבועות הלחימה של הבן שלי בעזה״.
ועכשיו אתם מעלים בהפקה מחודשת את ״מאנא״ והבכורה תערך באמצע מרץ במשכן לאמנויות הבמה שבבית האופרה הישראלית בתל אביב.״את יודעת, יש כאן צירופי מקרים מופלאים. כשהעלינו את 'מאנא' ב2008- הייתי עסוקה בעיקר בתחושות ובדילמות הפרטיות שלי. עדי )שעל, בן זוגה של ורטהיים ומנכ״לה הבלתי נילאה של ״ורטיגו״ י. א.( ואני החלטנו להקים את כפר המחול בקיבוץ נתיב הל״ה ובמקביללהמשיך לעבוד בירושלים "המושג 'בית' בעבודה הזו היה ממש קונקרטי. התחלנו להקים בית מחדש, לבדוק מה חשוב לנו לבנות בו ואיך להתקרב באמצעותו גם לנושאים סביבתיים שהעסיקו אותי. בגירסה המחודשת של 'מאנא' מקבל המושג בית משמעות נרחבת בהרבה של מאבק על הבית הקולקטיבי שלנו בימים שהמלחמה עוד נמשכת. במקביל, אני חושבת, מוטמעת בעבודה תקווה לחיים של משמעות עם אנשים ערכיים ששרדו קשיים ומאמינים בדיאלוג״ ספרי על ההבדלים בין שתי הגרסאות של ״מאנא״? ״'מאנא', בארמית הוא כלי של אור והעבודה מבקשת להציע תקווה וכמיהה למקום בטוח. רציתי לקחת את הבסיס הזה ולשכלל אותו. במוזיקה לא נגענו אבל התפאורה למשל שונתה והפכה יותר אבסטרקטית. עיצב אותה זוהר שואף והיא מורכבת משני חלקים דמויי כנפיים שנפתחים ונסגרים ואז מתקבל סוג של ציור נאיבי. הרקדנים נכנסים ויוצאים מהחלל הזה ובתוך כך מתעוררות שאלות כמו – כמה אתה בפנים? למה אתה יוצא? והכל מקבל משמעות אחרת במציאות העכשווית. גם את התנועה זיקקתי והתלבושות של מעצב האופנה ששון קדם הפכו מינימליסטיות יותר- במקום תלבושות שמורכבת מכמה שכבות יש בגד בגזרה גיאומטרית שזהה לגברים ולנשים עם מחשוף גב גדול. זה מרגיש מוכר ושונה אולי כמו הזמן עכשיו״ אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. בימים אלה מופיעה ״ורטיגו״ עם יצירתה האחרונה של ורטהיים ״מקום״ ובחודש הבא באפריל היא תטוס למסע הופעות בארצות הברית. שוב נדרשת ורטהיים לשמה של היצירה ולרלבנטיותו שלה. ״המלחמה חידדה אצל כולנו את המשמעות של המקום הזה, את המחיר שלו ובה בעת היא מוציאה מכל כך הרבה אנשים טוב והתנדבות, חמלה והכלה שאותם צריך להדגיש ולהעצים״ ברוח זו מתכננים בכפר הקמת חוות חוסן המיועדת לחיילים שלחמו וחוו טראומות וחרדות. הפרויקט, מוקם בשיתוף עם ארגון נכי צה״ל ואגף השיקום של משרד הביטחון, יציע טיפול חדשני ומקיף למשך 4-6 חודשים שבסיומם יחזרו המשתתפים לחיי שיגרה או יעברו לתהליך הכרה במשרד הביטחון. בחווה יוצעו שיטות טיפוליות שונות, קונבנציונאליות ואלטרנטיביות שיינתנו במסגרת קבוצתית ופרטנית. את הפעילות ינהלו פרופ׳ אייל פרוכטר )לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה״ל וכיום מנהל בית החולים מעלה כרמל( ויורם בן יהודה, פסיכולוג קליני )שפיקד על היחידה לטיפול בנפגעי קרב בצה״ל ומנהל כיום את מכון ״דרכים״ לפסיכולוגיה רפואית(. לצד אלה יוצעו למשתתפים סדנאות תנועה בטכניקות שונות, סדנת מדיטציה, יצירה ופיסול באדמה ברוח האקולוגית של הכפר. מתברר שהכפר שלכם הוא כר לאין סוף אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. ״זאת הייתה המטרה. לפני 16 שנה הגענו לצומת דרכים. הייתה לנו להקה מצליחה ורצינו לעשות עוד משהו. מקובל להקים להקה צעירה לצד הלהקה הבכירה ולהריץ את שתיהן לקהלים שונים. בעיני זה היה עוד מאותו הדבר ורציתי לעשות דברים חדשים. סביבה ואקולוגיה תמיד ענינו אותי וגם עסקתי בה בעבודות שלי )"רעש לבן״ שעסקה בנושא צרכנות היתר ו״לידת הפניקס״ שנרקדה על אדמה לחה באוויר הפתוח. י. א(. "בהמשך החלטנו לפתח את תחום התנועה לאנשים עם מוגבלויות וכך הוקם 'כח האיזון' שכולל מסגרות טיפוליות וגם להקה רוקדת. הרעיון היה למצוא מקום מכיל ומגוון, נגיש ויפה בסביבה טבעית ולא רחוק מירושלים שבה פועלת הלהקה. חוץ מאחיותייך והמשפחות שלהן, שכולם גרים ועובדים כאן יחד הכפר הוא הרחבה נוספת של המשפחה. ״לגמרי. כשאת רקדנית או מנהלת להקה את נותנת את כל כולך על הבמה, ואז מתקלחת ויוצאת החוצה כדי לגלות שכולם כבר הלכו הביתה. כאן אנחנו ביחד לפני ואחרי.
מתגעגעת למופע הצהרים, שעם כל האנרגיות ששאבנו ממנו היינו יושב

ראיון עם נעה ורטהיים – תרבות עכשיו עם איריס לביא מס.64

החל מ 09:20

מאנא – ריקודיבור. מאת אורה ברפמן

להקת ורטיגו מעלה בימים אלה 'מאנא', עבודה שיצרה נעה ורטהיים ללהקתה לפני ארבע עשרה שנים והנה, לא נס ליחה. במידה רבה העבודה מדויקת לזמנה ובמידה לא מבוטלת גם לזמננו, למרות הזמן שחלף וזה לכשעצמו הישג אמנותי. בעבודה לקחו חלק עשרה רקדנים, קאדר של מבצעים חזקים ובהם ארבעה גברים ושש רקדניות.

העבודה המחודשת מרשימה, ונשענת על לא מעט מרכיבי תנועה מלוטשים ועל אדני תוכן מוצפנים, חלק מהתפיסה האסתטית של ורטהיים שהשתכללה והצטללה עם הזמן והגיעה לרמת לכידות מרשימה.

על הבמה נבנה סט בעל נוכחות חזקה המורכב משני חלקים הניתנים להסטה ויחד, יוצרים צללית סכמתית של בית עם גג משולש כמו בציורי ילדים. הבחירה בפתרון ארכיטקטוני זה הקטינה חזותית את עומק במת סוזן דלל, ולכן הובילה את כניסות ויציאות הרקדנים מתוך קרביו של חלל סמוי במרכז, שמרמז על מקור תנועה נסתר ששומר על פעילות וחיוניות גם כאשר הוא אינו נראה.

שימור רצף אנרגטי בפוטנציה בין מהלכי תנועה פנימה והחוצה, בין הגלוי לנסתר, יוצר השהיית מתח בין המעברים ומצביע על תפיסת זמן מעניינת, לא שגרתית.

המעבר בין הסולו הפותח שממשיך לדואט גברים שמשלבים הנפות ורטיקליות – פוקח עיניים. השניים- ובהמשך גם השאר- לבושים בחצאיות ארוכות עשויות בד שחור רב שכבתי, אף הוא חלק מתפיסה כוריאוגרפית שמתחילה ברמיזות ומשם דוהרת, גולשת, מסתחררת סביב הבמה כשכל הלהקה כאילו שבויה בריקוד קליגרפי, כששולי הבגד המעופף ממשיך את תנועת יריעות הבד סביב כל אחד מהרוקדים ומסמן באוויר סערת גלים שחורים בטריטוריה שלו.

מזה שנים רבות נדמה כי נמצא בכל אחת מהעבודות של ורטיגו רמז לעולם רוחני, נסתר. בזמנו, נוכחותו הייתה חשופה יותר ומאז, הלכה והתעדנה ובכל זאת נכחה גם כאן בריטואל מיסטי כבר בשלבי המחול המוקדמים שבו הרקדנים מתכנסים על במה חשוכה יחסית כדי לטבול את ידיהם בבריכת אור שמוקרנת מעל.

בעבודה זו ההולכת ונבנית כאסמבלאג', צבר של תמונות, מיזנסצנות, שעומדות למעשה עצמאית וניתנות להרכבה לצרכים שונים. חלק גדול מהפרקים נשענים על קטעי מוסיקה ממקורות שונים, עצמאיים, שמבססים מקצב, או רמז למקור אתני שונה, חלקם מוכר ואחרים פחות.

תמונה אחת חזקה, שהותירה חותם חזק ויוצא דופן בערב זה התבססה על מוסיקה 'כאוטית', דרמטית ומאיימת שלוותה את קוורטט הגברים. הפרק הזה היה רווי מתח, וכלל שפת תנועות גוף זוויתית ובהן מחוות לחימה מאיימות בידיים וברגליים שנתמכו על ידי המוסיקה שהדגשיה היו כקולות נפץ.

פרק זה היה שונה מכל קטע מחולי אחר שהיה בערב וקל היה להניח שהוא מרפרר לסיטואציה אקטואלית מוכרת. המוסיקה של רן בגנו מלווה את ורטיגו ולה תרומה מרכזית לקבוצת אמנים מעצבים המלווה את ורטיגו שנים שתרמו לדיוק העיצוב האסתטי של הכוריאוגרפיה.

באותו מצב רוח היה קל להרהר מאוחר יותר בסולו קצר שבו נכנסת לבמה רקדנית ומעליה משייט בלון גדול שחור. היא הולכת לאט על קצות האצבעות. זו דמות ילדית של נערה ובלון, אבל הכל מרגיש לא נכון. בשונה לשאר, היא לבושה במכנסיים קצרים, צעדיה לא בטוחים, היא יוצאת דופן בכל מובן, אבל הפריט המטלטל הוא הבלון השחור, אביזר כאילו נחת כאן ועכשיו הוא נוכח כבלון תצפית צבאי, שדובר בדומיו לא מעט אחרי תחילת המלחמה הנוכחית.

חלק עיקרי במרכז העבודה מורכב מפרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק וחיבור מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות בעלות מרכיבים ייחודיים לכל תת- תמונה מחולית שבנויה מחיבורים והתפרקויות. זו עבודת תפירה עילית מהנה במיוחד, שיש בה מאפיינים ברורים לכל סקציה.

במבט-על אפשר לאתר את הייחוד של כל סצנה שבה דגש על גלגולי רצפה, הנפות מגוונות הן של רקדנים והן של רקדניות. יש בהנפות במיוחד, חיוניות מחויכת שמכילה נחת רבה. מעת לעת העיין וגוף הצופה מלווים את התמונה בכללותה במעקב אחר המארגים בעלי העושר וגיוון.

וורטהיים מצליחה לחבר לכידות סגנונית שנוכחת לאורך הערב ושוזרת זרימה מאחידה, במקביל לבסס ייחוד למבצעים מובחנים וגם לקבוצה. לדוגמא, אציין אחת התמונות שבה החלטות ההעמדה של הרקדנים בתחילת סצנה חדשה, העניקה ייחוד לאחד מקטעי המשנה בעצם ההצבה של הקבוצה באלכסון עם כשגבם מופנה לקהל.  לא במקרה, או שכן, בתלבושת האחידה לנשים ולגברים בחר מעצב התלבושות הוותיק ששון קדם- שעובד עם ורטיגו שנים רבות- לכסות את הגוף בשכבות, אך הותיר את הגב חשוף לגמרי. התאורה עוצבה כך שהעור החשוף זהר על רקע תועפות שכבות טקסטיל שחור והודגש בו כל שריר ושריר.

הבחירה להעמיד את הקבוצה נוכח הקהל כשגב הרקדנים חשוף במודגש, העניקה ייחוד יוצא דופן לתמונה הכוריאוגרפית הזו. קרדיט רלוונטי כאן מגיע לעיצוב התאורה של דני פישוף- מגנטה, אמן המלווה את ורטיגו זמן רב.

תקצר היריעה מלפרט כל אחת מתמונות המשנה, אך בערב זה, רקדנית נהדרת אחת זכתה בתשומת לה מיוחדת. העין נמשכה לשון אולס, פרפורמרית בעלת איכויות מבריקות בכל מובן שחוננה ביכולת לשמר כעין צניעות ואיפוק מצד אחד ומאידך להמריא ולהרעיד את הנשימה נוכח יכולותיה ועומק הבעתה גם יחד.

בדיעבד, הגרסה הנוכחית של 'מאנא' משאירה ללא ספק חותם מכובד, תוצר סך כישוריה היצירתיים של נעה ורטהיים, מיסדת הלהקה וכוריאוגרפית מהשורה הראשונה של יוצרי המחול הישראלי בן זמננו.

"ריקוד הניצחון" מאת יואב בירנברג

בימי שגרה אשד ויסמן ומיכה איימוס הם רקדנים בלהקת המחול ורטיגו. המלחמה העלתה גם אותם על מדים: ויסמן כקצין לוחם ביחידה מיוחדת ואיימוס בתחום הלוגיסטיקה. "אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת", הם אומרים לכל מי שרואה סתירה בין הריקוד לבין הלחימה

יומיים אחרי שליווה למנוחת עולמים את חברו הטוב צביקה לוי ז"ל, שמת מפצעיו אחרי שנפצע שבועיים קודם בקרב גבורה בעזה, רקד אשד ויסמן עם חברי להקת המחול ורטיגו בפרמיירה למופע "מאנא" שנערכה בסוזן דלל. הוא הגיע לשם היישר משירות המילואים שלו.
"המוות של צביקה הוא אובדן גדול", אומר ויסמן. "צביקה ואני שירתנו יחד באותו צוות בסדיר. הוא היה בן אדם כל כך קרוב ואהוב, שהתאפיין באהבת אדם. אני מושבניק חילוני מעמק חפר, הוא דתי שגר ביישוב עלי, והשירות הצבאי הפגיש בינינו ויצר אהבה גדולה. שאלתי את עצמי האם אני בכלל יכול להופיע אחרי אסון כזה. למרות העצב, נראה לי חשוב לקחת חלק באירוע ערכי ומיוחד כמו 'מאנא' שעוסק בחיבור שלנו אל עצמנו, אל הבית שלנו, אל האור שבנו. זה גם כל כך צביקה".
"הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש". ויסמן )מימין( ואיימוס | צילום: יח"צ)

לרקוד גם בימים קשים

אשד ויסמן (29), סרן במילואים, שנקרא לשרת ביחידה מובחרת, לא היה הרקדן היחיד שהגיע להופעה מהמילואים. גם מיכה איימוס (34), רס"ר ששירת בסדיר כמש"ק לוגיסטיקה וכאחראי על ימ"חים, הגיע לשם בבגדי צבא היישר מהבסיס. "לא ידעתי בכלל אם אני אגיע או לא", הוא אומר. "הגעתי שלוש שעות קודם במונית ספיישל, אחרת לא היה סיכוי שהייתי מספיק. להופעה אחרת הגעתי באוטובוס, בלי לישון בכלל בלילה, אחרי משמרת שמירה. לא ויתרתי. זה היופי ברקדנים, שלא משנה מה הם עברו, בסוף הם יעשו הכל כדי לרקוד. בלהקות אחרות היו אולי מוצאים לנו מחליפים בתקופה הזאת, אבל בוורטיגו עשו הכל כדי שנמשיך לרקוד גם בימים הקשים האלה".
אשד, המוות של צביקה היה המוות הראשון שנתקלת בו במלחמה?
"לצערי צביקה הוא לא האדם היחיד שהכרתי ונרצח או נהרג במלחמה הזאת. יש הרבה אנשים אהובים שהכרנו ונהרגו או נרצחו. השירות הצבאי שלי היה רצוף בפעולות מבצעיות, שחלקן היו בגבול הצפון וחלקן ביהודה ושומרון. היו בהן רגעים מאתגרים מאוד שאת חלקם עיבדתי אחר כך על ספת הפסיכולוג. נעזרתי לגמרי באנשי מקצוע כדי לעבד את השירות הצבאי, ואני מאוד שמח על זה. מי שנעזר בפסיכולוג עשוי רק להיטיב עם עצמו ועם הנפש שלו".
איך הקהל שצפה במופע הגיב?
ויסמן: "הוא התרגש. אנשים אומרים שהם הרגישו במשך שעה שמישהו מחבק אותם, מבלי להיות בחרדה ומבלי לחשוב על מה שקורה בחוץ. כשאתה במילואים אתה מרגיש כמה אנחנו חזקים ומאוחדים כעם. אנחנו מוכיחים איך אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת".
איימוס: "גם אני מכיר אנשים שנרצחו או שניצלו אחרי ששהו בממ"דים. היופי בתרבות ובאמנות הוא שהן התרפיה שלי כמו שהן התרפיה של הקהל. כולם מחפשים פורקן למציאות הקשה. איזה מפקד אמר לי בצבא, 'מיכה, כשעובדים לא בוכים'. כשאתה עסוק בעבודה אתה מרוכז במטרה, ופחות במה שהנפש שלך מרגישה. אין לך זמן לבכות".
ויסמן על הבמה | צילום: זיו ברק
מושבניק שרוצה לרקוד
איימוס, בן קיבוץ כפר בלום, אחיו של שוער הכדורגל דני עמוס, שזכה לפני כשנה בפרס שר התרבות והספורט על הישגיו האמנותיים, החל לרקוד בגיל 11. הוא רקד בלהקת המחול הבינקיבוצית ורוקד כבר שנים ארוכות בלהקת ורטיגו. "כרקדן, החברים מהשכבה בקיבוץ תמיד תמכו בי, וזה עזר לי מאוד", הוא אומר. "בבית הספר היו קצת בעיות עם זה, ספגתי ביקורת והקנטות, מה שקורה להרבה רקדנים במציאות הגברית שלנו, אבל הסתדרתי עם זה".
ויסמן, יליד מושב בארותיים שבעמק חפר, התחיל לרקוד רק אחרי השירות הצבאי שנמשך כמעט חמש שנים. "זה שירות תובעני. הוא כולל מסלול הכשרה מאוד אינטנסיבי של שנה וחצי".
איימוס היה המורה הראשון שלו בלהקה. "עד הצבא לא נחשפתי למחול", אומר ויסמן. "בצבא נתנו לי במה גדולה להיות חזק, וזה מה שניסיתי להוכיח כל הזמן. אהבתי לרקוד במסיבות ובסלון, אבל דברים אחרים עניינו אותי. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי, 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?' נראה לי שמי שקיבלה אותי ללהקה הרימה גבות – מה נפל על המושבניק הזה, בן ה־23 שרוצה פתאום לרקוד? הם ראו מישהו עם הרבה מוטיבציה ותשוקה לרקוד ומעט מאוד ידע, והיו מספיק פתוחים כדי לתת לי הזדמנות. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לרקוד, נפל לי האסימון שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. אני חושב שמשהו באמנות הטוטלית הזאת כבש אותי".
"יש אנשים שנולדו עם קסם, כמו אשד", אומר איימוס, "היה צריך רק לשפשף את היהלום כדי שהקסם הזה ייצא החוצה".
איימוס על הבמה | צילום: זיו ברק
ויסמן גויס למילואים ביום הראשון למלחמה. איימוס – כשבוע אחר כך. עד אז לא הפסיק להתנדב. "הצבא לא ערוך לרקדנים מקצועיים", אומר איימוס. "הוא מאפשר לך לשרת שש שעות במקום שמונה, ואז לרקוד. הייתי קם לשיעור בוקר שהתחיל בשמונה בבוקר, רוקד עד שתיים בצהריים, עולה לאוטובוס, מגיע לבסיס, כאחראי לוגיסטיקה עובד עם הנג"דים בימ"חים לפעמים עד 23:00 בלילה, והולך לישון בחצות. ככה זה נמשך שלוש שנים. בזמן המלחמה עשיתי 50 יום שמירות בצפון והשתדלתי לשמור על כושר. לפני שקראו לי, וחיכיתי לזה בקוצר רוח, התנדבתי בכל מיני מקומות ועשיתי עם הלהקה סדנאות למפונים".
במהלך החזרות ובשלב היצירה, אף אחד לא שיער עד כמה "מאנא", יצירתה הידועה של נעה ורטהיים, שעלתה לראשונה ב־2009 וחזרה לסיבוב נוסף, תהפוך לרלוונטית בעקבות האירועים הקשים של 7 באוקטובר. על רקע האירועים האחרונים, המושג בית מקבל משמעות בלתי צפויה. קירות הבית הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
"בשלושת החודשים האחרונים, הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מתמודד עם הדיסוננס הזה בין השירות הצבאי להופעות", אומר ויסמן. "אני דווקא מרגיש שהדברים האלה מחוברים. בחודשים האחרונים יש תחושה של אחדות בעם. כולם מוכנים לתת את מה שיש להם למען המדינה. צריכים אותי בצבא וצריכים אותי בלהקה ויש המון ערך לכך שהלהקה לוקחת חלק באירוע כזה, שבו הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש".

חיות מחול: פודקאסט על מחול עכשווי בישראל – פרק 38

יעל (ילי) נתיב ואיריס לנה

פסטיבל מחול ורטיגו בכפר- לייב בכפר האמנות האקולוגי 

(ההקלטות נערכו בסוכות 4 באוקטובר 2023)

לשמיעה לפודקאסט – לחצו כאן

"״מאנא״ נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו". מאת ענת זכריה

יצירת המחול "מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, חגה כולה סביב הבית. ובזימון גורלי, גם סביב הפצע של 7 באוקטובר בו העולם המוכר נמחה מעל־פני האדמה. הכוריאוגרפיה מעלה באוב תחושות וסביבה של אינטימיות שנגוזה ושל ביתיות אבודה. מגוללת את סיפורו של המקום – לא רק באופן דידקטי, אלא גם פנטזמטי. בוראת מתמונה אחת עולם מלא שבוהק אל מול הריק העכשווי. 

שם היצירה – "מאנא", שלקוח מספר הזוהר פירושו בארמית ״כלי של אור״. "מה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור? האם השמש קודמת למלֹא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" תוהה הספר, שמדבר על עולמות עליונים ותחתונים החבויים בנפש האדם. וכשהאור עולה בתמונת הפתיחה מתגלה בעומק הבמה תבנית של בית, סילואט ילדותי המהווה קו גבול התוחם בין החוץ לפנים ובין הפנים לחוץ. רקדן לבוש שחורים נע בצורה מהפנטת והתנועה השקטה והעצורה מציעה התבוננות עומק, רקדן אחר מצטרף אליו מתחיל לנוע גם הוא, בהרמוניה מופלאה, נטולת ניגודים, הכל רך וסמיך ומלא תום. הפיתוי בעין הוא מתוק כדבש, אבל את הבטן הוא כבר ממלא מרורים. 

בהמשך, חלל הבית יפער פתח מבעד לו יצאו שאר הרקדנים עוטים בגדים שחורים, הידיים מתקבצות ביחד נשטפות בתוך אלומת אור יחידה, נטענות, ממששות את מהות החומר ואת הניתן להפיק ממנו, ואת אופן הסטתו אל הפואטי, הסיפורי, הרגשי, רגע לפני שהרקדנים מתפשטים כמו כתמים מופשטים אל תוך החלל. 

וורטהיים מסמנת כאן אסטרטגיות שונות של הנכחה. לכידות המרכז מתפרקת, והוא מתגבש שוב ושוב בצלם ההתכוונויות אליו. ברגע אחד הרקדנים עפים באוויר וצוללים מטה, מסתחררים בפיתול מסוכן, משתרגים זו בזה או מצטופפים למין גולם שמקוריו אולי יבקיע יצור פלאי. ברגע אחר הם מוארים באור מרוכך מאחור הופכים למעין תיאטרון צלליות של אפר. אבל אז הם נפרמים מהלכידות, מתפתלים על רצפת הבמה כמו חבלי טבור שנחתכו לאחר הולדתם והם כמו־משתוקקים אל זו שבראה אותם. וכוחם של הרקדנים היא באחדותם, באוניסונו, כפופים לאותה הוויה קולקטיבית אפלה אך בהירה עד כאב. עושים את שלהם בדבקות כמעט ענוגה. תנועת האגן העגולה ומחוות הידיים הנישאות כמו נותנת להם מקום לשאוף השמימה. 

בתמונה אחרת, רקדנית אחת ויחידה מתנודדת על קצות האצבעות, בלון הליום גדול ושחור מרחף מעל ראשה. וכשהיא נסחפת בתוך החלל מצד לצד לא ברור עד הסוף אם היא שולטת או נשלטת, גופה הנע סהרורי משווה לה מראה כוכב אבוד של ביתיות אבודה, רב־עוצמה ויופי. וכשורטהיים נמנעת מעודף תיאטרליות, ״מאנא״ מציעה לנו שיעור מאלף ומוחשי על ממדים ופרופורציות. כל העת אנחנו מוצאים את עצמנו משווים ובוחנים את מרכיביה השונים, מהמונומנטלי ועד המיניאטורי. נשאבים לתוך עולם מונוכרומטי עז מבע בו המוזיקה והמחול בוראים מרחב מאגי, שהרקדנים הנעים בתוכו הם קודקודים של קסם מרוכז רב־יופי, מפת כוכבים. 

״מאנא״ של 2023 עוטה הקשר אקטואלי עז, פואטית כשם שהיא, נמסרת ללא הידרשות לדבר מעבר למה שהכל מבינים. ואולי זו הוכחה שבאמנות טובה יש גרעין של אמת העומד בשינויי העתים ולעתים אף חוזה אותם ומכיל אותם, כשעל הכל שורה בדידות מוחשית, המעצימה את יופיים של הדברים. בדידות הדורשת ערנות המחדדת את הדברים. מעלה על הדעת את אותו ציווי פואטי-אך-מידתי של אוסקר וויילד "כולנו בביבים, אבל חלקנו מביטים אל הכוכבים“.

"מאנא – כמה טוב שחזרתם". מאת גבי אלדור

מאנא, צילום: אפרת מזור
מאנא, צילום: אפרת מזור
זו עבודה שטוב שעלתה שוב בימים רעים אלו. יש בה תקווה ויופי, והיא מזכירה לנו שלא שכחנו ומתרה בנו שבל נשכח. האבדה תהיה גדולה מדי.
בעיתוי מושלם חוזרת יצירתה היפה של להקת ורטיגו "מאנא" אל הבמות, ומפעימה את לבבות הצופים

החיפוש אחר האור

בתכניה של להקת ורטיגו, המעוצבת בטוב טעם ובאלגנטיות, כתוב ש"מאנא" בארמית פירושו לפי הקבלה כלי של אור. כמו כן כתוב שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים מעלה מחדש בימים טרופים אלה את העבודה שבכורתה הייתה בקיץ 2009, והחיפוש אחר האור הוא נושא היצירה, כמו מושג הבית שהתערער.

אך מעבר לטקסט הזהיר והמנוסח בצניעות, קיים חוץ אימתני וקשה מנשוא ופנים רועד ומיטלטל, והמחשבה בלבד על מחול נראית חוצנית וכמעט בלתי הולמת. המחול מורכב  תמיד מאינסוף פרטים שהחיבור החד פעמי ביניהם יוצר את הרקמה הייחודית של כל יצירה, ותשומת הלב לפרטים אלה ואיסופם הפנימי בתוכנו, הצופים, מעניקים לו את משמעותו.

אמש, בסוזן דלל הוותיק והטוב קרה אמנם הנס שהיה מחול, והיה יופי שגם הוא נדחק בימים אלה אל מחוץ לגדר האפשרי. האלימות דוחה כל מאמץ לזכור את הטוב והיפה והתם, הצער הופך לאימה ולשיתוק, קני המידה משתנים והמוכר הופך לזר. ולכן הרגשתי כמעט אושר לראות ולחוש את הגופים המתערסלים וקופצים ונעים במסילותיהם, שהם גם מוכרים וגם חדשים כאילו מעולם לא רקדו כך קודם.


מאנא, צילום: אפרת מזור

מימד של עומק והקשבה

הלמות הלב הראשונה בערב זה, עלי להודות, קרתה ברגעים הראשונים של המחול –  שני רקדנים נעו ביחד, אוחזים זה בזה ברכות ולפתע התרוממה החולצה וחשפה את  גבו של אחד הרקדנים שעד אותו הרגע היו עטויים בבגדים שחורים ובתאורה אפלולית. העור שנחשף לרגע היה ללא מתום והמוח המעונה הודה שאכן שלם הוא הגב האנושי הזה, והמחשבה בלבד העלתה דמעות בעיני.

הרבה מעבר לנועם התנועה ורחבות המחוות של הזרועות והעמידה המקורקעת – כמה  טעונות המילים – היה כאן אדם רוקד כאילו אין מלחמה בעולם. כאילו כבר מותר לרקוד. ההמשך היה סוחף כאשר הרקדנים והרקדניות כישפו את הבמה וחלקיה המוארים לעיתים וקירות נעו כסוגרים עליהם או נפתחו לרווחה אל האור. זרועות התקבצו כמו  לרחוץ באור, באותה אלומה יחידה, ביחד.

התלבושות של ששון קדם הן חלק בלתי נפרד מהתנועה, כאילו חיכו תועפות הבדים למי שיפיח בהם חיים. חצאיות רחבות גם לגברים וגזרות מלאות  דמיון לחלק העליון – מגיבים לכל זיע של תנועה, מגדילים  את נפחה, נעשים לריקוד בפני עצמו. המוזיקה של רן בגנו גם היא סוחפת, עדינה וקצבית ומעבירה את הרקדנים מסגנון לסגנון – מוואלס ועד סמבה מענגת לקראת הסוף שהולכת ונמשכת בחושניות ושהרקדנים נענים לה בהתמסרות.

התאורה של דני פישוף והעיצוב של זוהר שואף עוטפים את המחול באותה רוח של נתינה שאינה מנסה להתבלט, אלא מוסיפה עוד מימד של עומק והקשבה ליצירה היפה הזו.


מאנא, צילום: אפרת מזור


מאנא, צילום: אפרת מזור

הרקדנים נעים בפלא קיומם

הרבה תנופות, סחרורי בני הזוג, השענויות של כתף אל כתף, נשיאת  פרטנרים בגובה, נחיתות רכות על הריצפה, גלגולים – הכל בהקשבה ובעדינות ובאהבה, ונראה כאילו הרקדנים נעים בתוך פלא קיומם, כולם ביחד, בכוח וברכות. ה"סיפור" של בני האור ומלחמתם בחושך הוא מסגרת נכונה ליצירה, אך למרות הסמליות אין לאמיתו של דבר צורך באור גדול כדי לראות היטב. כבר בפתיחה, באפלולית הראשונית, אנו מגלים שגם כך אפשר לראות, ממש לראות, תנועות שהן ריקוד, מגע, כוונה. ואולי אין  צורך לנצח את החשיכה אלא לגלות בה את כוחו של האור החבוי בכל.

בזוגות, בסולו שונים, בקול אחיד בחיפוש אחר האור הנכון, האמת של המחול, של הקיום, של הנשמה הכמהה. הביצוע מופתי, באיזון בין המתפרץ למשתהה, בין הכוח הדרוש לקפיצות המרהיבות לרכות של תנועת הזרועות, בין ההתמסרות לשמלות השחורות לחוסר גנדור בביצוע.

 

 

""מאנא": משכנעת פי כמה מ"יחד ננצח". מאת רן בראון

יצירת המחול העוצמתית "מאנא" נוצרה ב–2009. כעת היא עולה מחדש ונדמה שהיא נטענת משמעויות שנוספו לה מאז 7 באוקטובר — חיפוש אחר יציבות, הכרה באפלה, תנודה בין ייאוש לתקווה

"מאנא" בביצוע להקת מחול ורטיגו צילום: אפרת מזור

"מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו היא התעקשות בלתי אפשרית, יש שיגידו הכרחית, לאחוז בדימוי ברור, כמעט נאיבי, של בית כמושג אוניברסלי ויציב, התעקשות להישאר בעולם שלפני 7 באוקטובר, לפני שנפערה התהום. אבל גם ב"מאנא", שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, ספקות מטרימים מרגע הפתיחה את היתכנותו של הטוב מבלי הרע, האור ללא האפלה.
• גם אם המחול מעט התיישן, הזעקה עדיין נשמעת
בתמונת הפתיחה של היצירה, כשהאור עולה באיטיות, מתגלה באחורי הבמה קיר עצום ממדים, שצורתו כבית, או לפחות תבנית הבית הארכיטיפית — מרובע בהיר בעל גג משולש, ששוליו מפוייחים קמעה. בהמשך, חלל הנפער בקיר חוצה את הבית לשניים, ומבעד לפתח יוצאים רקדנים, גברים ונשים, העוטים לגופם תועפות בד שחור, ערוך בשכבות, ועל רקע הרצפה הצחורה הם נראים כמגזרות נייר עדינות, צלליות כהות יפהפיות, שמחוללות בעולם המעוצב בקפידה בשחור ולבן, עולם שאין למציאות דריסת רגל בו. כשהרקדנים מסתובבים, הם נראים לרגע כמו כתמי רורשך בתלת ממד, מתפשטים בחלל המינימליסטי, מוכנים להיות כל מה שאנחנו מבקשים לראות בהם.
שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו
דימוי בלתי נשכח ביצירה, שנצבע כעת מחדש נוכח המציאות העגומה, הוא זה שבו רקדנית אחת — שון אולס הנפלאה — מפרה את השלווה, מתנודדת אנה ואנה על קצות אצבעותיה כמי שאבדה דרכה, כשבלון שחור וחריג בגודלו מרחף מעל ראשה; אולס תועה בין שמיים וארץ, אבודה, ונדמה שרק הבלון הקשור אל קודקודה הוא זה שמושך אותה מעלה, מכריח אותה להתעלות, להיתלות בעצמה, להביט קדימה ולהמשיך לצעוד. שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, אשר מלווה את שיטוטה חסר הדרך הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו מאז אירע מה שאירע.
כשהרקדנים פונים לאחור, על רקע העיצוב המונוכרומטי בשחור ולבן של התלבושות והתפאורה, מראה גבותיהם החשופים מכניס באחת זריקת צבע חושנית, שריריהם משתרגים מבעד לעור, ואפשר כמעט לחוש בחום הקורן מגופם כשהם עולים ויורדים בעת הנשימה, צועדים בלאט, צוללים מטה, מתירים ליד ורגל הנשלחות לכיוונים מנוגדים לשאת אותם מעלה, לאגן למשוך אותם לאחור ולראש לפנים, וביניהם משתרע גב עירום ומלא הבעה. רקדני הלהקה מצוינים, לרגעים עפים באוויר, לרגעים משייטים על פני הרצפה, ברכות ובעוצמה, ועיקר כוחם כשהם חוברים יחד, כקבוצה.

"מאנא". האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם צילום: אפרת מזור
ב"מאנא" קל להבחין באיכויות הכוריאוגרפיות של ורטהיים שנעשו לסימן ההיכר של הלהקה: הכוריאוגרפיה ניחנת בבהירות גדולה, גם כאשר היא מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים בלתי מורגשים בין תמונות ומבצעים; השילוב המענג בין מחוות הידיים ההבעתיות ובין הצעדה הקבועה, כמו מלודיה השואבת את כוחה מן הבס המתמשך; וכמובן העבודה הסוחפת של הרקדנים בזוגות, שנסמכת על האמון ההדדי שהם נותנים זה בזה ובא לידי ביטוי בהעברות משקל והרמות מפתיעות.
בתכניה יוצאת הדופן (12 עמודים) מצוטט שירה של דליה רביקוביץ "כתמי אור", שבו האור והחושך כרוכים זה בזה לבלי הפרד, והתמונות המוצלחות במופע הן אכן אלו שבהן האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם. כזו היא התמונה שבה שון אולס, עדן בן שימול ורות בן דוד יוקדות בחשכת הבמה, נועצות את כפות רגליהן ברצפה, אוחזות בשולי החצאית, שועטות לפנים, רושפות, רגליהן מפלחות את האוויר, גופן נמתח לאחור, ומחוות יד נחרצת תוקעת יתד בלתי נראית במקום. הביצוע המפואר של השלוש איננו רק עניין של וירטואוזיות גופניות, אלא בערת עומק שבה, כדברי רביקוביץ, האופל הופך את גופן "באר לכתמי הזהב".

"מאנא". הנכונות לאמץ את האפלה צילום: אפרת מזור
בתמונה נפלאה אחרת, עדן בן שימול מחוללת בגופה ייאוש המתחלף בתקווה עיקשת בסולו מלא הבעה, שתחילתו דווקא בדמימה; משותקת, בכתפיים מכווצות שכמו מסתופפות בבעתה תחת אוזניה, היא מישירה מבטה לפנים. כשנדמה שהקיפאון שהיתה שרויה בו מרפה אט אט מאחיזתו, היא קורסת אל תוך עצמה, מתרוקנת מגשמיותה, ומותירה את השמלה השחורה לסוכך על החלל שהותיר הגוף שמילא אותה רגע קודם לכן. אלא שאז, באורח פלא, היא שבה ועולה מן התהום הקוראת לה, וידיה, ארוכות, בלתי נגמרות, נשלחות מאחורי גבה, לעבר הקהל ומעלה אל האינסוף, הרחק מעבר לכל משבריה וגליה.
בעיניי, התמונה הזו היא שמעניקה לריקוד בסיום את עוצמתו. לא התקווה הכוזבת בהבטחה ש"ביחד ננצח" הגלומה באוניסונו, אלא הנכונות של ורטהיים לאמץ את האפלה, ולהציע שדווקא משם נובעת יצירה.

"מאנא" בביצוע להקת המחול ורטיגו. כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים־קורן. רקדנים יוצרים: שון אולס, נעה ישראלי, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, עדן בן שימול, מיכה איימוס, עלמה קרבט שמש, תומאסו זוקנייה, אשד וייסמן, ז'וז'אנה פרצ. 14.12 מרכז סוזן דלל, תל אביב.

"מאנא של ורטיגו בבכורה מחודשת". מאת אביבה רוזן

להקת המחול ורטיגו חוזרת להופיע עם יצירתה הידועה של נעה ורטהיים- "מאנא", שעלתה לראשונה ב-2009. במהלך החזרות ובשלב היצירה אף אחד לא שיער עד כמה העבודה תהפוך לרלוונטית בעקבות האירועים הקשים של השביעי לאוקטובר.

"מאנא" הוא מונח קבלי שפירושו כלי של אור. "מאנא" הוא גם כלי אמנותו של האמן. כלי אשר מתווך בין החכמה המופשטת של האמן, ההשראה וההארה, לבין המעשה הגשמי.

בשנה בה היצירה נוצרה לראשונה (2009) המונח "מאנא" קיבל משמעות נוספת: נועה ורטהיים העתיקה אז, יחד עם משפחתה, את מקום מגוריה אל קיבוץ נתיב הל"ה, שם הקימו את כפר האמנות האקולוגי ורטיגו. באותם הימים מבחינת נעה המושג "בית", הן במישור הפרטי והן במישור האמנותי, עבר טלטלה עזה. דווקא אז היא חשה שהיא מהלכת בעולם כחסרת בית, בלתי נראית, זקוקה שמישהו יאיר אל תוכה, כמו אל קרבו של כלי ריק, כדי לחוש קיימת. כחלק מתהליך היצירה ההמשגה הזו הועתקה אל הבמה. נעה חיפשה אחר קו או גבול התוחם בין הפנים לחוץ, בין היחיד לשלל מעגלי ההשתייכות שלו, תוך שהיא בוחנת את האפשרות להתכנס או לצאת מבעד לדלת, ובודקת אם הבית מהוה הגנה או חיץ.

על רקע האירועים האחרונים שפקדו את המדינה היצירה "מאנא" והמושג בית מקבלים משמעות בלתי צפויה שמעולם לא נדרשנו אליה קודם לכן. מושג הבית הנוכח ביצירה לעומקו משול ל"מאנא", כלי המאפשר את הגשמת הרוח. קירות הבית האיתנים הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.

במקביל לבכורה של "מאנא – כלי של אור " ומאז פרוץ המלחמה עוסקת הלהקה בפעילות הפוגה בעורף: מפגשי מחול למפונים מכל הארץ, אירוח ותמיכה לחמ״ל אמנים וצוותי מתנדבים בכפר האמנות האקולוגי, מעגלי ריפוי שירה ותנועה לחיבור ותמיכה .

הצגת הבכורה המחודשת של מאנא היא הפגנת כישוריה של הלהקה, שצמודה לערכים שמביאים אותם היוצרים והרקדנים יחד. רמת הווירטואוזיות של רקדני ורטיגו אינה מוטלת בספק. יש ללהקה שפת מחול ייחודית משלה, שיש בה קסם רב. מופע המחול מעורר מחשבות. לא רק על בית, אלא גם על קונפליקטים בין אנשים וקבוצות, הפרספקטיבה של ימינו מאפשרת אסוציאציות של אינטראקציות בין יחידים שמגלמות אחווה לעומת יריבות, רצון לשותפות לעומת קונפליקט, יצירת הרמוניה לעומת כאוס.

מבחינתי, מופע המחול גילם את רוח זמננו במובנים רבים, והדהד רחשי לב, תקוות ואכזבות שאנחנו חווים כרגע על בסיס יומיומי.

אסתטית, להקת ורטיגו תמיד מציגה קו נקי ויפה, שמוסיף עוד ערך לחוויה וליצירה.

מאנא – כלי של אור . כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים. יוצרת שותפה: רנה ורטהיים קורן. מוסיקה: רן בגנו. תאורה : דני פישוף, תפאורה: זוהר שואף. תלבושות: ששון קדם

צילומים: אפרת מזור

 

"גוף-מקום: היצירה מקום של נעה ורטהיים ותפיסת אי-השניות הבודהיסטית" מאת עינב רוזנבליט

למאמר לחצו כאן

 

גוף-מקום / עינב רוזנבליט

מקום (2023) כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים; כוריאוגרפית שותפה: רנה ורטהיים קורן; מוסיקה: רן בגנו; צ'לו: הילה אפשטיין; כינור: גליה חי; מעצב תאורה: דני פישוף; מעצב תלבושות: ששון קדם. רקדנים יוצרים: מיכה איימוס, שון אולס, איתי פרי, עדן בן שימול, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, שני ליכט, תיאו סאמזוורט, נעה ישראלי.

בפתיחה נופל אור על שני רקדנים ששוכבים על הארץ, תחומים במסגרת של
ענפי עץ. התאורה יוצרת אוירה של טקס אשכבה או של מעבר בין שינה לערות.
אחד אחרי השני הם מתרוממים ומתחילים לנוע. כמו אותה הלידה מחדש בלידת
הפניקס ) 2004 (, גם כאן הפתיחה מבשרת היוולדות אל תנועה מתוך תוהו של
אדמה ושמיים. לאורך כל המופע יתרחש חיפוש נחוש אחרי איזון, ותשרור מין
דחיפות למצוא שיווי משקל בין שמיים לארץ, בין הזדקפות לנפילה, בין התנגדות
לרכות וגם בין קטבים שמצויים בתוכנו. קורות עץ נותנות מסגרת זמנית לקיום,
ומסגרת זו תשתנה ותתחלף, ותגדיר גבולות ארעיים סביב גופם של הרקדנים. כמו
בכל עבודותיה, גם במקום ) 2023 ( נעה ורטהיים מזכירה את חלופיות הגוף ואת
התלות הבלתי נגמרת שלו באדמה שמשמשת לו משענת, ובאוויר שבתוכו הוא
לומד לעוף.
הצ'לו צרוד, צלול, עמוק, ועיגולי תאורה רכים מגלים רקדן יחידי שנראה כמסיע
את החלל לצדדים, אוסף משהו אל תוכו, לש, מפזר, מפוגג אל החלל ושוב אוסף
אליו; קבוצת רקדנים מצטרפת, וחוברת אל תנועתו שכמו מעיפה את העבר
אחורה ומתקרקעת בהווה. הסאונד משתנה למשחקי, והדינמיקה של התנועה
מהירה יותר. כפות הרגליים הן עוגן ותנועות הברכיים עמוקות למטה, במנעד
הפלייה ) plié ( המוגזם שמייחד את רקדני הלהקה. הרקדנים בעלי יכולת ביצוע
מרשימה, והם רוחשים כבוד אמיתי לכבידה, ונעזרים בגרביטציה כנוכחת, מעצבת,
משמעותית.
ענפי עץ עבים, קצרים וארוכים, ישמשו לאורך היצירה כמוטות לבניית משמעות,
ככלי נגינה, כאביזרי משחק וכאמצעים לתחימת אזורי ההתהוות על הבמה. בדקה
העשירית נערכים הרקדנים בשני טורים וקורות העץ נראות עתה כמו סנדות או
כמוטות של אלונקה ללא אלונקה. הרקדנים מחזיקים את הענפים, ועדן, רקדנית
יחידה, אמיצה מספיק לשחק משחק מסוכן, מתהלכת על מה שמתהווה לגשר
רעוע, ארעי, לא בטיחותי. היא פוסעת עליו באיטיות דרוכה, מניחה את נפשה בידי
האחרים, שאוחזים בקורות שמתחתיה. צעדיה מדודים – הם חייבים להיות – והיא
מתמסרת ונותנת אמון אבל גם מוחזקת, אחראית על עצמה. תחילה היא נאחזת
בראשיהם של הרקדנים אך אז מתייצבת, אחוזה רק בגבולות גופה בזמן שכפות

רגליה מגששות אחר ההתקדמות. היא נראית כמו הולכת על חבל, או כמו הולכת
על מים בטקס חניכה. אחר כך היא נשכבת על הענפים, ונופלת אל מצב אחדותי
שיש בו שחרור ואחיזה, כניעה ונחישות, התמסרות ועוצמה. לרגע היא מועדת,
ומצילה את עצמה בעזרת פיתול חתולי בעמוד השדרה. מרכז הגוף שלה אסוף
ומהודק כעוגן שמונע את נפילתה. אף שהקבוצה סביבה, ידיהם אוחזות בקורות
העץ, כך שהיא תלויה רק בעצמה: אם היא נופלת רק היא יכולה לעזור לעצמה
לקום.
הרקדנים תלויים בקבוצה ומתמסרים אליה אבל גם מוחזקים, מאוזנים ומיוצבים
אל המרכז. הרקדניות מוקפדות ואחראיות על כל פרט בתנועת גופן, וגם בזמן שהן
מרחפות באוויר, הן שומרות על דיאלוג הדוק עם הרצפה. המבצעים לומדים לעוף
אבל גם נופלים אל הארץ, ואז נעזרים בה כדי לעוף בחזרה למעלה, כמו קפיץ. הם
מזנקים בא וויר אך הם גם מאומנים להישען, להתמסר עד כלות זה לזה ולאדמה..

מרכז בין ניגודים
בכל העבודות של ורטיגו נחקרת אחדות הניגודים ומציאת מרכז בין קצוות; במאנא
זה היה בין פנים לחוץ, בין עיגול לקו, בין בן לבת, בין שמיים לארץ. במקום נחקרים
קטבים כמו ימין ושמאל, למעלה ולמטה, קדוש ויומיומי, התרסקות ולידה מחדש.
הרקדנים גמישים, הם הופכים את נקודת ההשקה בין הקצוות לרכה, והמחול
הוא אמצעי למציאת הרמוניה בתוך צרימה ואחדות בין קצוות. תנועת הרקדנים
עוצמתית אך כמו עטופה בקטיפה. העוצמה נרכשת באמצעות טיפול רך במקומות
חסומים, וממקום רך כזה קל לחולל טרנספורמציה.
רקדנית עומדת כשזרועותיה משוכות למעלה, והיא מעבירה משקל מצד לצד. ידיה
כמו נושאות שארית של משהו שהיה בהן, ועוברות דרך הראש אל בית החזה
ובמורד הבטן עד האגן. הקבוצה מצטרפת אליה, וכולם חוזרים על אותה התנועה,
שנראית כניסיון לאסוף בין צדדים ולהתמקד בקו האמצע. הרקדנים נעים בין
ניגודים, שואפים אל המרכז, ותנועתם מאפשרת להם להיאסף אל מקום בטוח,
שנקנה מגופם ומהחיבור שלו אל האדמה ואל השמיים. הידיים ממסגרות את
הראש ואז יורדות מטה, והאגן מבקש את מרכז הכובד, כאילו נקודת האמצע קיימת
תמיד ורק צריך להתעקש למצוא אותה.

דרך האמצע
״דרך האמצע״ היא מושג בסיסי בתפיסה הבודהיסטית, שמסמן את האמצע בין
קצוות כשביל להתפתחות וטרנספורמציה. סידהרתא גוטמה המקורי היה בן מלך
שחי חיי מותרות מלאי תענוגות ונטולי מחסור, וכשיצא אל מסעו הרוחני הפך
לנזיר סגפן, פנה אל הימנעות מוחלטת, וצם שנים ארוכות. ההתעוררות התרחשה
דווקא כשנעתר למנחתה של נערה, שחמלה עליו ועל גופו הקמל, והגישה לו
קערת אורז מתוק; אז הבין ששתי הדרכים – דרך התענוגות ודרך הפרישות –
שתיהן אינן מובילות לריפוי מכאב ופחד, אלא התרופה תימצא דווקא בהליכה בין
שתיהן, כפי שיעקב רז מתרגם: ״בהימנעו משני קצוות השיג הבודהא הבנה עמוקה

של דרך האמצע, שפוקחת עיניים, שמביאה לידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה
ישירה, להתעוררות, לנירוואנה ״. 1
דרשתו הראשונה והחשובה ביותר של הבודהא מציעה מזור לסבל האנושי, ומפרטת
את ״ארבע האמיתות הנאצלות״ כדרך לריפוי. האמת הנאצלה הרביעית מציגה את
״דרך האמצע״ כתרופה לסבל. דרך חווייתו האישית גילה הבודהא שקיצוניות מכל
סוג אינה נכונה ואינה נענית לחוקי הבסיס של הקיום. ״דרך האמצע״ פורשת
מפת דרכים של שמונה שבילים שמכוונים אל מקום מאוזן בין קצוות שיוגדר נכון, 2
אך ״נכון״ זה הוא דינמי ומשתנה, ונדרשת מודעות מתמדת כדי למצוא אותו מחדש
בתוך כל מציאות. דרך האמצע מבקשת מין ״היות נכון״, ומציעה הלך רוח שבו אני
מוכנה למציאת המקום הנכון בכל רגע מחדש. היצירה מקום תרה בתנועה אחרי
מקום מאוזן נכון כזה, ומוצאת אותו.
״דרך האמצע״ היא גם אסכולה שמייסדה היה הפילוסוף ההודי נגארג'ונה
Nagarjuna( (, שחי בהודו במאה השנייה לספירה. 3 חיבורו המרכזי היה ״שירת
היסוד של דרך האמצע״ שבהשראתו קמה אסכולת ״דרך האמצע״ )המדַהְְימָאָקהָ(
הבודהיסטית. נגארג'ונה ניסח תובנות בסיסיות על המציאות, ששימשו בסיס לזרם
בודהיזם מהיאנה שממנו נולד הזן. נגארג'ונה מציע שהמציאות היא אוסף זיקות
בין תופעות, כפי שמבאר אביתר שולמן:
כאשר המציאות נבחנת במבט נחוש, מתגלה כי דבר אינו עומד בפני עצמו ובאופן
אובייקטיבי. מתברר כי אין ולו דבר בעל כל מידה של קיום ממשי. מנגד, ודאי
שעולמנו אינו בלתי קיים. כך נחשפים קוויה הדקים של דרך האמצע, המצליחה
לנווט בעדינות ולרקד ברכות בין הקיום לאי הקיום. 4
תפיסתו של נגארג'ונה מכונה גם ״תודעת אי־השניות״ ) non-dual mind (, ועיקרה
בהבנת היחסיות שבין מושגים. לפי נגארג'ונה, אין דבר שעומד בפני עצמו, ולאף
אחד מהדברים או המושגים בעולם אין קיום עצמי נפרד וקבוע; 5 בהגותו נגארג'ונה
מתמקד בדיכוטומיות ובניגודים מושגיים השכיחים בשפה, ובשיטתיות מרוקן כל
דיכוטומיה מתוכנהּ, ומראה איך בכל צמד ניגודים כל מילה ותופעה תלויות במילים
ותופעות אחרות כדי להתקיים. נגארג'ונה מבקר את התפיסה הדואלית וסבור
שההפרדה בין מושגים ותופעות היא שימושית, אך במבט על המציאות היא
אחדות, ומוגדרת באמצעות תנועתיות בין מושגים מנוגדים, למשל, ימין מוגדר רק
ביחס לשמאל, תנועה מוגדרת רק ביחס למנוחה, כל קול מקורו מן הדממה וכן
הלאה. ורטיגו מבינים את אחדות הניגודים ומממשים אותה בגוף. הבנה כזו יכולה
לרפא גם את הנפש.

הרמוניה בין קטבים
תודעת אי שניותּ נכחה, כאמור, גם במאנא, שחקרה ניגודים כמו אור וחושך,
קטיעה והמשכיות, קו ועיגול, גבר ואישה, פנים וחוץ, תנועה ואי תנועה, מאמץ
וקלילות, מורכבות ופשטות ואת בדידות היחיד מול הדדיות הקבוצה. למרות
העיסוק בניגודים, התחושה העיקרית שהשתררה בעת הצפייה הייתה של הלימה
ואחדות. אחדות הניגודים עוצמתית למשל בדואט שהפך אייקוני, שבו הרקדנית
מתנוססת וחוט בלון הליום גדול שחור כרוך אל מותניה, מגביּהַ את גבולות גופה:
על הבמה רקדנית )רינה ורטהיים־קורן( בלבוש כהה מינימלי. על גבה כרוכים
כבלים ואליהם קשור בלון הליום שחור גדול הנישא אל על. הרקדנים האחרים
נבלעים בפתחו האפל של ה״בית״. רינה מהלכת על הבהונות, יורדת בקושי אל
הרצפה, כי הבלון מושך אותה למעלה. אז מופיע גבר שתומך בה, אף שלא נראתה
כזקוקה לעזרה. הרקדנית נאחזת/לא נאחזת בו, דוחפת ונדחפת, אך נראית כמו
כבולה בשאיפתה מעלה. הבלון מושך אותה לשמים, והרקדן מנסה לשמור אותה
קרוב לאדמה. גם כשהיא נופלת בזרועותיו, היא לא באמת נופלת כי הבלון מסייע
לה לעמוד במהרה חזרה על רגליה. היא מלוטשת, מדויקת בזקיפותה. הבלון מושך
מעלה, אך נראה שכדי להשלים את דמותה היא חייבת דווקא ליפול, ולו כדי להזדקף
אחר כך חזרה; בלי הנפילה היא נותרת תמונה דו ממדית ומאבדת מחיותה. 6
טבעו של בלון הליום שהוא מתחרה בכוח המשיכה ומנצח, אך הוא גם שברירי
מאוד, אי אפשר להחזיק בו לעד; אם משאירים אותו תחת תקרה, סופו שהוא

מאבד אט אט את קומתו ונובל כמו אדם הגוסס לאיטו. הבלון, קצת כמו האדם,
מתנוסס למעלה ויכול לגעת בשמיים, אבל הוא זמני, ארעי, מתפוגג. רינה תמירה
ומשתוקקת מעלה, אך מכך נגזרת גם מצוקתה כי היא ארעית שם. הרקדן שלצדה
מכיל את עוצמתה ואת שאיפתה למעלה וגם את הקושי שלה ליפול. רק בנוכחותו
כנגדה, תומך ומכיל, היא מעזה להתהפך, להיחלש, לרדת קומה.
בדמות הרקדנית מגולמת הדואליות: גבוה/נמוך, חזק/חלש, מוביל/מובל. אמנם
היא הגבוהה, החזקה והמובילה, אך החיזיון הופך שלם רק כשהיא מסכימה
להיחלש, מעזה להיתמך ויורדת אל הרצפה, אף ששולטת בה המשיכה למעלה.
ההרמוניה מושגת לא מהנגיעה במושלם, בגבוה ביותר, אלא מהשלמות בחיבור בין
ניגודים. שלמות, בפילוסופיה המזרחית וגם בקבלה, היא מצב שבו הגבוה והנמוך
או היפה והמכוער מתקיימים זה בצד זה, מתוך השלמה.
בריאיון שערכתי עמה אז שיתפה נעה:
הרגשתי צורך לשבור את כל הכלים ולהשליך את כל אוסף הזהויות שלי ומהמקום
הזה נולדה היצירה. גיליתי שאפשר ליצור כלי שיכול להכיל את כל הניגודים, את
מצבור הזהויות שלי, ושאני לא חייבת להיות מוגדרת כאחת; אני יכולה להיות גם
פגיעה וגם חזקה, גם אמא וגם יוצרת, גם עצבנית וגם יצירתית. 7
גם מקום חוקרת קטבים ואת קו האמצע שביניהם. המוטיבים התנועתיים הם כמו
סימני דרך הצרובים בעלילת הגוף כך שהרקדנים עוברים בין קצוות ומוצאים קו
אמצע כל פעם מחדש. הקצוות נחקרים תנועתית כך שגופם נע בין ימין ושמאל
ובין מעלה למטה והיצירה כולה מתארת קווי חיבור בין כיוונים, חזיתות וצדדים של
הוויה. המעבר בין קצוות נחקר גם באמצעות ענפי העץ, שותפים משמעותיים
לתנועת הרקדנים לאורך כל המופע. ענפי העץ משמשים כאביזר תנועה או
סאונד, ולפעמים הם כמו הקור־ד־בלט ביצירות המופת – ניצבים, מציירים שבילים
סביב המבצעים, ומעצבים להם תפאורה חיה. בחלקים מהיצירה הענפים מגדירים
קצוות שהרקדנים אוחזים כדי לא ליפול, והם גם קוים ישרים שמסמנים גבולות
לתנועה הפיתולית־מעגלית של הרקדנים ביניהם. בזמן שהענפים תוחמים מסגרת
לתנועה הם גם מאפשרים אותה, כמו הייתה הדינמיקה החופשית אפשרית רק
באמצעות תחימתה לגבולות גזרה ברורים.

קלילות וכוח הכובד
הגוף אצל ורטיגו הוא חזק ומתגבר, אך גם זורם כמו מים, ועטוף ברוך. הריקוד חי,
מלא באנרגיה ומאתגר פיזית, אבל גם בזמן שהרקדנים מניפים את עצמם באוויר,
מזנקים זה על זה, או מושלכים לארץ, תנועתם כמו עטופה בקטיפה, ונראה כאילו
היא מבוצעת בלי מאמץ כלל. הרקדנים נשענים זה על זה או דוחפים זה את זה
וההישענות והדחיפה נחקרות גם ביחס לחלל ולכבידה. כשהם רוקדים בזוגות הם
חוקרים את שלל האפשרויות של גופם כשהוא פוגש גוף אחר; אם עד עתה עמלו
על מציאת מקום מאוזן לעצמם, עתה הם מתפנים לחקור מקום של אחר/אחרת,
ובדיקת הגבולות מתרחשת בעוצמה אבל בעדינות רבה.
באחד הדואטים רקדנית נעה בחלל כאילו היא בלי משקל, והשניים נראים
בהרמוניה מוחלטת אבל בלי השתדלות, כאילו במקרה. היא מתרוממת מעל
האדמה, מוחזקת רק חלקית, ונראית כמו סילפיד מהיצירה הרומנטית שספק
מתקיימת על האדמה, ספק שייכת לעולם גבוה, כאילו היא רקדנית־אוויר שכוח
הכבידה לא חל עליה. אחר כך היא מתפתלת למטה, ואז מטפסת חזרה, רגליה
נוגעות/לא נוגעות ברצפה. בזמן שהיא דוחפת את הפרטנר לאחור הוא נותן לה
קונטרה עדינה, ואיכשהו נראה כאילו הוא מתנגד ומתמסר ביחד, נשען וגם דוחף
חזרה. אחרי אמנות הבלט שקידשה את ההחזקה האינסופית למעלה כדי לאפשר
ריחוף מעל האדמה, ואחרי החקירה של מרתה גרהם את האגן ואת הרצפה
כשותפה לתנועה, ורטיגו אמנם מלמדת את הרקדנים לעוף, אבל גם שומרת על
קשר אינסופי עמוק וכבד עם הכבידה.

רצוא ושוב: ריטואל גופני־רוחני
לקראת סוף היצירה הרקדנים נענים לתנועה עדינה של העברת משקל מרגל
לרגל שהולכת ונעשית אינטנסיבית ועוצמתית. העברות משקל הן משמעותיות
בשפה התנועתית של הלהקה; הרקדנים מיומנים בפלייה עמוק ובתנועתיות של
אגן וגפיים מצד אל צד והכי קרוב לאדמה, כאילו הם מממשים בגופם את הכבידה
ומגזימים אותה. בדקות האחרונות של מקום הם נמשכים מכוח המשיכה ונשענים
עליו, וגם נדחפים מהאדמה למעלה כדי להימשך אליה חזרה. ההתמסרות לכבידה
מתרחשת שוב ושוב, אבל הרקדנים נראים קלילים יותר ויותר. זה נראה כאילו הם
מסכימים לגמרי לגרביטציה, ובתמורה היא מפסיקה לחול עליהם, והם נעים כאילו
אין להם משקל כלל.

תאורת הבמה כהה ומעומעמת, והרקדנים מעבירים משקל מצד אל צד, במן
בהילות ודחיפותּ, כאילו הם חייבים את העברות המשקל כדי לבסס שוב ושוב את
מקומם במרכז. כפות ידיהם מונחות על חוליות הגב התחתון, והם מחלצים יד
אחת לתנועה הצידה ואז משיבים אותה לאחור, ואז מחלצים זרוע שניה ומשיבים
אותה, ואז פושטים שתי זרועות לצדדים ומתחוללים במן מעגל מאולתר־מובנה.
בבסיס תנועתם העברות משקל מצד אל צד וטיפוס אל רלווה וירידה אל פלייה
וכך שוב ושוב, עד שהחזרתיות סוחפת את כולם סביב אותו מרכז. תנועתם נעה
בין הישענות לדחיפה ובין קלילות לכבידה. המוסיקה המשוכללת־מרתקת של רן
בגנו מלווה את ההרמוניה שנוצרת בתנועה שבין קטבים, ועוטפת את העברות
המשקל בסאונד. הצלילים כמו מבהירים את התנועה, אבל גם משאירים את
הבמה מסתורית, מרומזת, עלומה.
הרקדנים מניפים רגל קדימה, אוספים אותה אל חיקם, נמתחים לקצוות,
מתכנסים חזרה פנימה, מרוויחים חלל בין הרגליים, ומעבירים משקל, נחלצים
קדימה, מעיפים, מתעייפים. התנועה חוזרת על עצמה והם זורקים זרוע רחוק
מהם, ואחר כך שתי זרועות כמו מתנקים מכל מה שאפשר, אולי מבקשים מרכז
צלול, ומעיפים מהם את כל מה שמעכיר אותו. ושוב אותן ההנפות של זרוע אחת
ואז שתי הזרועות ביחד, ונראה כאילו כל הגוף מונף וככל שהם חוזרים על התנועה
משהו בנפשם מזדכך.
רפטטיביות היא יסוד כוריאוגרפי שגור אצל יוצרים ישראליים. ההתמסרות
לחזרתיות היא חלק מההסכמה להישיר מבט אל המציאות היומיומית השגרתית,
המעגלית, הסיזיפית לפעמים. בזמן שהרקדנים מבצעים שוב ושוב את אותה תנועה
היא מחוללת תמורה לא רק בגופם אלא גם בהלך הרוח ובפנימיותם. בשלב מסוים
בחזרתיות, פרטי התנועה הופכים פחות חשובים, ונמסים אל עצם התנועתיות
המחזורית. בשונה ממוטיבים ולייט־מוטיבים באמנויות אחרות, חזרתיות במחול
מתחוללת בגוף, שמתמסר לתנועה המתחוללת בו שוב ושוב כמעט בכפייתיות.
התוצאה היא שהתנועה מחוללת תמורה בגוף ואף ברוח. תנועה שמבוצעת שוב
ושוב הופכת למעין מנטרה של הגוף, שמעצימה את ההקשבה של הגוף לעצמו
ואת הנוכחות הכנה באיבריו. הקשבה כזו מביאה מודעות, והרקדנים נוכחים עמוק
בגופם וחווים אותו משם, כאילו מבפנים.
מנטרות בפולחנים רוחניים מכוונות לנוכחות כנה בתוך הוויית הגוף והרוח,
ומטרתן לפתח מודעות וחמלה כדרך לתיקון. בתרגול מנטרות אין הכרח לנתח את
הטקסט, אלא יש להתמסר אל מיתרי הקול, ולהקשיב להדהוד שלהם בכל הגוף;
בדרך כזו מתרחשת התפתחות פנימית. המנטרה אין לה התחלה, אמצע וסוף,
תכליתה הווה תמידי ועיקרה בשהות בכל קול ובכל רגע במלואו. כך גם באמנויות
הביצוע: בעת האזנה למוסיקה אקורד הסיום אינו החשוב ביותר אלא ההאזנה לכל
תיבה בדרך אליו. כך במחול, איננו שואפים רק לסוף אלא מבקשים תכלית ובחירה
בכל תנועה, בכל רגע. במקום ההסכמה לבצע תנועה שוב ושוב מלמדת את הגוף
לחזור ולאשר את קיומו במעבר הנשנה בין קצוות, כך שקו האמצע חוזר ומאשר
את עצמו בתנועה.
חזרתיות מלמדת את המעגליות שבהתנהגות ואת העובדה שממש כמו השמיים
גם אנחנו עוברים דרך זריחה ושקיעה, וכמו הים גם אנחנו חווים גאות ושפל.
ההסכמה למעגליות ולתנועתיות שבין ניגודים יכולה להיות טרנספורמטיבית.
כשנעה מדברת על יצירתה היא מדברת על חיפוש לשם חקירה ותיקון. המטרה,
היא אומרת, היא להתקלף, להתפשט ממשמעויות עודפות, ולהניח היסטוריה
מאחור כדי להתקדם אל הווה טרי. בשיחה על מקום היא מבהירה שכיוצרת היא
נעזרת באומנותה לשם התפתחות מנטלית:
בכל יצירה אני רוצה לזרוק, לוותר ולשמוט את מה שאפשר. אני אוהבת לזרוק
פיזית ונפשית כי כדי לשנות את ההרגלים חייבים לוותר על מה שמקבע אותם.
כדי להתפתח ולשפר את צורת ההוויה האנושית – את חייבת להסכים להתקלף
ולהשליך את כל מה שלא רלוונטי יותר ]…[ אני מאמינה שתמיד יש בחירה חופשית
אבל אנחנו לא משתמשים בטווח הגבוה שאנחנו יכולים להגיע אליו. אנחנו בנויים
כקטבים, וזה גם ברכה וגם אתגר. כל תכונה באנוש יש לה את שני הצדדים שלה,

את הפלוס ואת המינוס. המעבר המהיר של הרקדנים מימין לשמאל הוא כמו כיול
של המשקל שמחדד קו אמצע. קשה לאנוש להשתנות, לזרוק הרגלים ולהתפתח
באמת, אבל אני מאמינה שזו התכלית, לחבר בין צלם ותבנית. 8
הרקדנים של נעה מתנערים, נוגעים בקצוות, ומתפנים להתקלף ממה שכובל
אותם. דרך תנועתם הם מוצאים קו אמצע נחוש, שצריך לחזור ולמצוא אותו כל
פעם מחדש. התקלפות כזו בין הצדדים יכולה להיות מרפאת, אם מבינים שבתוך
כל קיצוניות אפשר למצוא מקום להניח בו את הגוף ולמצוא מנוחה. המילה שכינה
בעברית יפה, כי פירושה גם השגחה אלוהית וקדושה וגם פשוט נוכחות. במקום
הרקדנים שוכנים עמוק בתוך גופם, וממש ככה מוצאים חיבור גבוה לשמיים
ולאחדות שביניהם ובין ההוויה כולה.

נאחזת באוויר
בדקה ה־ 31 נחשף מוט עץ ארוך שמוחזק בידי שני רקדנים, ורקדנית יחידה
שאוחזת בו. הם מניפים את המוט והיא מונפת איתו לאוויר. כמו כדי להיות קלה
יותר, היא נחלצת ממגבלת התלבושת המסורבלת אל כתונת דקה ועדינה בצבע
חול. היא נאחזת במוט כמו במתח ונראית כלוליינית. בהמשך היא תיתלה, תשתרע,
תתמסר, תיזהר, או תאבד שליטה, ותהיה נתונה לתנועת המוט כמו מובייל או
בובת חוטים. שני המחזיקים יגביהו את המוט והיא תיתלה בהכנעה, אבל אף
שהיא תלויה בין תקרה לרצפה היא תיראה כל כך סמוכה ובטוחה בעצמה, כאילו
השלימה עם המצב: הנסיבות לקחו אותה אל מקום שבו היא תלויה לגמרי בין
שמיים לארץ, והיא מתמסרת ומסכימה.
שון רוקדת בטריו עם שני הגברים, או בעצם בקוורטט כי קורת העץ הופכת שותפה
אמיתית לתנועה. היא מזנקת מעל הקורה ומתחתיה, מתנתקת וחוזרת, נגררת
על הרצפה, או פוסעת בצעדי ירח באוויר, והיא נראית תלויה ברצפה ובאוויר כדי
להתקיים. היא נאחזת ואז דוחפת, נשענת, מתמסרת, נחלצת, בורחת, מתנערת,
ודומה שהאיכויות המנוגדות מצטרפות אצל גופה אל קו אמצע ברור, והיא מוצאת
איזון דווקא מהמעבר בין ניגודים. אחרי שהיא תלויה מעל הרצפה, אחוזה בקורה,
וסומכת על מי שאוחזים בה, המחזיקים עוזבים לפתע את הקורה ומותירים אותה
מחזיקה אותה לבדה. אולי הכל התרחש בעצם בכוחה שלה, ואולי המחזיקים היו
רק הרחבה והדהוד לכוח שהביאה מתוכה. כמו עדן וסולם הקורות המאולתר, גם

שון שטופה באנרגיה של הקבוצה ומקבלת עוצמתה מאחרים, אבל אחראית לבדה
על המסע השביר של גופה בין שמיים לארץ.

גשר בין שמיים לארץ
בשלהי המופע בונים הרקדנים מהענפים גשר המכונה ״גשר דה וינצ'י״. ליאונרדו
דה וינצ'י הגה רעיון לגשר שניתן להרכיב מקורות עץ בלי להשתמש במסמרים או
בדבק. ייחודו של הגשר הוא שניתן לפרק ולהרכיב אותו בקלות, אך הוא יכול לשאת
משקלים גדולים. הגשר בנוי על שני עקרונות מרכזיים: כוח המשיכה והחיכוך. שני
עקרונות אלה נחקרים בשפה התנועתית של ורטיגו, וגשר העץ שעל הבמה הוא
כמו תוצר אורגני של תמצית השפה האסתטית של הלהקה. בשיחה על היצירה
נעה משתפת שהרקדנים התאמנו והפכו להיות מיומנים בבניית הגשר, והיא
אומר ת שהגשר הוא המסר שהיא מבקשת להעביר במקום:
אנחנו לומדים לגשר בין קטבים – קודם כל בעצמנו – לגשר את עצמנו לעצמנו
– ואחרי שאנחנו מאוזנים אנחנו יכולים להתחיל לגשר גם בינינו לבין אחרים
ובינינו לבין העולם. זו העבודה פנימית שאני מציעה ביצירה. אחד האתגרים
המורכבים שיש לנו כבני אנוש זה האחדותיות והנפרדות. הגשר ביצירה נבנה
כהצעה לאחדותיות, והוא מגשר בין פנימיות לחיצוניות וגם נותן חיבור אנרגטי
לכל הקבוצה.
רקדן ורקדנית פוסעים על הגשר בהיסוס ומבצעים דואט זהיר, מדלגים בין השלבים
של סולם הענפים המאולתר. הם נעים ביחד, וכמו החיבורים בין הענפים – הם
כמו מתפרקים ונבנים מחדש. בריקוד המשותף יש דואט בין שחרור לדחיפה,
ובמערכת היחסים שנבנית ביניהם יש קריסה משותפת וגם תמיכה והישענות.
הקבוצה מצטרפת, הרקדנים מחזיקים ידיים במעגל ואז נפרדים לשורה ויוצרים
צורת ספירלה מסביב לגשר הענפים הארעי־יציב. אחיזת הידיים בין הרקדנים
מנחמת וגם אצל הצופים משתררת תחושה שהם חלק מאורגניזם גדול מהם
שמעניק להם מקלט. אוניסונו בקטעי הסיום מציע מציאות של קירבה ושותפות
גורל. אחיזת הידיים נראית כפורצת באופן ספונטני מתוך האנושי ומוצאת הדהוד
הכרחי אצל האנושי שלידו. חלק מהרקדנים יוצרים גשר עם עמוד השדרה,
ומתקדמים הפוכים, מתכתבים עם גשר העץ ומגיבים אליו. אחר כך המוסיקה
והתנועה במקסימום והמעגל מתפרץ ומתעצם, וגם כשהיצירה נגמרת נראה
שהקטבים ממשיכים לנוע, ולהתאחד אל גשר דינמי שממשיך להיווצר.
בפיזיקה המערבית נקשרו גילויים על כוח
הכבידה בתובנות על תנועה ועל תאוצת
אובייקטים. מי שהבין את התאוצה הקבועה
וחישב את מהירות הכבידה היה גליליאו גליליי
בתחילת המאה ה־ 17 , אבל כבר ברנסנס
הבין דה וינצ'י שמהירות האובייקט מואצת
לאורך זמן, והיה זה גילוי קריטי להבנת תופעת
הכבידה. בשפת התנועה של ורטיגו הכבידה
הופכת פרטנרית של ממש לתנועה, והרצפה
היא כמו מצע קפיצי לתאוצת הרקדנים
במבנים כוריאוגרפיים משתנים.
בספרו The Wisdom of Insecurity מציע
איש הזן אלן ווטס ) Watts ( את האפשרות
לערוך טרנספורמציה עמוקה בתפיסתנו
את הקיום, ולהכיר בכך שהעולם הוא אחדות
אורגנית ואנחנו איבר מאיבריו. ווטס אומר
שאנחנו אמנם יודעים שאנחנו תלויים בשמש
ובאדמה, אבל יודעים זאת כעובדה, כמידע,
ולא באמת חיים ככה. למעשה, הרבה אנשים
מרגישים נפרדים ולא שייכים למה שסביבם. 10
האמת היא שלפני הישויות האנושיות

שסביבנו אנחנו במערכת יחסים הדוקה עם האדמה והשמש, ותלויים בשתיהן כדי
להתקיים. אנחנו מרגישים עצמאיים ביחס לאדמה כי אנחנו בעלי יכולת תנועה
ולא כבולים אליה כמו עץ או הר, אבל למעשה אנחנו תלויים בה בדיוק כמו שאר
תוצרי הטבע. 11 העץ הוא כמו זרוע של האדמה שנשלחת כלפי מעלה, כפי שההר
הוא שלוחה של האדמה שיוצרת נוף. באופן דומה, גם אנחנו חלק מהאדמה,
ניזונים ממנה ושייכים לה. כאב הבדידות מגיע כשאנחנו חושבים בטעות שאנחנו
לא חלק מהמציאות. ווטס אומר שכשאנחנו מטפסים על גבעה לא רק אנחנו
מטפסים, אלא הגבעה נותנת לנו קונטרה ובעצם שותפה לטיפוס ומרימה אותנו
למעלה. 12 אם אנחנו מבינים את זה אנחנו מוצאים ענווה מול הרים וגבעות כי הם
אלו שמעניקים משענת יציבה לכפות הרגליים ומצע בטוח לגוף האנושי השברירי
שמזדקף למעלה. בראייה כזו הכבידה אינה מגבלה אלא היא היסודות, השורשים
החיוניים המאפשרים כל תנועה.
ורטיגו מממשים תפיסה זו בזמן שהם מתנועעים בין שמיים לארץ. כשהרקדנית
תלויה באוויר ונותנת אמון בקבוצה שתישא אותה אל חוף מבטחים היא בעצם
בוטחת רק בגופהּ, כי הרקדנים האחרים גם הם יכולים להציל רק את עצמם;
בתפיסת ״אי השניות״ כמו צמדי ניגודים אחרים, גם מושגים כמו אמונה וספק
מצויים על אותו המנעד, והם חלק מאחדות אחת. האמונה אינה אמונה במשהו
או במישהו אלא אמון בלתי תלוי, שצריך לכוונן אותו בכל פעם מחדש. במקום כזה
הספק הכרחי, כדי לשאול, כדי לתקן, כדי להתקדם, והוא התנאי לאמונה. ״דרך
האמצע״ שבין אמונה לספק היא כמו מבט מלמעלה על מציאות הניגודים. ממבט
על, ספק ואמונה מותנים זה בזה, והספק אינו עיכוב אלא תנאי לבניית אמון.
אצל נעה ורטהיים התהליך הזה מתרחש דרך הגוף. כל מה שנצבר בגוף: בעצמות,
ברקמות, בשרירים, בעור – נחווה באינטנסיביות, ודווקא ההתנגדות, השבריריות
והאופ־באלאנס הם שדות מחקר לטיפוח אמון, הרמוניה ואיזון.
האקואין, שהיה מורה זן ססגוני־חכם לימד במשנתו ובביוגרפיה שלו על האמונה
הנכונה שנולדת מתוך ספק גדול, והציע שרק כאשר הספק מזוכך עד תום האמונה
הנכונה מתעוררת. יעקב רז מסביר:
הקשר שבין ספק לאמונה טורד במיוחד. שני אלה אינם נראים כניתנים לגישור:
הרי אמונה היא היפוכו של הספק. אולם לשיטתו של האקואין הספק הוא התנאי
לאמונה. אין מדובר באמונה באל, בנביא, בערכים, במדינה, או בשכל. ]…[ האקואין
מציע את מחוז אי הידיעה, הספק, כאותו מקום שממנו נובעת אמונה אמיתית. ]…[
אמונה היא היכולת לסמוך על יכולתנו ללכת בדרך לא נודעת כשהמסלול נעלם
מאיתנו. 13
לתפיסתו של האקואין, דווקא במחוזות של ספקות ואי ידיעה אפשר למצוא אמון
בלתי תלוי. אצל ורטיגו הרקדנים מוצאים איזון דרך מעבר במחוזות של אי איזון,
והכבידה היא מקלט גם כשגופם מסוגל לעוף למעלה. ההבנה שכוח המשיכה
מגביל אותנו יכולה לגרום לנו לממש עד תום את הפוטנציאל שהוא מאפשר,
ולמצוא משענת באדמה גם כשאנחנו מאבדים שליטה. במקום הרקדניות נאחזות
באוויר, ומול שבריריות התנועה הן מוצאות עוגן יחידי בגוף. תבונתן של הרקדניות
יכולה להדהד גם אל הצופים שנקראים לתת אמון בגוף, ולמצוא בו מקום של איזון
בין התנגדות לזרימה, ושיווי משקל צלול גם בעת נסיבות עכורות.

הערות שוליים
1 רז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. תל אביב: משרד הביטחון, סדרת
האוניברסיטה המשודרת, 2006 , עמ’ 13 .

האמת הרביעית מכונה הדרך הנאצלה בעלת שמונת הנתיבים: השקפה נכונה,
נחישות נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות
נכונה וריכוז נכון.
3 דמותו המיתולוגית של נגארג’ונה נקשרה באגדות אשר להן ממד על אנושי, למשל
האמונה שהוא חי כ־ 600 שנה. כוחו של החכם הבודהיסטי נולד מכך שביכולתו
לגשת אל איכויותיה הפנימיות והיסודיות של ההוויה. לפי האגדה היה בכוחו של
נגארג’ונה לשנות סדרי עולם, להיות רואה ובלתי נראה ולהפוך הרים לזהב, וזאת
בשל ראייתו החודרת אל תוככי המציאות היומיומית.
4 נגארג’ונה: שירת השורש של דרך האמצע, תרגום: שולמן, אביתר. ירושלים:
כרמל, 2010 , עמ’ 15 .
Kiyota, Minoru (Ed.), Mahayana Buddhist Meditation: Theory and 5
Practice, Honolulu: The University Press of Hawaii, 1978, p. 35.
6 רוזנבליט, עינב. ״רטט אור בחשיכה״, מחול עכשיו ) 18 ( אוקטובר 2010 , עורכת:
רות אשל, תל־אביב: תמונע, עמ’ 13 .
7 רוזנבליט, עינב. גוף אנושי מדי תל־אביב: רסלינג, 2014 . עמ’ 106 .
8 מתוך שיחה עם נועה ורטהיים על מקום, 23 בפברואר 2023 .
9 מתוך שיחה עם נועה ורטהיים על מקום, 23 בפברואר 2023 .
Watts, A. The Wisdom of Insecurity. New־York: Vintage Books, 10
1951, p.107.
York: Vintage Books,־Watts, A. The Wisdom of Insecurity. New 11
1951, p.108.
https://www.youtube.com/watch?v=OYXLVpyv0f4 12
13 רז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. תל אביב: משרד הביטחון, סדרת
האוניברסיטה המשודרת, 2006 , עמ’ 114 .
ביבליוגרפיה
ר וזנבליט, עינב. גוף אנושי מדי: זן בודהיזם באמנות המחול העכשווי. תל אביב:
רסלינג, 2014 .
ר וזנבליט, עינב. ״רטט אור בחשיכה״, מחול עכשיו ) 18 ( אוקטובר 2010 , עורכת:
רות אשל, תל־אביב: תמונע. עמ' 13 – 16 .
ר ז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. תל אביב: משרד הביטחון, סדרת
האוניברסיטה המשודרת, 2006 .
נ גארג'ונה: שירת השורש של דרך האמצע. תרגום: שולמן, אביתר. ירושלים: כרמל,
.2010
K iyota, Minoru (Ed.), Mahayana Buddhist Meditation: Theory and
Practice, Honolulu: The University Press of Hawaii, 1978.
Watts, A. The Wisdom of Insecurity. New־York: Vintage Books, 1951
Watts, A. The Architecture of Insecurity (Podcast)

ד״ר עינב רוזנבליט היא חוקרת, מרצה וכותבת מחול. עבודת הדוקטורט שלה
הפנים המקוריים של הגוף אושרה באוניברסיטת תל־אביב ב־ 2013 , וספריה גוף
אנושיי מדי ) 2014 ( ורוח רעבה ) 2018 ( ראו אור בהוצאת רסלינג. עינב היא גם ח ו�
קרת בודהיזם ומתרגלת בפרקטיקה הבודהיסטית כ־ 25 שנה ומנחת מיינדפולנס
ומדיטציה במוסדות אקדמיים ופרטיים.

ורטיגו מחזקת את תושבי הדרום

 במציאות הקשה שבה אנו מצויים, מציאות שבה עברנו בין לילה משמחה של חגי תשרי, פסטיבלים וחגיגות למלחמה אכזרית ואבל לאומי,

ליבנו עם משפחות החטופים והחללים

ואנו מבקשים לחזק את החיילים ותושבי הדרום והצפון

 

כפר ורטיגו מציע לארח משפחות מהדרום

בתוך קיבוץ נתיב הל"ה

מתחם גדול ומזמין

מוקף בטבע

כולל מטבח פעיל

ממ"ד

(*שירותים אקולוגיים)

קהילה תומכת

 עזרה פיזית ולוגיסטית בכל מה שצריך

ובנוסף אנשי טיפול ותמיכה רגשית.

 

לפרטים: ג'ון – 0526776648

מקום שבלב – על “מקום” של להקת המחול ורטיגו. מאת תמי כץ לוריא

מקום” של ורטיגו, העבודה החדשה המקסימה של נעה ורטהיים בשיתוף עם אחותה רנה ורטהיים קורן, היא חגיגת תנועה רכה וזורמת ונעימה לעין ולאוזן, הנאה שלמה, ומלאה ביופי חזותי בצבעי פסטל.

הרעיון הוא מפשט וכללי, ולמרות שאין בעבודה אמירה נחרצת או המצאות חדשניות חווית הצפייה בקומפוזיציות התנועתיות, וברקדנים המוכשרים בעלי היכולות הנהדרות, היא מרוממת. ורטהיים חוקרת את המושג הכללי והפרטי שהוא “מקום”, אשר יכול להיות חיצוני או פנימי, והוא המהווה את הגרעין של הנפש, ונקשר במושג “הזמן”, כפי שמתואר בתכניה: ב”מקום” עוסקת נעה ורטהיים במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ. בין שני אלה היא מרגישה את ההשראה שבתנועה. שם נמצא “החיפוש שמבקש לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמנו” היא אומרת.

כשהיא מתבקשת להסביר את העבודה היא מפשטת: “העבודה עוסקת ב”צלם” ובתבנית“. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה, וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. בין שני אלה נמצא הזמן – אחד האתגרים הגדולים. כולנו יודעים שבאיזשהו שלב נעצור, בין אם מוקדם ובין אם מאוחר. במקום הזה של הזמן מתעוררות שאלות הקשורות בחוויה הישרדותית – איך הוא נגמר? היכן הוא נופל? – ואיתן ההבנה שעכשיו אנחנו, מסה של הגוף, נמצאים במרחב, במקום, בזמן, וזה כל מה שמתקיים. מבנה קסום שאנחנו נולדים אתו וצריכים לפענח אתו את שבילי החיים” .

המוסיקה ליצירה נכתבה על ידי רן בגנו המלווה את הלהקה שנים רבות, את התלבושות עיצב ששון קדם, את התאורה דני פישוף, ואת התפאורה זוהר שואף.

רקדנים יוצרים: מיכה איימוס ,שון אולס, איתי פרי, עדן בן שימול, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, שני ליכט, תיאו סאמזווט.

הזרימה אינה נפסקת לאורך כל היצירה. זרימה שהיא כמעגל חיים, המשכיות, שלמות, והתמזגות עם הטבע. ראיתי בזאת שלמות של היוצרת עם המקום שבו היא נמצאת, פיזית ונפשית, מקום יקר שהוא בסיס איתן, שחלקו פיזי וחלקו פנימי, שכנראה נמצא לאחר חיפושי דרך וניסיונות פיענוח של העולם ושל הנפש.

מאד התחברתי לעיסוק של נעה ורטהיים בזמן, שהוא עיסוק אינסופי שמעסיק גם אותי כמשוררת, כי זמן ומקום זה הכל, ותמיד. הזמן שלנו כאן הוא תמונות שנחרטות, זכרונות, ורגשות שנקשרים בכל אלה, והמקום של הרגשות הללו בתוך הנפש שלנו, שממשיכה ואוגרת ומשתנה.

לספר השירה הרביעי שלי קראתי “זמן הוא תמונות צרובות”, וזה השיר הפותח אותו:

זְמַן הוּא תְּמוּנוֹת צְרוּבוֹת

הוּא פֶּצַע שֶׁנִּפְתָּח כָּל פַּעַם

הוּא הַמִּלָּה שֶׁלִּי שֶׁצָּפָה בְּתוֹךְ הָרִיק

הוּא הַתִּקְתּוּק

הַקָּצוּב הַמְּמַכֵּר

שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ

כִּי אַחַר כָּךְ יַעֲבֹר

יַעֲבֹר וְאַפְסִיד

לָכֵן יֵשׁ לְמַהֵר

הוּא הַקּוֹצֵב לִי לִגְדֹּל

וְעוֹד קְצָת לִגְדֹּל

כְּמוֹ עֲלִיסָה אֲנִי מְשַׂחֶקֶת  בְּנִדְמֶה לִי

נִכְשֶׁלֶת

מְמַהֶרֶת

לֹא נִזְהֶרֶת

בִּכְלָל לֹא נִזְהֶרֶת

החיבור של נעה ורטהיים למקום הוא חיבור למקום הפיזי ביקום, לאדמה, לחומרי הטבע, המתבטא על הבמה בצורה חזותית.

קטע יפיפה ומעניין הוא הקטע בו משמשים מקלות מעץ ליצירת סולם באויר, עליו צועדת, מטפסת, ומתהפכת כלוליינית, הרקדנית המוכשרת עדן בן שימול. הוא סולם והוא דרך שנסללת באויר, ובהמשך טרפז המאפשר לרקדנים לשאת אותה בתנועה מעגלית ברחבי הבמה, כמעופפת ונתמכת, חסרת משקל.

השימוש במקלות העץ הללו מגוון, ומאפשר המצאות מעניינות, כשהם משמשים סימני דרך, יתדות, ובהמשך יוצרים כיפה שהיא מבנה מעוגל המסמן את הבית הפיזי, אבל אחד כזה שהוא כולו התמזגות עם הטבע והאדמ

אי אפשר כאן לנתק את מה שמופיע על הבמה מההקשר, שהוא מהות הלהקה, והקהילה של מה שנקרא “הכפר האקולוגי ורטיגו”, והוא המרחב שבו חיה ויוצרת ורטהיים עם חברי הלהקה. זהו מרחב מרחב כפרי הלומד ומלמד את הקשר שבין תנועה לאדמה, ומציע מודל לחיים אלטרנטיביים המושתתים על אידאולוגיה חברתית-אקולוגית. זוהי קהילה של אמנים ואנשי סביבה שחברו יחד כדי להקים מרכז תרבות נגיש ומעורר השראה במבואות ירושלים, במרחבי הטבע הפתוחים של עמק האלה, בתחומו של קיבוץ נתיב הל”ה. מרכז אשר מתמקד בחקר יחסי הגומלין בין האדם לבין סביבתו, וקורא לחדש את החיבור הקמאי בין הריטואל הטקסי והאמנות, לבין מחזוריות החיים והטבע. להתחבר מחדש ליקום, לאנרגיית החיים הקושרת אותנו לאדמה ולאדם, ולשוב להיות חלק מהשלם. ואת כל זה ראיתי ב”מקום”.

התלבושות יפיפיות, ותורמות לתמונת הבמה הנקייה, היפה. הן מעין סרבלים שאינם צמודים לגוף, בצבעי אדמה, ההופכים לחצאיות ונותנים חופש לגוף הנע, ומתאימים מאד לרעיון של העבודה. מה שיש כאן ב”מקום” הוא בעיקר שמחה. שמחת הריקוד, החופש, היצירה, ושמחת ה”יחד” החברתי, הקהילתי, האנושי. וכך גם מסתיימת היצירה. הריקוד השמח הזה במעגל מזכיר הורה, ויוצר געגועים עמוקים למשהו שאבד לנו, בתקופה הזו בה האחדות היחידה היא רק בעת חירום והצורך בהתנגדות. היצירה מסתיימת כך, בצורה אופטימית, כדי לומר שאפשר גם אחרת, ואסור לנו לאבד תקווה.

"״מקום״ מאת נעה ורטהיים ולהקת המחול ורטיגו". מאת ענת זכריה, המבכרת

יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", ממשיכה את אותה תפיסה אקולוגית ורוחנית שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה, יוצרת מרחב שנוכחות בו תחושה ואווירה חזקות, שאי אפשר להתעלם מהן. חלל שואב שעושה חשק להישאר בתוכו ולא לעשות כלום, העיקר לא לצאת חזרה לחוץ, העיקר להישאר תלוי בין האין ליש, להתמהמה, לפני שתכף חוזרים אל תוך העולם.

משמעות המילה "מקום" בלשון המקרא, כמו בלשון ימינו, הוא איזור מסויים במרחב. אולם בלשון חז"ל, המקום הוא כינוי לאלוהים. במובן שאלוהים אינו ישות שנמצאת בתוך העולם, אלא להיפך, העולם הוא ישות שנמצאת 'בתוך' האלוהים. ובמונחים קבליים: כשאלוהים רצה לברוא את העולם הוא יצר חלל פנוי בתוך עצמו, ובו נברא העולם. "מקום" מתייחס לא אל החלל החיצוני, אלא אל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש מקום משלו, המבוסס על רקע היסטורי ומשפחתי, על גנטיקה וחינוך, על הלחצים החיצוניים והאופי הפנימי. אין לך דבר, ואף אין לך אדם, שאין לו מקום. אולם האם גם האדם יכול לצאת ממקומו, או שמא הוא נידון להישאר לכוד לנצח במקום שבו הוא נתון?

ב״מקום״ עוסקת ורטהיים ״ב‘צלם' וב'תבנית'. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. ובחיפוש המתמיד לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמינו, בתוך עולם שיצא ממקומו ואיבד משיווי משקלו״ (מתוך התוכנייה). ביחד עם המוסיקה המקורית של רן בגנו ועיצוב התלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה, מצליחה ורטהיים להכניס את הצופה לאווירה לכידה ועוטפת יוצרת טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם. מצד אחד: המאגיה של השם והתנועה הסיבובית, שכורכת את התרבות עם הסדר של הטבע, ההופעה וההיעלמות. מן הצד האחר: גלגולי חומר בחומר- בולי עץ גדומים וחשופים, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות. הרקדנים הם גוף וצלם. שבט מדברי העומד לפני גילוי, או שהוא כבר בתוכו.

ולכידות המרכז מתפרקת ומתגבשת שוב ושוב לדואטים, לסולו קצרצר ואינטנסיבי, לטריו מעודן, לתנועה של כל הקבוצה, כל מבנה משמש בו זמנית כהצעה אחרת של קיום. ויש רגעים שהמוזיקה סוחפת קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. והרקדנים נראים כרצים מעל הקרקע, קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם. ויש לא מעט קטעי אוניסונו, משפטי התנועה הארוכים, הולכים ומתערסלים ושוקעים זה לתוך זה הבא אחריו. ולמרות התנועות הנמרצות של הרגליים, את ההיגוי המדויק מעניקות תנועות הזרוע ההרמוניות עד שונדמה שבאצבעות-בכפות הידיים, נמצא האדם כולו.

ובולי העץ הופכים למיטה, לאלונקה, למזבח, למדורה, לבית, מחסה, לשביל רחב, לגשר, לפסל אלילי-עגל הזהב סביבו רוקדים תשעת הרקדנים הורה, במופת של שִכחת העצמי. באחד הרגעים הזכורים ביצירה שני רקדנים אוחזים בחוזקה בול עץ ארוך, במרכזו נתלית רקדנית. יחד הם מעלים את תמונת אותם מרגלים שנשלחו לתור את הארץ השבים עם אשכול ענבים גדול אותו הם נשאו על מוט. פרי אותה ארץ, זבת חלב ודבש אבל גם חיה שניצודה ונעקדה. נכנעת בסוף למה שעקד אותה, נושאת בזרועות מורמות את המוט, לבדה.

״מקום״ היא עבודה ליטרלית, סגורה בתוך עצמה, עם איכויות אסתטיות, המציעה חוויה אקסטטית שלוחצת פול גז. גווני האמצע, שהם הטווח בו אמנות רוחשת מתרחשת, חסרים. כך שגם התנועה של המטפוריזציה – המעבר בין שדות משמעות, ההתקה למקומות נוספים לא ממש מתאפשרת.
כדי שטקס יצליח צריך לקחת אותו ברצינות, להיעתר לו. הטקס תובע את ההשתקעות בו, ההיסחפות לתוכו, האמונה ביכולתו. ולכן גם ויתור: על שלטונה של התבונה, על הרציונליזם החותך, על השיפוט הביקורתי. ואולי זה גם חלק מסימניו של המהלך ב״מקום״: כאילו אין צורך לנסח משהו מחוץ לעבודה עצמה, אלא רק להיכנס לטקס, לתוך אותה מערכת הרמטית, בה אין כל מקום למחשבה מנוסחת. המחשבה הוחלפה בחוויה.

"מחול חדש". מאת עמית סנדיק

לצפייה בכתבה לחצו כאן, עמודים 46-48

ורטיגו מארחת : הסדר הטוב מאת יאיר ליסאי

יום שלישי ה-31.1.23 | 20:30

סטודיו ורטיגו ירושלים

מרכז ג'ראר בכר, רח' בצלאל 11

לכרטיסים ומידע נוסף: דורין 052-5802483

"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רנה ורטהיים קורן. מאת רות אשל

יצאתי מהמופע נפעמת מהמקום אליו הגיעו האחיות ורטהיים. המקום הוא רוחני ופיזי, המקום הוא האיזון, או הדיאלוג שבין העולם הפנימי העשיר בתחושות, לעיתים קרובות לא נתפשות, אך יש להן נוכחות עוצמתית, שמתבהרת אחרי שנים של חיפוש דרך, גילוי מערות נסתרות, הבנת העצמי. יש כאלה שמבטאים את הלא נודע הפנימי, והקיים בעוצמה באדירה,  בציור, מוזיקה, או פיסול, ואילו נעה ורטהיים ואחותה רינה באמנות הגוף, הכלי החיצוני שאנו רואים.  ודומני,  שאנו עוסקים באחת השאלות העמוקות של האמנות, איך מאפשרים לפנים  הבלתי נתפש, התחושתי, המעורפל, להתגלם לצורה ויזואלית שהעין רואה. איך לתרגם את הרוח לחומר? איך לפתוח את המנהרות מהפנים החוצה, לכוון את הזרימה, לא בכוח, להתבונן, לגלות מה תוליד. מה הצורה שתיווצר.

לפני מספר שנים כתבתי באחת מהביקורות שלי שהבעיה העיקרית שאני מזהה אצל נעה ורטהיים היא השפה, שהיא עדיין דלה. הערכתי ושבחתי את הניסיון להיות אמיתית וקשובה לעצמה, אבל בסופו של דבר, כוריאוגרף זקוק לשפה עשירה, כמו צייר שזקוק לעושר צבעים, ומוזיקאי לצלילים. חשתי שהיא "תקועה", וכתבתי זאת, ואנו יודעים שזה חלק מהתהליך היצירתי, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ובכל זאת, היכולת להמשיך, לא ללחוץ, אבל גם לא לוותר, הוא כשרון גדול בפני עצמו. ראיתי את פריצת הדרך ב-2009 עם היצירה "מאנא" דרך מחרוזת יצירות נוספות, כמו "פרדס" (2022) ולאחרונה "מקום". השפה נעשתה עשירה, הפנים גילף את מיכל הגוף, העניק איכויות תנועה לרקדנים שנטמעו, כמו אי אפשר אחרת, בתוך הכישורים הווירטואוזיים שלהם כרקדנים.

הללויה. הללויה.

בסופו של דבר, היצירה של ורטהיים היא קומפוזיציה. אין כאן סיפור, אפילו הבית הפיזי הממוקם מגזרי עץ, הוא תוצאה של משחק עם מוטות עץ בגדלים שונים, והם הפרטים החומריים הפיזיים שאותם ניתן לאגד למבנה של בית. וכשבית פיזי, שכאמור, הוא מוצר של הפרטים המתחוללים בפנים, עומד על תילו, זאת חגיגה, ושרשרת הרקדנים עוברת דרכה בניתורי שמחה במעגל חוזר עד אין סוף.

דומני שבקומפוזיציות של ורטהיים התהוותה עם השנים תבנית של עבודה (ומעניין היה לנתח את יצירותיה כדי לאשר זאת). הבודד, שהופך לרבים, הפירוק לקולות בודדים שונים, בניית התרחשויות  קטנות של הרכבים במרחב הבמה (כאשר היוצרת מאירה ומפתחת אחת מהן, מפרקת אותה, כדי להאיר את האחרת), ריקוד זוגות, סולו, טריו, ובין לבין אוניסונו שבא להעצים את התנועות הקטנות, המרפרפות, הרעדת כף יד, סיבוב כדרך אגב, של הראש, והכל נגמר בנתינת ידיים, מין הורה? בשרשרת של חגיגה גדולה. וכל זאת, היא מעין טיוטה גסה שעיני קלטה.

 

"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים קורן. צילום: אלעד דבי

 

לכל תנועה יש כוונה, כי הרי היא נולדת מתוך תחושה פנימית שהגוף תירגם, והגוף מודע לחלל בו הוא פועל. החלל נותן אישור לקיומו של הגוף. אוויר החלל אינו סמיך, הוא דליל, בהיר, לא נראה אבל קיים, למי שקיימת בו חכמת הנוכחות של הקשבה ותחושה עמוקה. ורק התקדמות במודעות גבוהה יכול לחשוף אותו לעור הגוף.  מגע כפות הרגליים הוא כמו דריכה על טרמפולינה, מעמיקה ומגביהה, בין מעלה למטה, והידיים חותרות החוצה, פשוטות לחלל, אוספות אותו פנימה,  והכל נע על מסילות של מעלה מטה, החוצה ופנימה.

יש קטעים של אוניסונו בהן הקבוצה מנתרת מצד לצד לאורך זמן. זה ניתור יומיומי, הגוף רפוי, ואליו מתווספת תנועת אגן, כאילו בתוכו מצוי חומר קשיח המקיש  על דפנות הצדדים בקצב אחיד. וזה נמשך, נמשך, מבקש להעצים את האנרגיה הפנימית, ואולי לחדד את האמירה שלה, כדי שתתפוצץ, ותתפזר במרחב הבמה, לקולות אישים, או לאמירות קבוצתיות קטנות, מעובדות לפרטי פרטים.

"המקום" שופע בקטעים נפלאים, כמו, הרקדנית עדן בן שימול המהלכת על סולם שמתהווה תוך כדי ההתקדמות שלה, והקטע נפלא שבו הרקדנית שון אולס תלויה על מוט, נעה עליו באיטיות זורמת שמעניקה לה איכות מעל-ליומיות, של אחרות סופר מעודנת. כששון נופלת מהמוט, מסתחררת בחלל, היא נותנת דרור להתפרצות הפנימית של דחיסות האנרגיה, כדי שתשתרר, ושוב היא חוזרת למוט.

הרקדנים מופלאים, הם חלק בלתי נפרד מהקסם המתווה. ועיני צדה את הרקדניות שון אולס, עדן בן שימול, שני ליכט, והרקדנים מיכה  איימוס, איתי פרי ואתיאו סאמזוורט,  במהלך השנים ורטהיים אספה צוות אמנים שביחד מזינים את העבודה לכדי אמנות. אותו ביחד יוצר את השלם. ענפי העץ הכרותים הצנועים שעיצב זוהר שואף, התלבושות של ששון, בגזרת ברדס שאינו מהודק לגוף,  לא מבקש להחניף. הגיזרה מאפשרת מקום לאוויר לנוע בין העור לבד, וכל בגוונים של אדמה. וכפי שששון אוהב,  ניתן להפשיל את חלקן העליון של הברדס, ובעזרת קשירה להופכו לחצאיות. עיצוב התאורה של דני פישוף נעשתה עם רגישות לנואנסים של בהירות.

ומה יותר מזה אפשר לבקש?