נונה של ורטיגו מאת אביבה רוזן

תנועה כמרחב מחשבה

בכל צעד, בכל קפיצה, פירואט או נשימה, ורטיגו מציעה עולם שבו התנועה מדברת בשפה שמגיעה מעבר למילים. מאז הקמת הלהקה בירושלים בשנת 1992 על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל, ורטיגו אינה מסתפקת בהצגת מחול כפעולה אסתטית אלא מבקשת לנסח תפיסת עולם שלמה.

הגוף אינו רק מבצע אלא גם חושב, מגיב, זוכר. התנועה אינה תוצאה של רעיון אלא עצם הרעיון עצמו.

במובן זה, הצפייה ביצירה של ורטיגו היא תמיד כניסה למרחב שבו המחול אינו מנותק מהקשר חברתי, רגשי ופילוסופי. הבמה אינה גבול אלא שער.

הצופה מוזמן לא רק להתבונן אלא להיות נוכח בתוך תהליך, גם אם הוא אינו שותף פעיל לו. ורטיגו מציעה מחול כמרחב מפגש: בין יחיד לקבוצה, בין גוף לזמן, בין פעולה להשהיה.

כבר כאן נרמז הציר שילווה את נונה לכל אורכה: תפיסה של זמן שאינו מתקדם לקראת יעד אלא מתקיים כרצף של מצבים, כפי שמנוסח בקהלת פרק ג, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.

להקה שהיא דרך חיים

ורטיגו אינה רק להקת מחול אלא מערכת אקולוגית תרבותית. מהבמה ועד לפעילות הקהילתית, מהכפר האקולוגי בנתיב הל"ה ועד בית הספר למחול במרכז ז’ראר בכר בירושלים, הלהקה פועלת מתוך תפיסה רחבה של מחול ככלי חינוכי, חברתי ורוחני.

כל יצירה נטועה בהקשר הזה, גם כאשר היא עוסקת בנושאים מופשטים לכאורה.
המשפט שמנסחים ורטהיים ושעל, שלפיו התנועה יכולה להתחיל בכל אחד ובכל מקום ולמצוא את דרכה להיות גוף ורוח, אינו סיסמה אלא מפתח להבנת השפה של הלהקה.

זהו מחול שאינו מבקש להרשים בלבד אלא לגעת, לעורר, לאתגר. גם בנונה התחושה היא של המשך עקבי של תפיסת עולם מגובשת. לא חיפוש אחר חידוש חיצוני אלא העמקה בתוך שאלות שכבר מלוות את הלהקה לאורך שנים, ובהן שאלת הזמן האנושי והיכולת או חוסר היכולת לשלוט בו.

נונה: ניסיון לעצור את הזמן

נונה נולדה על בסיס המיתולוגיה, אך בעיני היא נקראת היטב גם דרך הפריזמה של קהלת פרק ג. לא כציטוט רעיוני ולא כהצהרה חוץ בימתית אלא כעיקרון מבני וחושי.

היצירה אינה מבקשת להדגים את הפסוקים על מהות הזמן אלא להמחיש את פעולתם בגוף, בזמן ובחלל. היא מוותרת במודע על התקדמות ליניארית לטובת שהות, חזרה והתחלפות, ממש כפי שהפרק מונה עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק, לא כהתרחשויות דרמטיות אלא כמצבים שמתקיימים זה לצד זה.

הבחירה בשם, המתכתב עם אלות הגורל מן המיתולוגיה הרומית והיוונית, מוסיפה שכבה נוספת של חוטים, מדידה ופרימה.

הזמן כאן אינו רצף אחיד אלא חומר גלם שניתן למתוח, לקרוע ולאחות. השאלות שהיצירה מעלה, כיצד אנו חיים את זמננו בעידן של האצה מתמדת, מהי נוכחות בתוך מציאות משתנה, והאם הזמן עובר עלינו או שאנו נעים בתוכו, נטועות בגוף ולא בהצהרה.

נעה ורטהיים מדברת על זמן קוונטי, מרחב של אפשרויות רבות עד לרגע של קריסה, והרעיון הזה נוכח ביצירה כהתנהגות גופנית ולא כהסבר תיאורטי.

הגוף בתוך מרוץ תרבותי

במרכז נונה עומדים הרקדנים כגופים הנמצאים בתוך מרוץ הזמן של התרבות המודרנית. לעיתים נדמה שהם נעים קדימה בלי להגיע לשום מקום. תנועות חוזרות, מקצבים אחידים, גוף שנדחף שוב ושוב לפעולה. יש כאן תיאור ברור של קיום עכשווי הנתון לדחיפות מתמדת, אך גם סירוב להאיץ לשם האצה.

ומנגד, היצירה יודעת לעצור. רגעים שבהם הזמן מאט, נפתח, משתחרר מהאילוץ. אחד הרגעים הבלתי נשכחים הוא סולו הרקדנית, שבו מושג הזמן מקבל פרשנות גופנית כמעט מוחשית. אין כאן ספירה או קצב מדוד אלא התעקשות על תנועה שנמתחת, מתעכבת וחוזרת על עצמה בשינויים מזעריים.

זהו זמן פנימי, זמן תודעתי, המהדהד את הפסוק גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף. הגוף יודע, אך אינו מסביר.

המעבר בין יחיד לקבוצה משמעותי במיוחד. היחיד נטמע בקולקטיב ואז נפרד ממנו, חוזר אליו ומתנגד לו. כך נוצר דיאלוג מתמשך בין זמן ליניארי לזמן מעגלי, בין התקדמות לחזרתיות. התחושה היא של תהליך שאינו מחפש פתרון אלא נוכחות, כפי שקוהלת עצמו מותיר את שאלת היתרון פתוחה.

אסתטיקה כתודעה וצל כהתגלמות זמן

הממד החזותי בנונה אינו קישוט אלא חלק מן החשיבה. המוזיקה המקורית של רן בגנו, התאורה של נדב ברנע, התלבושות של ששון קדם והתפאורה של זוהר שואף פועלים יחד ליצירת מרחב שבו אין היררכיה ברורה בין האלמנטים. התאורה אינה רק מבליטה תנועה אלא מייצרת מצבים של נוכחות והיעדר.

מן הסולו עוברת היצירה לריקוד אנסמבל שמתחיל כריקוד צלליות. כאן נוצר אחד הרגעים החזקים במופע. הרקדנים אינם נוכחים כפרטים אלא כהשתקפויות, כתנועה קולקטיבית המתקיימת על התפר שבין גוף לבין עקבתו.

קטעי מחול הצלליות על רקע תאורה מתחלפת הם רגעי קסם, אך גם רגעים טעונים רעיונית. הצל, כמו הזמן בקהלת, הוא סימן למה שיש ואיננו בו זמנית, למה שחולף אך מותיר רושם.

האור יוצר זמן מחזורי ולא דרמטי. אין שיאים ברורים אלא הצטברות. גם בכך נונה נאמנה לרוח הפרק, שבו השאלה מה יתרון העושה באשר הוא עמל נותרת פתוחה, ללא הבטחה לפתרון.

הרקדנים כנושאי משמעות

הרקדנים היוצרים מביאים לנונה נוכחות אישית ברורה. מיכה איימוס, קורינה פריימן, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, נעה ישראלי, עלמה קרבט שמש, אשד וייסמן, ניב כבירי, מיה אסרף, יואב קליינמן והילי גרינברג אינם רק מבצעים אלא שותפים מלאים ליצירה. כל גוף נושא איכות שונה, אך כולם פועלים בתוך שפה משותפת שמעדיפה הקשבה על הפגנת יכולת.

העבודה הקבוצתית מדויקת אך מאפשרת מרחב אישי. ניכר שהגופים אינם מונחים על הבמה אלא צמחו מתוך תהליך ארוך, תהליך שמכבד את הזמן לא פחות מן התוצאה.

בין המשכיות לחידוש

מי שמכירה את יצירותיה הקודמות של ורטיגו תזהה בנונה המשכיות ברורה של השפה. יש שיראו בכך חוזק, אחרים עשויים לחוש שהעיסוק בזמן נותר ברובו ברמה רעיונית. אך בהקשר של קוהלת, ההימנעות משיא ומפתרון אינה חולשה אלא עמדה. כמו הספר עצמו, גם היצירה מסרבת לספק נחמה פשוטה או מסר חד.

מחול כהזמנה

נונה מציעה חוויה מחולית המבקשת מן הצופה להסכים להיות בתוך זמן, לא לשלוט בו. כמו קוהלת, היא אינה מנחמת ואינה פותרת. היא מתבוננת, שוהה, ומניחה לדברים להיות יפים בעתם. עבור מי שמוכן להאט ולהקשיב, זהו מחול שמעמיק עם הזמן. המתח שהוא מותיר אינו כשל אלא חלק בלתי נפרד מן האמירה.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור
וידיאו: יואב ארטשיק

 

פורסם ב"בילוי נעים: תרבות, בילוי ופנאי", פברואר 26, קישור – כאן

״נונה״ להקת ורטיגו מאת ענת זכריה

״נונה״ העבודה החדשה של להקת ורטיגו מכריחה את המציאות להתכופף לקצב אחר. מציעה לנו שטף בלתי פוסק של מידע, שכדי לחלץ מתוכו דבר בעל חשיבות, יש לפעול בדרך של התבוננות ונוכחות. להקשיב לגוף מקשיב לעולם.

העבודה שנולדה ומגיבה לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגעת בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אמרו באחד הראיונות איתן נעה ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.

״נונה״ היא אחת משלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית והיוונית, הטוות את חוט חייו של כל אדם. בדומה להן, גם המחול כמו חוט דק נמדד, נמתח, מתהווה נחתך. מהדהד את הזמן שאנחנו נעים בתוכו כשהוא חומק מאיתנו, אך גם הוא הדבר היחיד שנתון בידינו. אותו זמן שהוא השוחט הגדול, זה שנושא בכנפיו את כיליון כולנו והכול. 

בדומה ליצירות אחרות של הלהקה, גם כאן שומרות האחיות ורטהיים על רצף אנרגטי, פרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק ושזירה מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות תוך הקפדה על אסתטיקה אנינה. ומה שעוזר לשמור על אותו מפעל חזותי חזק היא העובדה שליצירת "נונה" חברו יוצרים שמלווים את הלהקה מזה שנים, בהם מעצב הבגדים והתלבושות ששון קדם והמוזיקאי רן בגנו. התלבושות של קדם היוצרות סחרור קרוב לגוף, מודעות למיקרו-תזוזות, לתנועה במרחב ולשאיפה לשוב להיות בעולם מחדש. והמוזיקה של בגנו הולמת את ההוויה הקולקטיבית האפלה אך בהירה עד כאב. לרגעים היא מעניקה לנו הרשאה לצלול תובעת מאיתנו להקשיב לצליל החרישי ביותר, ולרגעים נדמה שהפעימה שבה היא ניסיון הירואי לתת צורה לקיום שברירי. מציעה התפוצצות כלפי פנים.

והתנועה כאן עוד יותר מתמיד נטולת רהב. כל פעם שיש מרכז כובד שמושך את העין הוא נבלע לתוך איזה רצף, נותן תחושה שכל דימוי מבקש להיוולד ולמות באותו רגע. וגם הידיים כאן חושבות. במחוות סימבוליות, מבינות משהו שהשכל עוד לא ניסח. מגיבות, מאזינות, מתקנות את עצמן מתוך תנועה. יוצרות הסתר פנים או חובקות צוואר עד מחנק. ויש כאן עימות בין הצורה הממושטרת לצורה המתפשטת, המתנפצת באקראי, נותנת לגוף הרקדנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. בניסיון לאחות לא את מה שנשבר, אלא את מה שנשכח לראות. הכל חולף. 

ויש רגעים שגוף האחר הוא ציר לנוע סביבו ראש מונח על כתף כמו מחוג קטן או להסתחרר סביבו, לרחף מעליו. ואז לחזור שוב לקצב איטי שמאפשר מרחב שמפגיש את האנושי. הזמנה למעבר למצב מדיטטיבי, כזה שבו כל הצורות והמצבים מרחפים וחולפים מבלי שאנו מתעכבים עליהם, מזדהים עמם, מזדקקים להם. 

והקיר האפור מאחור מציע מצע ניטרלי לאותם מערכי תנועה טקסיים, לאותה פקעת בלתי ניתנת להתרה של גרסאות, היסטוריות ורגשיות, ממלכתיות ופרטיות. הפקעת הזאת, היא דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, מוגשת בלקוניות, בחסכוניות. וחומרי הגלם החזותיים חזקים, אבל נדמה שהן מסתפקות כמעט אך ורק בהצגתם, תוך משחק אסתטי בשחור ולבן כבתיאטרון צלליות, זוגות זוגות בתנועה של קאנון, מתפשטים בחלל כמו כתם מבלי לקדם תובנה מעניינת על אודותיהם.

וכל מה שנישא יורד, הגופים של הרקדנים מצויים תדיר במצב של סף, של מתח בין ייצור פעלתני ואמוני לבין קריסה. עד שבסוף נדמה שמפעלה המחולי של להקת ורטיגו מוקדש כולו למתח שבין התגברות על יצר וכניעה לו, התגברות על הבנאליה או דווקא על האינטלקטואליות הפנים־מדיומלית ה"מסבירה" את המחול, לצד הרשות הנדיבה להיסחף אחר קסמו, להתלהב מגילומו כל פעם מחדש.

האחיות ורטהיים אינן מציעות ב״נונה״ תובנה מעניינת על הזמן. המחול מעצם היותו אמנות של זמן הווה ממילא עושה את זה. אבל הן כן מציעות כאן חוויה מצטברת, שבה השפה והשבר מוצאים כלי קיבול להתייחד בהם. מעשה חיים, שהופך למעין תפילה מתמשכת, לא אל אלוהים דווקא אלא אל עצם האפשרות להמשיך ליצור בעולם סדוק. נוגעות במקומות שבהם היופי הוא לא קישוט אלא פעולה מוסרית, מעשה ריפוי.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"המבכרת", דצמבר 2025, קישור – כאן

"נונה (NONA) להקת המחול ורטיגו" מאת רות אשל

ביקורת מחול מאת רות אשל

נעה ורטהיים היא בעיניי מעין פילוסופית של החיים. לדברֵי התוכנייה, היצירה מציבה כנקודת פתיחה את השאלה הפשוטה לכאורה: האם הזמן עובר עלינו – או שאנו נעים בתוכו. חוטי ההשראה והחיבור למקורות נביעה חשובים ליוצרות, אולם, אני מודה, שבהקשר של מחול פחות מעניינות אותי פילוסופיות חיים או תיאוריות. לעיתים גם הפילוסופיות והכוונות מעוררות בי ציפיות שאינן מתכתבות עם מה שאני רואה ואפילו עלולות להסיט אותי מהמבט "הנקי". אני באה לראות את היצירה כאל דף לבן, יוצרת דיאלוג חזותי ואסוציאטיבי ביני לבין מה שאני רואה – מתכתבת עם המחול עצמו. אני גם מודה שמעניינת אותי השפה התנועתית, הקומפוזיציה, ובעיקר הקסם. בלי קסם העין שלי משתעממת.

עם פתיחת המסך מתגלה במה תחומה בקירות לבנים שיצר זוהר שואף, ואלה יוצרים חלל נקי, אסתטי, הממקד את תשומת הלב בגוף ובתנועה. זרקור מאיר רקדנית בעלת נוכחות מסקרנת – קורינה פריימן, בעלת שיער בהיר ועיניים גדולות. היא רוקדת סולו, מתקדמת על כריות כפות הרגליים, ומדי פעם אגן אחד נזרק כלפי מעלה. גם הפעם, כמו ביצירות קודמות של נעה ורינה ורטהיים, מופיע מוטיב תנועתי שמשוכפל באוניסונו – בכיוון אחד או בכיוונים שונים, בהתקדמויות במרחב , בקנונים– וממוצה עד תום לפני המעבר הלאה.

האוניסונו של תנועה מזערית – באגן, בכף היד – תנועה שאין בה אתגר טכני, מתעצם מכוח כמות הרקדנים היוצקים בה קסם. זה איננו רק עניין של דיוק פיזי או ריכוז פנימי, אלא סוג של איחוד אנרגיות. דומני שזהו אחד מסודות היצירה מבית ורטיגו. הכשרת הרקדנים להתחבר לאותו חלל אנרגטי בו הם נעים.

נעה נשארת נאמנה לשפת ההרהורים הפילוסופיים שמולידים את התנועות המזעריות: כך? אחרת? אולי לא? אולי כן? נבדוק? ננסה? התנועה כמו מפלסת את דרכה בחלל – מגששת, בוחנת.

מיצירה ליצירה מתפתחת השפה התנועתית בתוך ה־DNA  של עצמה. הפעם האלמנט החדש המשמעותי שבו הבחנתי הוא ניגודיות ברורה יותר בין ההרהור לבין ריקוד וירטואוזי, החלטי, ברור, בעיקר של הגברים – קפיצות אקרובטיות עם נחיתה רכה – חתולית – שמעוררת צמרמורת של התפעלות בגוף שלי.

ייתכן שמרכיב הזמן – אותה מטוטלת ענקית הנעה מצד לצד כמו מטרונום – הוביל לגילוי של תנופות גוף: רקדנים החוצים את הבמה, ניתלים על רקדן או רקדנית, ושוב הלוך ושוב – ריצה לאגירת תנופה והרמה בלתי צפויה. תנופה ותפיסה הם שם המשחק ויש בכך חידוש מיצירות קודמות.

ביצירת סולו נפלאה בביצועה של פריימן הרקדנית קשובה ל"מיכל המים" שבגופה, וכל תזוזה חיצונית היא תולדה של תנועת המים – כגלים פנימיים הנסוגים ומכים על כתלי הגוף. מולה, לקראת סיום היצירה, מציגה עדן בן שימול בסולו שלה איכות רגשית לוהטת, היוצרת קיעורים בטורסו ומציגה את היכולות הטכניות שלה. התאורה היפה של נדב ברנע מעניקה ממד של צללים לעומק האסתטי. התלבושות של ששון קדם מחמיאות ויפהפיות, הטורסו הגברי החשוף עם חצאיות הטול השחורות החצי שקופות, ובניגוד אליהן שתי שמלות אדומות, כמו אודם  על שפתיים; והמוזיקה של רן בגנו מתאימה למחול ככפפה ליד.

טוב לעבוד לאורך שנים עם אמנים שאפשר לסמוך עליהם ולמצוא איתם שפה משותפת. זה מחזק ומאפשר לגלות עומקים חדשים.

זוהי יצירה שממנה יוצאים בתחושה טובה – של רגעי חסד בתוך מציאות מטורללת.

 

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"יומני מחול", דצמבר 2025, קישור – כאן

״נונה״ של להקת ורטיגו: לעצור את הזמן ולאחות אותו מחדש מאת עמית סנדיק

המוזיקה שהלחין רן בגנו והתלבושות בעיצוב ששון קדם משמשות מימדים משלימים ב״נונה״ – היצירה החדשה של להקת ורטיגו

״נונה היא יצירה על הזמן, אך גם הזמנה לעצור. להאזין. לנוע. להבין שהזמן חומק מאיתנו, אך גם הדבר היחיד שנתון בידינו. כמו חוט דק שאפשר למשוך, לפרום ולאחות מחדש פעם אחר פעם״ – כך מתארת נעה ורטהיים, מייסדת להקת ורטיגו, את היצירה החדשה של הלהקה, שתעלה בבכורה בשבוע הבא (22-23.12) במרכז סוזן דלל.

המופע, שנולד ומגיב לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגע בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אומרות ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.
השתיים מתבוננות בזמן לא כסיפור שיש לספר, אלא כמרקם שניתן לנוע בתוכו. התנועה ב״נונה״ נעה קדימה, לעיתים נסוגה, מחפשת אחר נקודת אחיזה, ולעיתים היא מתכנסת כאילו נמסה לתוך עצמה. בתוך אלו נוצרים מעגלי תנועה שנפתחים ונסגרים, כמו שעון פנימי, בניסיון לבטא חיבור, בדידות, שבר, ויתור ואחיזה.

רקדני הלהקה נעים כגוף אחד, גם כשהם פועלים כיחידים. הם מרכיבים יחד תמונה אנושית בה הם נראים בו־בזמן כחסרי משקל וכבעלי כובד עצום, כנמשכים פנימה וכנפלטים החוצה. בחלק מהקטעים נדמה שהגוף מנסה לשחזר את מה שאיבד, אחרים מרגישים כמו ניסיון לנשום מחדש.

לתוך המורכבות הרגשית הזו נכנסת המוזיקה, יצירה מקורית של רן בגנו – אחד משותפיה הוותיקים של להקת ורטיגו. אצל בגנו, הצליל הוא חלק מהכוריאוגרפיה, לא מכשיר שמלווה אותה. הוא פועל מתוך דיאלוג אינטואיטיבי עם ורטהיים, כזה שנבנה במהלך עשרות שנות עבודה משותפת. במובן מסויים, ״נונה״ היא גם יצירה מוזיקלית לא פחות משהיא יצירה תנועתית.

לדברי ורטהיים, ״בגנו הוא הרבה מעבר למלחין או מעבד מוזיקלי; עבודתו מייצרת את שכבת האוויר שבתוכה המופע מתקיים. המוזיקה לא נועדה לתת הסברים לתנועה, היא מאפשרת לתנועה להיוולד, כשהיא נעה בין רוך לכובד, לרעב, רחש פנימי, פעימת לב שמנסה להתכוונן מחדש״.

אל הדיאלוג הזה מצטרף מעצב התלבושות ששון קדם, שבמשך יותר מעשור עובד בשיתוף פעולה עם ורטיגו. הפעם הוא התבקש לייצר ״שקט מסוג אחר״. קדם מתאר את תהליך היצירה המשותף כשיחה על זמן, לא על בגד.

״כשנפגשתי עם נעה לטובת עיצוב התלבושות ל׳נונה׳ היא ביקשה ממני ליצור תלבושות ׳קרובות לגוף׳, נקיות ככל האפשר, אך כאלו שבסיבוב, או בהתרחבות של תנועה, יוכלו להתנפח בעדינות. לא כדרמה, אלא כנשימה״, אומר קדם.

״כל היצירה מורכבת על עניין הזמן. זמן עשוי להיות גם עצוב וגם שמח – יש בו אין סוף רבדים וזו נקודת המוצא שהובילה אותי לחיפוש אחר תלבושות שאינן מצטרפות לכובד של העולם, אלא מסייעות לרקדנים לרחף, להיוולד מחדש בכל רגע של תנועה״.

אחד המהלכים הצבעוניים הבולטים בתלבושות ל״נונה״ הוא הסטייה המודעת מפלטת הצבעים המזוהה עם ורטיגו לאורך השנים. במרבית יצירותיה של ורטהיים הצבעוניות נולדת מן הקרקע, מהרצון ליצור חיבור בין הגוף הרוקד לאדמה, היסוד הארצי, הפיזי, הממשי. צבעי שחור חום חמרה ואבן בלטו ביצירות בעבר.

ב״נונה״ התלבושות נוצרו בשילוב של אפור בדרגות שונות של בהירות ושקיפות, לצד שחור ונגיעות של אדום. קדם מספר כי ורטהיים ביקשה במפורש את הצבע האדום, שאותו הוא מפרש כרמז לפצע, למתח, לדם שהוא בו־זמנית מקור חיים וסכנה.

יצירה על רכות בתוך עולם קשה

״האפור מייצר שכבת ביניים, אולי ערפילית, כזו שמגלמת את הזמן החולף ואת החוויה הדהויה שמנסה להתעורר מחדש; השחור מעניק מסגרת, גבול, וסמכות של חושך; והאדום הוא פעימה. זה אולי צבע שלא מצטלם יפה, אבל מכריח את הבמה להרגיש״ אומר קדם.

הצבעוניות ב״נונה״ אינה רק בחירה אסתטית אלא הצהרה רגשית ואמנותית: מעבר ממנעד טבעי ומקבל, למנעד מורכב יותר, טעון יותר, שמחזיק בתוכו את חוויית החיים בישראל היום.

קדם, שמזוהה עם שימוש בנפחים גדולים, בצלליות נועזות ובאסתטיקה שמעניקה לבגד משקל, הבין שעליו לייצר הפעם ״תנועה של כמעט־כלום״, כדבריו.

הבחירה בבדים נעשתה מתוך חיפוש אחר רכות: טולים דקים במיוחד, שכבות של בד כמעט בלתי־נראה. ״עיצבתי טוטו ענק, שעשוי מבד באורך 12 מטר, ולמרות זאת הוא אינו מתנהג כמו טוטו קלאסי: בדרך כלל, טול בכמות כזו משתלט על הבמה. אבל פה הוא נכנס בשקט. אינו משתלט, אינו מייצר רעש, אלא נטמע בתוך התנועה של הרקדן, כמו רשרוש של זיכרון״.

לאחר שנים של עבודה משותפת, הרבה משיתוף הפעולה בין קדם לוורטהיים בנוי על אמון עמוק ושפה כמעט טלפתית. ״היא ממצמצת ואני מבין״ הוא אומר בחיוך. לדבריו, ורטהיים כמעט ואינה מדברת על בגדים, אלא על חוויה, על נשימה, על חלל.

״נעה מדברת בתדר. היא לא אומרת לי ׳אני רוצה שרוול כזה׳. היא מדברת על מהות, על אנרגיה. אני מתרגם את זה לבד ולצורה״.

כך התלבושות לרקדנים הופכות לשכבה נוספת של הכוריאוגרפיה והמוזיקה. ״כשהרקדן נע, הבד אינו מלווה אותו, הוא משלים אותו. הוא הופך לשכבה נוספת של הגוף, שכבה שמתרחבת ומצטמצמת יחד איתו, מהדהדת את הסיפור הפנימי של כל תנועה״ אומר קדם.

בשיתוף הפעולה בין שלושת המימדים של כוריאוגרפיה, מוזיקה ועיצוב התלבושות, ורטהיים מביאה את החזון הפיזי־רוחני, בגנו יוצר את שכבת הצליל שבתוכה הרגש מהדהד, וקדם מעניק לגוף את האפשרות לנוע בין שכבות הזמן. הבגד והצליל, מחזיקים משקל דרמטי בתוך מבנה היצירה, משלימים את התדר והמהות.

בסופו של דבר, ״נונה״ היא יצירה על רכות בתוך עולם קשה. היא מציעה חוויה שבה הזמן לא רודף, אלא נפתח, הגוף לא מתפרק אלא מתכנס, והמבט האנושי יכול, ולו לרגע, להתמסר לכך שהיופי והכאב הם חלק מאותה תנועה.

בימים שבהם המציאות דוחקת אותנו עד הקצה, נונה כמו מבקשת לפרום את הזמן ולאפשר לנו לאחות אותו מחדש, כנראה לא כקו ישר, אלא כמרקם חי.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"פורטפוליו", דצמבר 2025, קישור – כאן

"נונה של ורטיגו – מרוץ מתמיד נגד הזמן שלא נותן לגוף לנוח" מאת יובל אראל

בכורת יצירת המחול החדשה של נועה ורטהיים בסוזן דלל מציבה על הבמה עשרה רקדנים, שעון אנושי אחד ומאבק פיזי ורגשי מתמשך עם הזמן עצמו

אחרי פרזנטציה קצרה ומסקרנת שנחשפה לפני מספר שבועות, הגיע הערב הרגע לפגוש את "נונה" במלוא אורכה ובשלמותה. האולם הראשי במרכז סוזן דלל היה מלא, תחושת ציפייה באוויר, ועל הבמה תפאורה מינימליסטית של קירות בהירים ולוח אור אחורי רחב ידיים. לתוך המרחב הזה נכנסו עשרת רקדני להקת ורטיגו, חמישה גברים וחמש נשים, והחלו להניע מנגנון אנושי מדויק, חסר מנוחה.

הנראות עושה את המראה

התלבושות מספרות סיפור משל עצמן. שתי רקדניות בשמלות אדומות ארוכות, אחרות בחצאיות שמאזכרות בלט קלאסי או לבוש חופשי יותר בניחוח שאנטי באנטי. גם אצל הגברים ניכרת מחשבה על טשטוש גבולות, עם חצאיות בגווני אפור ובדי בד מתנפנפים שנעים עם הגוף. הכול חי, נושם, משתנה, כמו הזמן עצמו.

מסע חושי אל לב מושג הזמן

הקצב על הבמה אינו עוצר לרגע. פס הקול, מצוין ומדויק, פועל כמו שעון אטומי פנימי שמכתיב תנועה, נשימה ודופק. היוצרות, נועה ורטהיים  ורינה ורטהיים קורן  מציבות במרכז את המאבק בזמן, לא כהצהרה רעיונית אלא כחוויה גופנית מתמשכת. אקטים קבוצתיים מדמים לוח פנימי של שעון ענק, חלקים שנעים בקצבים משתנים, מהירים ואיטיים בעת ובעונה אחת. אין רגע של השתהות, אין מקום לנוח.

הרקדנים מתפצלים שוב ושוב לצברים קטנים, יוצרים דיאלוגים גבריים שנעים בין עימות פיזי כמעט אלים למגע חושני וחשוף יותר. בתוך כך צף גם עיסוק ברור ביחסי כוח ובשוויון בין המינים, בין השאר ברגעים שבהם רקדנית מרימה רקדן גבר אל האוויר ומערערת על היררכיות מוכרות.

המוזיקה והתאורה מחזקות כל שינוי וכל מעבר. אור לבן ובוהק מתחלף באדום כתמתם טעון, ובהמשך בגוונים של טורקיז וירוק אינטימיים יותר. כל צבע מדייק מצב רגשי אחר, כל רגע מקבל את הטון הוויזואלי המדויק לו. שבעים דקות של תנועה בלתי פוסקת, של מתח מתמשך, של מרוץ נגד הזמן שלא מרפה. "נונה" היא מופע שאין בו רגע דל, יצירה שמפעילה את הגוף של הצופה לא פחות מאשר את זה שעל הבמה, ומשאירה אותו חסר נשימה עד הסיום.

מילה על המופע

כדאי מאוד להניח יד על כרטיסים, זו יצירת מופת מדהימה

מילה על האנשים שיצרו את החוויה הזו

עיצוב תאורה: נדב ברנע | עיצוב תפאורה: זוהר שואף | עיצוב תלבושות: ששון קדם

רקדנים יוצרים: מיכה עמוס, קורינה פרימן, עדן בן שמעון, אילן גולובוביץ', נועה ישראלי, עלמה קרבט שמש, אשד וייסמן, ניב קריבי, מאיה אסרף, יואב קליינמן, הילי גרינברג

את פס הקול המרשים של המופע יצר המוזיקאי רן בגנו, שבנה עבור "נונה" מארג של 13 רצועות מוזיקליות. המוזיקה אינה מלווה את התנועה אלא פועלת כחלק בלתי נפרד ממנה, מתרגמת את מה שמתרחש על הבמה אל האוזניים ואל הגוף של הצופה. זהו פס קול שמניע, דוחף ומאיץ, יוצר תחושה מתמשכת של מקצב פנימי, של מרוץ עיקש נגד הזמן ושל זרימה שאינה נפסקת לרגע, ומעמיק את החוויה הכוללת לכדי מסע פיזי וחושי שלם.

 

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"הבלוג של יובל אראל" מגזין מוזיקה ותרבות, דצמבר 2025, קישור – כאן

צילום: אפרת מזור

"נונה"- חוטי הזמן שרוקדים על הבמה / להקת המחול ורטיגו מאת נירה פרי

במסיבת העיתונאים לקראת בכורת ״נונה״ של להקת ורטיגו ב22-23 לדצמבר 2025 בסוזן דלל ת"א, נחשפתי למסע מרגש אל מושג הזמן.
הקטעים שהוצגו טוו חוויה שבה הגוף, החומר והרגש מתערבבים זה בזה.
הסברים של נעה ורטהיים  פתחו חלון לעומק היצירה ולמקורות ההשראה שלה.
מהשקט ועד לסערה, ״נונה״ מצליחה להזמין אותנו לעצור, להקשיב ולתפוס רגע שנמלט

על המופע:

"נונה" היא מסע חושי-גופני אל לבו של אחד המושגים החמקמקים והעמוקים ביותר: הזמן. ניסיון לפענח את המתח המתמיד בין הגוף המתכלה לנצח שמבקש להישאר — מתח שנוכח בכל תנועה, בכל נשימה ובכל רגע על הבמה.

במסיבת העיתונאים בה הוצגו קטעים מהיצירה החדשה של להקת ורטיגו "נונה"  הורגש משהו חשמלי באוויר, משהו שמסמן שהנה עומדת להגיע יצירה שמבקשת לדבר לא רק אל העיניים, אלא גם אל הלב ולשכבות העמוקות של הגוף.
היצירה נולדה מתוך השאלה הפילוסופית האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו?
שאלה שמקבלת משמעות חזקה לנוכח אירועי הקצה שחווינו בשנים האחרונות ומעוררת תעיה כיצד לחיות את זמנינו ומהי נוכחות במציאות משתנה?
כבר בדקות הראשונות נעה ורטהיים פתחה צוהר אל תהליך היצירה, אל החיפוש אחר משמעות הזמן ואל שבריריותו.
היא דיברה על העולם הקוונטי שבו דברים מתרחשים בו זמנית, על הרגע הכפול, על היכולת להיות בו זמנית במקום אחד ובמקום אחר.

ההיבטים האלה קיבלו ביטוי מדויק בריקוד שראינו.

הרקדנים נעו כמו בתוך שדה אנרגטי שבו כל אפשרות פתוחה לרגע, ואז קורסת לתנועה אחת יחידה, טעונה ומשמעותית.

הינו עדים  למאמץ להנכיח את הרגע הבודד וגם את הרגע בתוך מערכת יחסים.

הקטע הראשון שראינו, ״כאן ועכשיו״, פגש אותי בדיוק במקום שבו הזמן מתכווץ ומתרחב בו זמנית.

יחיד, זוגות, קבוצה, עשרה רקדנים שזזים בין שקט מוחלט לרעש פנימי של יחיד שמנסה להישמע.
היו שם רגעים של הסתרת פנים ורגעים של מפגש בעיניים, כמו רצף של תנועות מראה שמסתירות ומגלות אמת רגשית.

ברגעי המפגש הישיר, כמעט בלתי ניתן להתחמקות הרגשתי כמו ניסיון להישיר מבט אל עצמנו.

הדואט שהגיע לאחר מכן היה טעון וחי במיוחד, מלא נשימה של זמן חדש.

דרך דבריה של ורטהיים על שלוש האלות מן המיתולוגיה הרומית והיוונית הטווות את חוט חייו של האדם ועל נונה, הראשונה שבהן, ניתן היה להבין כיצד הדינמיקה של טריו בנות הפכה להשראה לשם המופע.

שפת הגוף של ורטיגו הייתה ברורה ונוכחת מאוד בכל הקטעים בהם צפינו, הרבה תנועות אגן, עבודה מהמרכז ושפע של פרטים קטנים שבונים שפה גופנית מורכבת ומרגשת.

ויחד עם זאת, יש משהו ב"נונה" שמרגיש חדש, חקירה נוספת, עמוקה יותר, של המרחב שבין הפיזי לבין המטאפיזי.

התלבושות, שסיפורן הוצג בפנינו, מוסיפות ליצירה מימד שלישי.
הצבעים, הסגנונות והחיבורים ביניהם פורמים ותופרים את הזמן לכל אורכו, כמו שכבה נוספת של סיפור שמתקיים לצד התנועה והמוזיקה.
הגיוון העצום מאפשר מעבר בין עולמות, ממצב רוח אחד לאחר, ויוצר תחושת רצף שמתפתחת ללא הרף, כמו מעבר מהווה לעבר, ומהעבר אל עתיד שאיננו מוכר עדיין.

הדואט של החברים גרם לי לשינוי תחושה.
פתאום הקצב היה קליל יותר, עליז כמעט.

ואז קיבלנו הצצה לסצנה של וולסים, שהעבירה אותנו אל עולם מוזיקלי וחברתי מתקופה אחרת.
זה היה רגע שבו הזמן התערבב עם זיכרון, עם חגיגיות ישנה, עם נשימה אחרת.

צפינו גם בסצנת הסיום, בסצנה  הזאת עלתה בי תחושה של מריונטות, לא מתוך חוסר שליטה אלא דווקא מתוך תזכורת עדינה לכך שאנחנו מונעים על ידי חוטים בלתי נראים של זמן, של גורל ושל זיכרון. השקט, השבריריות והיופי התחברו זה לזה כמו פעימה אחרונה של יצירה שמבקשת לשאול אותנו כיצד נחיה את זמננו.

סיכום

"נונה" של ורטיגו, כפי שנחשפה בפניי, היא יצירה שמבקשת להחזיר אותנו למהות: לזמן עצמו.

היצירה לא רק חוקרת את הזמן אלא גם מעניקה לו צבע, גוף ונוכחות.
מסיבת העיתונאים הציעה טעימה ראשונית אך מספיקה כדי להבין שמדובר במסע חושי ופילוסופי שעוטף את הצופה.
זוהי הזמנה לעצור, לנוע, להקשיב מחדש לפעימה הפנימית שלנו ולרגע שחומק מאיתנו ואולי דווקא בשל כך הוא כל כך יקר.

לשאול את עצמינו:  איך אנחנו חיים אותו, איך הזמן חי דרכנו, ואיפה בתוך כל הכאוס נמצא רגע אחד שניתן לעצור בתוכו.

צפוי מופע נפלא, רשמו לפניכם ואל תחמיצו, עוד רגע זה קורה
22-23 בדצמבר בכורה במרכז סוזן דלל
ינואר ופברואר 2026 ברחבי הארץ: הרצליה, גני תקווה , חוף כרמל, ירושלים, כרמיאל, תל אביב, כין השופט ויבנה.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"Saloona סלונה", 26 לנובמבר 2025, קישור – כאן

"נונה" של להקת ורטיגו – מופע מחול חדש בבכורה עולמית מאת רונית סבירסקי

להקת המחול ורטיגו מציגה את "נונה" – מופע חדש בבכורה עולמית, עם 10 רקדנים ומוזיקה שמזכירה פעימות לב, תנועות מלאות רגש ותלבושות מפתיעות של ששון קדם. יצירה שמציבה את הזמן במרכז הבמה ומזמינה את הקהל להיות נוכח בכל רגע

NONA – בכורה למופע המחול החדש של ורטיגו     צילום: אפרת מזור

ללהקת המחול ורטיגו יש טביעת אצבע ואמירה מובהקת. במופע החדש "נונה" הכוריאוגרפית נעה ורטהיים משחקת עם הזמן. הזמן שדוחק בנו או נוזל בין אצבעותינו. אחד האלמנטים שיוצרים את תחושת הזמן נולד במופע כתוצאה משיתוף הפעולה עם המוזיקאי רן בגנו. קטעי המוזיקה שמלווים את הרקדנים נשמעים כמו תקתוק שעון, שמדמה גם פעימות לב. 10 רקדנים נעים בתנועות קצובות לעיתים מדיטטיביות. מושכים את הזמן או מאיצים אותו בתיאום מדויק עם המוזיקה.

ריצה לאחור, ואלס ושלוש אלות מיתולוגיות
ריצות "ברוורס" שמדמות חזרה בזמן או ריקוד ואלס שמחזיר את המתבונן לימי הנשפים האלגנטיים באירופה. בין התנועות צפה ועולה התחושה של הרצון לחזור לחיות, להרגיש ולחוש את קצב החיים. שם היצירה "נונה" מחבר בין הקצוות של חיים ומוות. הוא מייצג את השם של שלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית, שלוש הפרסאות. נונה טווה את חוט החיים, דיקמה קובעת את אורך החיים ומורתה היא זו שגוזרת את חוט החיים ומביאה לסיומם.

גלימות אפורות ושמלות אדומות
מעצב האופנה ששון קדם הוסיף את הצד הוויזואלי עם תלבושות לא שגרתיות. גברים בחצאיות טוטו אפורות, רקדניות בשמלות אדומות בוהקות. הגברים רוקדים ואלס בגלימות אפורות שנראות כמו גלביה.

תנועת יד אחת מסין הרחוקה שנולדה מחדש
הקיר האחורי של הבמה הוא קיר אור באורך 2.5 מטרים והקירות האחרים צבועים באפור בהיר, כדי ליצור תחושה של אין סוף. מוטיב נוסף שלוכד את העין בכוריאוגרפיה הן תנועות ידיים אנגמטיות. ורטהיים סיפרה שראתה לפני 12 שנים מופע של כוריאוגרפית סינית ששילבה את התנועה הזו במופע שלה. היא הרגישה שקיבלה ממנה מתנה ו"נונה" הוא המופע המתאים לפתוח את העטיפה של המתנה הזו.

שפה תנועתית שמעמיקה לאורך השנים
הבחירות הוויזואליות של ורטיגו יוצרות מראה שיש בו נגיעה נטולת נוסטלגיה, משהו בין טקס עתיק לבין צילום עכשווי. גווני האפור, האדום והעור מייצרים תחושת חומריות, כמעט מגע. התלבושות של ששון קדם מעצימות את הדואליות: עדינות מול קשיחות, נשיות מול גבריות, גוף אנושי מול דמות טקסית. כשהרקדנים נעים בקבוצה, הבדים מתערבלים סביבם ויוצרים תנועה נוספת, משלימה, כמעט אקוסטית בפני עצמה.

המוזיקה של רן בגנו בין פעימת לב לתקתוק שעון
ורטיגו נוגעת בזמן כבר שנים, כל פעם מזווית אחרת. גם ביצירות קודמות הורגשה הנטייה לבדוק איפה הגוף פוגש זיכרון, ואיך תנועה יכולה לשאת בתוכה שאלה על זהות, קצב חיים או מקום. "נונה" מרגישה כמו המשך ישיר של המחקר הזה, אך עם עומק נוסף, אולי משום שהתקופה האחרונה העצימה את תחושת השבריריות. התחושה הזאת נוכחת בחומר התנועתי, בחלוקה המדויקת של המרחב, וגם בשתיקות בין הצלילים.

רקמה אנושית חיה
המוזיקה של בגנו לא מלווה את התנועה היא שותפה מלאה לתהליך. יש רגעים שבהם הצליל כמעט נבלע בתנועה, ורגעים שבהם הוא תופס את מרכז הבמה ו"מוביל" את הרקדנים קדימה או אחורה בזמן. המקצבים המשתנים מייצרים תחושת תנודה מתמדת, כמו גלים שבאים והולכים, וכשהצליל מזכיר תקתוק שעון, נוצר מהלך דרמטי: הצופה מרגיש את הכניעה לזמן אך גם את היכולת להתנגד לו.

מקצבי זמן משתנים על הבמה
הרקדנים מביאים ליצירה לא רק מיומנות טכנית אלא גם נוכחות אנושית חזקה מאוד. החיבור ביניהם יוצר תחושת להקה במלוא משמעות המילה, יחידה שנעה יחד, אך שכל פרט בה נטוע בחוויה משלו. ברגעים שבהם הם נפרדים לבודדים ולזוגות, נחשפים פערי הזמן שבין אנשים: מי דוחף קדימה, מי מתעכב, מי עוצר לרגע ומי מחפש נקודת התחלה חדשה.

החיים, הגוף והמחזוריות
יש במופע רגעים שבהם הזמן כאילו נעלם לגמרי. התנועה המינימלית, האור המדויק והצליל הדק יוצרים חלל שהוא כמעט מדיטטיבי, כזה ששואב פנימה ומאפשר תשומת לב למשהו בסיסי ופשוט, נשימה, דופק, צל. מתוך השקט הזה מתפרצים פתאום קטעים מהירים, כמעט כאוטיים, שמעניקים תזכורת חדה לכוחו של הזמן לשנות כיוון ברגע. המעברים האלה חריפים ומעוררים, ומאפשרים לחוויה להישאר חקוקה גם לאחר שהאור באולם נדלק.

"נונה" מרגישה כמו יצירה שנבנתה מתוך הקשבה לגוף, להיסטוריה האישית של הלהקה, למציאות המתפרקת ונבנית מחדש. היא מאפשרת רגע של חשיבה על מה אנחנו עושים עם הזמן שהוענק לנו, איך אנחנו מחזיקים אותו, איך אנחנו מאבדים אותו, ואיך אפשר למצוא בו רגעים של יופי ושל חיבור. זו יצירה שמבקשת מהצופה לא רק לראות אלא להיות נוכח.

הבכורה ב-23-22 בדצמבר 2025 במרכז סוזן דלל ולאחר מכן ברחבי הארץ

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"Photour" אתר התיירות הישראלי, נובמבר 2025, קישור – כאן

נותני הערך: עדי שעל, מנכ"ל מייסד עמותת ורטיגו למחול

"לפני 33 שנים ייסדתי את עמותת ורטיגו יחד עם שותפתי לחיים נעה ורטהיים, מתוך חזון לחבר בין אמנות לחברה ולסביבה. מאז מלחמת 'חרבות ברזל' הקמנו ב'ורטיגו' כפר האמנות האקולוגי, את 'חוות חוסן ורטיגו" – ושמנו לעצמנו למטרה למנוע ולטפל בטראומה הקשורה ללחימה באמצעות התערבות מיידית עבור חיילי מילואים ובני משפחותיהם. היום, שנתיים אחרי, המספרים מוכיחים שהמודל הזה עובד: כאשר 89% דיווחו על שיפור משמעותי בתסמיני PTSD .אבל מעבר למספרים הוכחנו משהו עמוק: שאמנות יכולה להיות מנוע ריפוי, ושיצירתיות מניעה פיתוח בר-קיימא. זה מה שאפשרי כשחזון פוגש אסטרטגיה, כשרשתות הופכות לשותפויות, וכשאנו מעזים לדמיין מחדש מה מוסדות תרבות יכולים להיות".

פורסם ב-TMI מעריב 25.8.25 – https://tmi.maariv.co.il/the-lounge/article-1227035

צילום: אביעד פוקס

 

 

ערב סולואים

הופעת קיץ 25 | סדנת המחול ורטיגו
ערב סולואים שנה ב׳

יום א׳ 13.7 | שעה 19:00
ניסן נתיב  ירושלים, רח' מנורה 3
ניהול אמנותי: קרן חורש בגון

כניסה חופשית

נשמח לראותכם

צילום: רונן רוזנבליט

"להיתקע בעבר או לפחד מהעתיד זה גיהנום. אני בעד ההווה" מאת מאיה נחום שחל

להקת ורטיגו מעלה את המופע "נונה" שעוסק בזמן, ובתחושות המערערות שגרמו האירועים הקשים של השנים האחרונות: "המופע הוא גם מאוד כאן ועכשיו וגם מעורר תחושת נוסטלגיה"

היצירה: מופע המחול "נונה" הוא מסע חושי־גופני אל לבו של אחד המושגים החמקמקים והעמוקים ביותר: הזמן. והוא מהדהד את התחושה המבלבלת שעוררו המלחמה ושאר האירועים הקשים של השנים האחרונות: האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו?
"בעבודה הזו כבר לא היה לי יותר כוח לבכות. נגמרו לי הדמעות, פשוט בא לנו לחיות, להיות", אומרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים. "כולנו באים מהמקום הכי מאתגר אי פעם — כעם, כמשפחות, כאינדבידואלים, כחברה — ואומרים 'חייבים להמשיך'. בסופו של דבר זו הבחירה שלנו אם לבחור בחיים. אנחנו נעים בתוך הזמן והזמן מניע אותנו. ואני מרגישה שלהיתקע בעבר או לפחד מהעתיד זה גיהנום, אני תמיד בעד ההווה".
נונה היא האלה הראשונה מבין שלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית, הטווות את חוט חייו של כל אדם. גם במחול נפרם ונשזר הזמן שוב ושוב — נמדד, נמתח, נחתך, מתהווה. "נונה היא האלה שאחראית על תחילת החיים, היא טווה את חוט הזהב של תחילת החיים אחרי שאישה יולדת".
האם זו יצירה אופטימית? "כן. היא מביאה משהו נוגה של קצת תקווה עם רגש. בדרך אנחנו גם קצת נושרים, אבל קמים וממשיכים הלאה, כי זה מה שאנחנו. כשאני יוצאת מחזרה אני אומרת לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, ואם זה מה שאני צריכה כנראה זה מה שהעם צריך".
רקדנים יוצרים: מיכה איימוס, קורינה פריימן, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, נעה ישראלי, עלמה קרבט שמש, אשד וייסמן, ניב כבירי, מיה אסרף, יואב קליינמן והילי גרינברג.
הלהקה: ורטיגו הוקמה ב־1992 בידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, והיא מציגה רפרטואר מגוון של יצירת מקור בארץ ובעולם. משנת 1998 פועלת הלהקה במסגרת עמותת ורטיגו למחול ופעילותה התרחבה לתחומים נוספים, בהם כפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה, מרכז כח האיזון למחול משולב, ולאחרונה גם חוות חוסן, שבה עובדים עם חיילים/ות בטראומה, ותכנית "שבים — חזרה לשגרה" של קרן אבירם בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל המסייעת למשרתי/ות מילואים לשוב משגרת הלחימה לשגרת החיים.
הכוריאוגרפיות: ורטהיים יצרה את "נונה" עם אחותה רנה ורטהיים קורן. "אנחנו יד ביד יוצרות יחד וזה כיף כי לכל אחת יש נקודות חוזקה, ואם במשך היום אחת מתעייפת אז השנייה לוקחת. רנה יותר טובה בעריכה וקומפוזיציה, אז אנחנו יוצרות יחד בסינרגיה עם הרקדנים הנפלאים שגם שותפים".
תהליך העבודה: בחדר החזרות רוקדים עשרת הרקדנים כקבוצה ובהמשך מתפצלים לזוגות, טריו וסולו: מדואט אלפא גברי, דרך טריו בנות המייצגות את שלוש האלות, ועד סצנה של ואלסים. אפשר לזהות את השפה התנועתית המרשימה של ורטיגו. ורטהיים עובדת ממרכז הכובד שהוא האגן, והוא גם המרכז האנרגטי, שממנו יוצאות התנועות לאורך הגוף, עד קצוותיו.
"התחלנו לעבוד על 'נונה' כי היה בנו משהו שכבר לא יכל יותר להכיל את המציאות שמשתנה כל הזמן", אומרת ורטהיים. "עשינו במלחמה את 'קומא' (מופע מרגש שעסק בעדינות בשנה הראשונה הקשה של המלחמה — מנ"ש) וזה הרגיש רלבנטי לכאב של העם ושל הביחד, חיבקנו את הקהל והיינו כולנו בתקווה ותפילה. ועכשיו נכנסנו לסטודיו, התחלנו לכתוב את המוזיקה וליצור את הריקוד והכל התמלא בחיוּת ואנרגיות והרגשתי שאני רוצה לעסוק בזמן ברמה הפילוסופית שלו.
"גם במצבים הכי קשים כמו קורונה ומלחמה המשכנו לנוע כל הזמן. בקורונה עבדנו בקפסולה והרקדנים עברו לגור כאן כדי להמשיך ליצור ולא להשתגע בבית. זה היה מדהים כי בדרך כלל אין זמן וצריך לעשות ולהספיק, זה הטירוף של העידן המודרני שהשתגע, ששכח להיות מחובר לטבע.
"ואז העולם קרס ואנחנו יצרנו את 'פרדס'. ובזמן המלחמה המשכנו ליצור ולעבוד והתנדבנו המון. ולקראת העבודה הזאת פתאום היה פרץ של חשק, של חיים, כמו משהו פנימי שכבר לא רוצה את העננה הזאת שרובצת מעלינו יותר, רוצים לנשום ולחיות. וזה קרה. אמרתי לרן (בגנו, המלחין) 'יאללה, בוא נעוף' והמוזיקה מלאה חיות ואנרגיה וגרוב. אני מרגישה שהמופע הוא מצד אחד מאוד כאן ועכשיו ומצד שני מלא רגעי פואטיקה, כמו תחושת נוסטלגיה. עוברות תקופות והיצירה ממש חיה".
ואכן, המוזיקה המגוונת והמצוינת שבגנו כתב ליצירה מבטאת זמנים, אווירות וקצבים שונים. הרקדנים נעים בתוך מרוץ הזמן של התרבות המודרנית, מחד חייבים למהר ולהספיק, ומאידך מאטים את התנועה, פותחים ומשחררים.
תלבושות ובמה: התלבושות שיצר ששון קדם נעות בין העבר לעתיד, בין עתידני לישן, מערבבות גלימות אפורות מבריקות עם שמלות אדומות וחצאיות טוטו. "בדרך כלל אני אוהבת שכולם לובשים את אותם גוונים, שייראה כולנו מאותו השבט. אבל הפעם, מכיוון שמדובר בזמן, הדמיון מאפשר ללכת למקומות שונים. אנחנו לא ריאליסטיים, אנחנו בכל מיני תקופות ויש המון גוונים, כמו במוזיקה. קירות הבמה אפורים והקיר האחורי הוא קיר אור באורך 2.5 מטר, שמסמל את האינסוף".

בכורה: 21 בדצמבר במרכז סוזן דלל

פורסם ב"כלכליסט" 24.11.25 – קישור כאן

צילום: מתוך החזרות ל"נונה" של להקת המחול ורטיגו פנאי (צילום: יובל חן)

נעה ורטהיים תזכה בפרס מפעל חיים במחול אמנותי מטעם משרד התרבות

פרס מפעל חיים במחול אמנותי לשנת 2024 מטעם משרד התרבות והספורט יוענק לכוריאוגרפית והרקדנית נעה ורטהיים, ממייסדי להקת המחול "ורטיגו"

הפרס יוענק במסגרת טקס חגיגי שיתקיים ב-30 במאי 2025, בנעילת אירועי "הרמת מסך" 2025 במרכז סוזן דלל בתל אביב. הפרס על סך 40 אלף שקל והוא כהוקרה על תרומתה רבת השנים למחול האמנותי בישראל.

ועדת הפרס לשנת 2024, שכללה את אופיר דגן (יו"ר), ד"ר ליאור אביצור ומאטה מוראי, ציינה בנימוקיה: "נעה ורטהיים היא מהדמויות הבולטות והמשפיעות במחול העכשווי בישראל. היא שותפה להקמת להקת מחול 'ורטיגו' – אחת הלהקות המרכזיות והמבוססות בישראל – ויצרה עשרות יצירות מקוריות שביססו סגנון חדש ואינדיבידואלי. עשייתה האמנותית משולבת בחזון חברתי המתקיים דרך הכשרת רקדנים, עבודה עם אנשים עם מוגבלויות, והנגשת עולם המחול לקהלים מגוונים".

פרסי המחול האמנותי של משרד התרבות והספורט מוענקים מדי שנה ליוצרים ולמבצעים מצטיינים, בקטגוריות שונות, במטרה לעודד את המשך היצירה ולחזק את שדה המחול בישראל.

ורטהיים, רקדנית וכוריאוגרפית בעלת שם עולמי והמנהלת האמנותית של להקת מחול "ורטיגו", החלה את צעדיה המקצועיים בלהקת תמר הירושלמית. בשנת 1992 הקימה יחד עם שותפה לחיים ולעשייה עדי שעל את להקת המחול "ורטיגו", שהפכה לאחת מהלהקות הבולטות והמשפיעות בשדה המחול הישראלי. ורטהיים הקימה בית ספר למחול ותוכנית הכשרה לרקדנים במרכז ורטיגו בירושלים והובילה להקמת "כפר האמנות האקולוגי – ורטיגו" בעמק האלה המשלב בין אמנות, קיימות וקהילה.

פורסם ב"וואלה תרבות" 13.5.25 – https://e.walla.co.il/item/3749282

 

צילום: אפרת מזור

״מודל ספיראלי בתנועה״ מאת יעל אפרתי


הרקדנים נעה ורטהיים ועדי שעל, שהחלו את דרכם לפני יותר משלושה עשורים כצמד "ורטיגו", יצרו מפעל דינמי רב-זרועות הכולל להקת מחול, מיזמי חינוך וכפר אמנות אקולוגי. "לא תכננו מראש, עבדנו עם הלב, וגדלנו כשהיה צורך". לרפרטואר המרשים של הלהקה הצטרף לאחרונה המחול "קומא", המועלה בימים אלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

 

זה התחיל, מי היה מאמין, לפני למעלה מ-30 שנים. שני רקדנים צעירים ויפים, נעה ורטהיים ועדי שעל, רוקדים דואט מרהיב וקוראים לו "ורטיגו". זה היה ריקוד בוטח, אפוף ארומה של זוג בראשית דרכו יחד. שם כנראה הסתדרו הכוכבים כראוי, והכל התחיל להסתחרר. היום, ישובים לנו במרכז סוזן דלל, שעל, ששיבה כבר זרקה בזקנו וחיוכו שובה לב, כמעט לא מאמין שכל זה קרה להם. "לא תכננו מראש, עבדנו עם הלב, גדלנו כשהיה צורך, והתרחבנו כשחשבנו שיש רעיון טוב ששווה לנסות לממש. למזלנו, קיבלנו תמיכה שאפשרה לנו להמשיך עם הרעיונות שלנו, והכיף הכי גדול הוא שיש לנו עוד".

ההתחלה התמקדה כמובן ביצירה. השניים העלו דואט נוסף בכוריאוגרפיה של ורטהיים, שגם הוא זכה

לתשבחות, ובתוך זמן קצר התו התגבשה ההבנה שהם רוצים להקה. שפת התנועה הכוריאוגרפית שמשלבת קונטקט עם אימפרוביזציה, ויש בה גם יסודות של בלט קלאסי, הלכה והתפתחה. הביקורות ברובן שיבחו, וגם הקהל הגיע. וכך, כמעט מדי שנה יצרה ורטהיים כוריאוגרפיה חדשה לרקדניה, וזיכתה את "ורטיגו" ברפרטואר מרשים הכולל, בין היתר, את "מאנא", "לידת הפניקס", "לילא", ורטיגו 20", "מקום" ועוד ועוד – וגם את "קומא" שנוצרה בשנה האחרונה, ותועלה ב-7 וב-8 באפריל במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב.

לצד הופעות הלהקה ברחבי הארץ החלו גם הזמנות לפסטיבלים בעולם, שזיכו את הלהקה בפרסים יוקרתיים. בתוך אלה התחילה להתגלגל המחשבה על הקמת בית ספר לרקדנים, וזה הוקם ב-1997 ופועל עד היום במרכו ז'ראר בכר בירושלים. המניע היה קודם כל הכשרת רקדנים ברוח שפתה האומנותית של "ורטיגו", שיוכלו להשתלב בלהקה בהמשך הדרך.

כפר בעמק האלה

בימים אלה התקיים אירוע הסיום של פרויקט "תלמידים רוקדים ורטיגו", בהשתתפות תלמידי מגמות מחול ומרכזי מחול ברחבי הארץ. זהו פרויקט חינוכי של ורטיגו" הנערך זו השנה העשירית, שבמסגרתו נחשפים תלמידי מחול לקטעים מיצירותיה של ורטהיים, מתוך כוונה להציג להם אופקים אומנותיים חדשים. את תוצרת העבודה בסטודיו הציגו הרקדנים בפני חבריהם ובני משפחתם באולם הגדול של מרכז סוזן דלל. 

הענף החינוכי הוא חלק מרכזי בהשקפת העולם שלנו, וככזה הוא מרכיב חשוב בשפה של "ורטיגו", מחדד שעל ומזכיר את שלושת קודקודי הפעילות שכרוכים זה בזה:

אומנות, סביבה (שהחינוך הוא חלק ממנה) ואקולוגיה.

כפר אומנות אקולוגי שהקימו שעל וורטהיים בקיבוץ נתיב הל"ה היה מהלך רב דמיון ונחוש, שהצליח לרתום תמיכה ממקורות שונים ובמקביל לייצר הכנסות עצמיות.

הכפר השוכן בעמק האלה, עם נוף נפלא למרחקים, פועל על בסיס עקרונות אקולוגיים של מיחזור, שירותי קומפוסט, צינון וחימום באמצעות מערכת גיאו-תרמית ועוד. לצד הסטודיו רחב הידיים, שבו פועלת הלהקה, הוקמו בו גם חדרי חזרות, כיתות, חדרי אירוח ומטבח המציע אוכל צמחוני, ואף נבנה בו אולם תיאטרון שמעלה מופעים אינטימיים של "ורטיגו" ושל אומנים אורחים. 

בכפר נערכות דרך קבע סדנאות תנועה, כולל כאלו הפונות לבעלי מוגבלויות, נערכים בו פסטיבלים, ומדי קיץ מתקיים בו הקורס "תלמידים רוקדים ורטיגו".

"חוות חוסן" ללוחמים

המלחמה הציבה בפני שעל וורטהיים אתגרים חדשים. זמן קצר אחרי שפרצה, החלה בכפר פעילות עם הורים וילדים ומעגלי ריפוי, ובמקביל החלו רקדני הלהקה להופיע בפני מפונים ברחבי הארץ. אחרי מספר שבועות בהתנדבות חזרה הלהקה להופיע באולמות, והקהל הגיע בהמוניו. החוויה הזאת הוליכה את מנהלי המקום לצעד הבא שלהם. . הם רתמו את התשתית המגוונת של הכפר, הניסיון שלהם בסדנאות וטיפולים, ויזמו הקמת חוות חוסן" למילואימניקים ששירתו במל מלחמה וחוו קשיים בחזרה לשגרה עם שובם הביתה. החווה שמנוהלת על ידי אנשי מקצוע, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, ממומנת על ידי משרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, וכבר משמשת מודל לחוות נוספות שמוקמות ברחבי הארץ. חיילי מילואים מקבלים בחווה מעטפת טיפולים ובהם טיפול בתנועה, דיקור, מדיטציה, צ'י קונג וסדנת ליצנות שיקומית. הם מגיעים לחווה לשלושה ימי פעילות בשבוע במשך כחצי שנה.

בעקבות ניסיון הפעילות של "חוות החוסן" התברר כי נדרשות התערבויות נוספות, והוחלט על הקמת עוד שתי תוכניות: "שבים – חזרה לשגרה" המיועדת ללוחמים ששבו מהמלחמה עם מועקה רגשית וניתוק מהשגרה.

התוכנית, במימון "קרן אבירם" וארגון גון נכי צה"ל, מסייעת להם לחזק את החוסן הנפשי והפיזי באמצעות פגישות עם מומחים וסדנאות. בתוך כך נפתחה גם סדנה בת עשרה מפגשים, "שניים שהם הם אחד", המיועדת ללוחמים ובנות זוגם, ומטרתה לשקם את התקשורת בין בני הזוג.

"למדנו ממומחי התחום שקיים חלון הזדמנויות של חודשים ספורים בין המשבר לבין הפיכתו לפוסט טראומה, ושם צריך לעבוד", מסביר שעל ומוסיף כי גם הוסדר מעמדו החוקי של שטח הכפר עם מינהל מקרקעי ישראל לדורות ההמשך.

ביניים: לנתב את הכאב ליצירה
ובין כל אלו, בתוך ההקשר הדחוס של השנה האחרונה לבלבה גם היצירה האומנותית. ורטהיים ואחותה רנה קורן ורטהיים התחילו לעבוד באולם הבית על כוריאוגרפיה ביחד עם הרכב מוזיקלי בראשותו של איתמר דוארי. "נעה אמרה שצריך לנתב את הכאב ליצירה", משחזר שעל. "השאלה הייתה איך מרחיבים את העבודה, מתאימים אותה לאולמות גדולים, אך גם שומרים על האינטימיות". 

את התוצאה, "קומא", ניתן יהיה לראות, כאמור, החודש בתל אביב ובהמשך ברחבי הארץ.
מה שיטת הניהול של המופעל רב הזרועות הדינמי הזה? שעל מציין את "כוח" ארבע האחיות ורטהיים, שכולן חיות בקיבוץ, וכולן מעורבות ומחויבות ל"ורטיגו", כל אחת בתחומה. "ורטיגו היא דרך חיים. "שיטת הניהול פתוחה ומבוססת קשב. אני קורא לה "מודל ספיראלי בתנועה'. בעיקר אנו אנחנו מנסים לתמוך בחלומות אחד של השני".

פורסם ב״החיים הטובים״, אפריל 2025, עמודים 35-34, https://www.flipsnack.com/Club50/2025-up52j39xu3.html

" קיבוץ נתיב הל"ה-להקת ורטיגו, עגלת קפה, אופנה ועוד" מאת גילי מצא

קיבוץ נתיב הל״ה – שם חיבה נתיבל״ה

הוא חלק מהאתוס המקומי. הוא קרוי ע"ש שיירה שנפלה בדרכה, לסייע ליישובי גוש עציון במלחמת העצמאות, אבל היום הוא מקום כייפי עם שלל אטרקציות ומפעל ידוע, שהביא לכל בית כמעט את מתקן המים "תמי 4". אם תרצו להתמצא: לא רחוק מפה, דוד היכה את גוליית וזה אומר שאנחנו במקום טוב בין ירושלים, ת"א למודיעין.

מיזם שישי – שעור תנועה, מופע ובראנץ'

הגעתי לפה בשישי האחרון נרגשת, כדי להשתתף ביום חוויתי של להקת המחול ורטיגו, שיש לה פה כפר אקולוגי, שמציע סדנאות שונות באווירה מיוחדת. היום נפתח בסשן תנועה בהנחיית הכוריאוגרפית רנה ורטהיים קורן, החיננית. הכינותי מראש נעלי ריקוד מעור, שנשארו בתיק וגם חששות ביצועיים שהתבררו כמיותרים.

הופתעתי לראות עשרות נשים מרחבי הארץ, בגילאים שונים, שרובן רוקדות בחוג בשיטת "ניה" במרכז. רנה עמדה על במה מאולתרת, ולקחה אותנו למסע עוצמתי שנמשך כארבעים דקות. אפשר לתמצת אותו, כהזמנה לפרוק מתח ולתת לגוף לחשב מסלול מחדש. 

חלק שני – המופע קומא

כשכולנו הרגשנו רפויות וחייכניות, צפינו במופע "קומא", בבמה הביתית של הלהקה, שהיא חסרת מחיצות. ישבנו במעגל, מה שתרם לתחושת חוויה טקסית; ממש יכולנו לשמוע את הפעימות של הרקדנים, להרגיש את משב הרוח שהפיקו מתנועה מהירה, את האקסטזה שעפה באוויר.

יצירת מחול שנעה ורטהיים, כלת פרס מפעל חיים במחול לשנת 2024 ביחד עם אחותה, רנה ורטהיים קורן יצרו. בלי לעשות לכם ספוילר, מדובר במופע שמתכתב עם המצב הלאומי בצורה מעודנת למדי ומופגנות בו יכולות פיזיות מרהיבות ומממש תחשק לקום ולהצטרף. הסיפור נבנה בהדרגה לצלילי מוסיקה גאונית!, שיצר אמן כלי ההקשה והמלחין, איתמר דוארי, שניגן על מגוון כלים עם טריו מוסיקלי, שהפליא בביצועיו.

 

 

לפינאלה

חיכה לנו בראנץ' מבית השפית אורית קדם, גם היא בת הקיבוץ שמשתפת פעולה עם להקת ורטיגו כר-17 שנה, בהפקת אירועים לקבוצות. האוכל שלה צמחוני, בריא, ססגוני ואפשר לומר שהיא העניקה לנו חוויה קולינרית מעוררת השראה. באמצעות קישים, סלטים, ממרחים, לחמים, אנטיפסטי וקינוחים של ממתק שוקולד עם טחינה ואגוזים ועוגת תפוזים עם יוגורט ותותים, שהיו טעימים ברמות על.

עוד על המופע קומא

"במציאות בה הסדר המוכר נפרם שוב ושוב, שרועש מאוד בחוץ, היצירה גם מבקשת להפר את הסדר,להשאיר אזורים פתוחים ובלתי ידועים.תנועת הרקדנים תרה אחר עוגן להיאחז בו, בין קימה לנפילה" דברי נעה ורטהיים, מנהלת "ורטיגו" ביחד עם אחותה רנה

בשיחה שקיימנו לאחר המופע, נעה אמרה לי שמוטיב הפרחים הצהובים שמככב במופע, נולד אצלה בטיול במקסיקו, כשנחשפה ליום חג המתים והבינה שאפשר לחגוג את המוות עם החיים. "מוטיב הטבע חזק אצלי, הוא בולט פה בנוף שמקיף אותנו. קומא נוצרה מהתת מודע. ככה זה אצלי כאמנית"

ההכנסות מהמופעים: תרומה לחוסן בורטיגו

ההכנסות מיום חשיפה שהייתי בו והמופעים, הם לטובת פרויקט "חוסן" בורטיגו- שיקום לחיילים-ות סדיר ומילואים, אשר חוו טראומה, במרחב ירוק ובטוח, שבו הם עוברים תהליך טיפול-שיקומי מקיף. מיזם מדהים ששמעתי לראשונה אודותיו מנעה, שהסבירה לי שהוא תומך בעוגנים של הלהקה:אמנות, סביבה וחברה. "אנחנו להקה חברתית, כבר שנים שאנחנו מלווים ומעצימים נכים בפרוייקט שנקרא "כח האיזון".

מאז המלחמה, אירחנו מאות חיילים שחוו טראומה, לימים שכללו שסן תנועה, מפגש עם ליצנית רפואית, חווית דיקור, בדגש גוף-נפש. אנחנו רואים זכות גדולה לרתום את התשתיות, הידע והמיומנויות שצברנו לאורך השנים למענם". איזה יופי! ליוזמה אזרחית, שמראה צדדים אציליים, שלא מקבלים סיקור, במציאות אלימה ומוטרפת.

 

הופעות קרובות:

ב-7 ו-8 לאפריל בבית האופרה בת"א בשעה 20.00

ההכנסות לטובת פרויקט חוסן לשיקום חיילים ומשפחותיהם

לפרטים נוספים על המופע ורכישת כרטיסים

אתר הבית של להקת ורטיגו

העמוד של פרוייקט חוסן ורטיגו

 

פורסם בבלוג ״לטייל עם גילי״, 6 באפריל 25
https://www.gilimazza.com/single-post/קיבוץ-נתיב-הל-ה-להקת-ורטיגו-עגלת-קפה-אופנה-ועוד

צילומים: גילי מצא

"'קומא' – רגעים מכושפים של חסד" מאת סיגל גליל

יצירת מחול עוצרת נשימה הפורטת על מנעד אינסופי של רגשות, ומהפכת את התודעה. השילוב המופלא עם ההרכב המוזיקלי של איתמר דוארי על הבמה והקול המיסטי של מעיין ליניק שנע וזורם מטלטל ומרגיע בין המיית מעמקים לבין קינת מלאכים מטלטל ומנחם כאחת . ורטיגו עושה את הבלתי ייאמן ביצירתה החדשה.

ראיתי את המופע ״קומא״ של ורטיגו פעמיים. פעם על הבמה הגדולה של תיאטרון ירושלים, ופעם נוספת על הבמה הקטנה יותר של סוזן דלל בנווה צדק. בשני המופעים האולם היה מלא. ובשניהם הקהל לא הפסיק למחוא כפיים, ויצא מגדרו בהתלהבות בקריאות ״בראבו״.

״קומא״ – יצירתן של נועה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן, בשילוב ההרכב המוסיקלי של איתמר דוארי, זורה זרעים של חמלה, פתיתים של תקוה, מביאה קולות מעולמות אחרים. ״קומא״ מחברת למחול הרוחני של הדרווישים המסתחררים סביב הציר של גופם. ״קומא״ מייצרת תנועה בקו המתפתל של האינסוף עם ונגד מחוגי הזמן. ״קומא״ מהדהדת את סיפורו של חוני המעגל, ומהדהדת באופן מצמרר את המרטירים של ימינו. האם הם יביאו גאולה לעולם?… האם הקרבן שלהם יקרב אלינו עולם טוב יותר?…

לרגע עולה מן הבמה קינה לחטופים, דיאלוג נוקב בין חיים למוות, פרידה ואהבה, טירוף מערכות ושפיות, חמלה וחיבוק, בדידות קיומית ושייכות.

גלגולים של הגוף, מעגלי הזמן , נסגרים ונפתחים מחדש. מוקדם ומאוחר בנצח מתערבלים. הגוף של הצופים באולם דרוך ומכוונן כל הזמן. מהדהד את תנועות הרקדנים על הבמה , בקצב המוסיקה , שלעיתים שקטה וחודרת, וברגעים אחרים קצבית ומהירה , כמו באיזה טראנס, מהפנטת.

הידיים נפתחות וזרועות מתכנסות. חובקות את הקהל , ואת הגוף, ומחברות בין גוף ונפש, מזקקות ומרפאות את הנשמה הכואבת והדואבת.

היצירה מהדהדת את מינעד הרגשות שפועמים בנימי נפשנו ומעצבים את הווייתנו מאז זוועות השבעה באוקטובר: אבל, תדהמה, התעשתות, חבירה, חיבור, התאחדות, טירוף מערכות, תקווה וקימה, ומבט אל העתיד. ״קומא״ פורמת את התפרים ותופרת את את הקרעים מחדש.

הרקדנים כמו בטראנס, מסתחררים, קופצים, נופלים וקמים. כל אחד עם עצמו, ויחד בתנועה קולקטיבית עם חבריו. מוטיב המעגל חוזר בכל מיני אופנים. הצורות שהם יוצרים בפתיתים הרכים שהם מפזרים על הבמה , בתנועת הגוף, ובכוריאוגרפיה המהפנטת. מערכות היחסים ביניהם משתנות. מחיבוק, אחדות, אחווה, וחברות, עד לזעם, שיגעון, טירוף ואלימות. פעם איש איש לגורלו, ופעם אחרת , הרקדניות נופלות אל הזרועות המחכות של החברים, בבטחון ובוודאות מלאה שיש על מי לסמוך… ממש ההיפך ממה שקרה בהפקרה הגדולה והנוראית של השבעה באוקטובר. ארץ ישראל הטובה והיפה, מול השררה הפושעת וההפקרה המרצחת.

פתאום תנוחת הגוף של הרקדנית , הנישאת על כתפי חבריה, מעלה דימוי של ישו הצלוב, שבמותו מביא גאולה לעולם… אבל כאן אצלנו, בשבעה באוקטובר כל אחד מאיתנו הפך להיות מרטיר. כל אחד מאיתנו נחטף למחוזות של השטן, למנהרות של השאול.

ואולי מתוך השבר תיוולד תקוה. אולי יצוץ סדק של אור, ויפרוץ אלינו עתיד טוב יותר. כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר…

קולות פכפוך מים, ציוץ ציפורים, זרימה, טבע, יקום…  ואנחנו נישאים להווייה קוסמית קסומה ורוגעת בתוך מציאות טראגית. כמו אצל חנה סנש.

״אלי אלי שלא ייגמר לכולם

החול והים

רשרוש של המים

ברק השמים

תפילת האדם…״

טוהר הלב מול הטרגדיה ואובדן החיים… הבטחות לעתיד טוב יותר, ריפוי הגוף והנפש, ואי אפשר לשכוח את הזוועה, וצריך להמשיך לחיות למרות הזוועה. וקולה של מעיין ליניק בנהמה המיה, שואבת אל התדרים של הקול האנושי…

למראה הפתיתים הצונחים לאיטם על הבמה ויוצרים מעגלים מקודשים, צצים ועולים זכרונות ואסוציאציות, אישיים וקולקטיביים. מ- ״טומבה לה נייז׳ה״ הרומנטי והמלנכולי בקולו הצרוד של סלבטורה אדאמו, עם ״את לא תבואי הערב״… שיכול לקבל משמעות אחרת עכשיו.

ועד מחול החיים והמוות של רינה שינפלד, … עם הזעקה ״מאמא״ ביערות השלג שאליהם נסה פליטת שואה, ביצירתה ״פתקים לפינה באוש״, והקריאה להחזרתו של החטוף הדר גולדין, שאחיו חמי רקד בתיאטרון המחול של רינה שינפלד…

ביצירתה "אל תלכי עכשיו" שנוצרה בצל אווירת המלחמה של מבצע צוק איתן, שהועלתה אחרי מופע הזיכרון לפינה באוש, עם להקת הרקדנים שלה רנה שינפלד, חוזרת ומהדהדת את האובדן והאבל שלנו כישראלים. לאחר אחת החזרות למופע , ביום שישי בסטודיו של רנה שינפלד, התקבלה הבשורה המרה על חטיפתו של הדר גולדין, אחיו של חמי גולדין, שהיה אז הרקדן הראשי של הלהקה. הידיעה הוודאית על מותו הגיעה למשפחה רק במוצאי שבת. הדר גולדין, אחיו של חמי, לא חזר משדה הקרב. רנה שינפלד והלהקה החליטו לקיים חזרת ניחומים בבית הוריו של גולדין בשבעה, ולהקדיש את הבכורה להדר גולדין. עד היום גופתו של הדר לא הוחזרה. ויצירת מחול הופכת לרקוויאם, ולנהמה קורעת לב של געגוע. ושכול.

השואה והזעקות של חוויית השואה החדשה שנולדה בארצנו… מתערבלות עם הזעקה של מונק בלילה עם שמים אדומים… והמחולות של חיים ומוות ביצירות שלו.

״קומא״ ונפילות הרקדנים  על הבמה, הזכירה נפילה אחרת בשלג. על המסך המוצב נראתה אישה צעירה רצה בין גבעות מושלגות על רקע יער אפל ומאיים וזועקת באימה "מאמא". זוהי אחת התמונות המצמררות במופע "פתקים לפינה באוש". שינפלד וליליה בורדינסקיה נמצאות על הבמה ומושיטות יד אל המסך. מנסות להושיע. בלי מילים. היבבות החנוקות וקורעות הלב מעלות בזיכרון הקולקטיבי שלנו את זוועות השואה. שינפלד, הרוקדת במעיל שחור ובפאה ג'ינג'ית, ובורדינסקיה, כפילתה הרוסית בפאה שחורה, מנסות להציל את האישה הצעירה שקרסה במנוסתה. הרקדניות נראות כאמהות ששומעות את הקריאה האנושה ומבקשות לגונן על הילדה האבודה, השרועה חסרת כוחות על השלג הרך.

שם זה היה דיאלוג אנושי קורע לב בין המציאות שעל הבמה לבין מציאות מקבילה בעולם אכזרי, אחורה בזמן, על אדמתה של אירופה הנאצית. על במה מינימליסטית פזורים בסדר מופתי חפצים ואביזרים. הדימויים המתנועעים בסרטוני הווידאו המוקרנים על הבמה מצולמים במונוכרומטיות כבדה, אפורה ואפלולית. כמעט פילם נואר מאיים ומסתורי. על המסך שני גברים בגיל העמידה מהלכים בחורף עז ומושלג בין העצים של יער עבות מאיים. העצים ממוספרים. ברקע בכי תינוקות קורע לב. עוד גברים, נשים ותינוקות מצטרפים לשיירה הבלתי נגמרת של עקורים הצועדים בשלג אל עבר הלא נודע. מנסים להציל את עצמם ואת העוללים הרכים החבוקים בזרועותיהם. האם יצליחו לשרוד את התופת?

ואילו ״קומא״ של ורטיגו מספרת את הסיפור הישראלי של כולנו כאן ועכשיו, הפוסט טראומה של כולנו עם זוועות השבעה באוקטובר, שעדיין טריים וחקוקים היטב בתודעה.

שתי היצירות הללו הן הסיפור שלנו כישראלים. בקצה תודעתנו מרחפת השואה, שמאחדת אותנו כעם ואולי הייתה האירוע המכונן שגרם ללידתה של מדינת ישראל. בקצה השני המלחמות על קיומה והישרדותה. בשתי היצירות נשזר הנרטיב על התייחסותנו לחיים ולמוות, וחוזר הסיפור הישראלי על פרֵדות מחברים אהובים, על האבל, הכאב והאובדן האישיים בצל המלחמה, על הליכתם של טובי בנינו לבלי שוב.

בדרך פואטית התמונה המסיימת את "פתקים לפינה באוש", שבה ילדים עם כנפיים צועדים על המסך למקום שממנו לא ישובו ויהפכו למלאכים, נקשרת בחיבור עז למחול האחרון ב"אל תלכי עכשיו", שכולו געגוע וחלום לפגוש שוב את הדר גולדין שהפך למלאך. הריקוד האחרון מתחולל לקול "מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך", שירו של עידן רייכל.

כך, הפך המחול לטקס אבל קולקטיבי, ולטקס אזכרה רוחני לכל החללים שנפלו במערכות ישראל, בשבעה לאוקטובר,  לחיבוק לעם ישראל האבל שחווה שוב שואה אכזרית מדי יום בארצו מולדתו. המחול כתרפיה שמנכיחה את הזוועות כשאזרחים תמימים הופקרו בשנתם, נחטפו ממיטותיהם, ונידונו למיתות משונות ואכזריות, או חוזרים בימים אלה כמוזלמונים, אחרי התעללות אכזרית במנהרות החשוכות של עזה.

״קומא״ שנפתח ביצירת מעגל מקודש מפתיתים צונחים ברכות, אולי פרחים, אולי מחול עלעלי הדובדבן, אולי פתיתי שלג, שצופנים בקלילותם הבטחה לתקוה . הבטחה לעולם צחור ונקי, מכסה את פני הארץ בלובן צח, תקוה לעולם טהור.

מעטה של פתיתים רכים, גבישים העשויים מאדים ואוויר, שנופלים בריקוד מהפנט על הארץ. השלג שמופיע תמיד ברקע לסנטה קלאוס הרוכב על מרכבות האיילים שלו בלילות מושלגים . סנטה, הדמות האיקונית עמוסת המתנות, שמביאה איתה מתנות לילדים הטובים, ומגשימה להם משאלות. סנטה שמופיע בשלג, עם הבטחה נעימה לעולם טוב יותר.

״קומא״ של ורטיגו בשילוב המושלם עם ההרכב המוזיקלי של איתמר דוארי, בא לחבק. כשהרקדנים יורדים אל הקהל ומחבקים אותו. והלבבות פועמים, מרגישים שביחד, אפשר יהיה להגשים את חזונו של ישעיהו : ״קומי אורי, כי בא אורך״… וששחר של יום חדש יפציע וימלא את העולם שלנו באור, אחרי הגיהינום, ותהומות התחתיות שנחטפנו אליהם.

המועדים הבאים של ״קומא״

08.04.2025   20:00  האופרה הישראלית , תל אביב

07.05.2025  20:30   היכל התרבות , כרמיאל

קרדיטים על היוצרים של קומא

היצירה מתכתבת עם התקופה ברמה תחושתית מעין  בועה המדגישה את הטוב שקיים: קשת של רגשות רחבה  הכוללת הכלה, חמלה, חיבוק , רצון לשתף ולהיות ביחד.

הקהל גם הוא שותף: "השארנו בכוראוגרפיה אזורים פתוחים ובלתי ידועים שנרקמים לעיני הקהל. דרך הצפייה במופע הקהל הופך שותף ליצירה" אומרות נעה ורנה.

כוריאוגרפיה | נעה ורטהיים, רנה ורטהיים קורן. רקדנים | איתי פרי, מיכה איימוס, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, קורינה פריימן,  נעה ישראלי, תומאסו זוקניה, עלמה קרבט שמש, אשד ויסמן.

יצירת פסקול וניהול מוסיקלי | איתמר דוארי. מוזיקאים | איתמר דוארי, מעיין ליניק, אופיר ויפליך, דניאל עיברין

תלבושות | ששון קדם  , מעצב סאונד | גבריאל מנדל  , תאורה | דני פישוף, מג׳נטה , תפאורה | זוהר שואף, מנהלת להקה | סנדרה בראון , ניהול הפקה | סיוון פולק

לפרטים נוספים:

https://vertigo.org.il/vertigo-company/kuma/

פורסם ב"מגפון", 9 לפברואר 2025, קישור – כאן

"ליפול ולקום – קומא של ורטיגו" מאת תמי כץ לוריא

יצירה חדשה של להקת המחול ורטיגו היא תמיד מעניינת ומחממת את הלב, כי הלהקה הזו היא גוף שיש לו משמעות ותוכן מעבר למחול עצמו.

כך הלהקה מתארת את עצמה:

"להקת המחול ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה, הבאה לקרב בין אנשים באמצעות שפת הגוף הרבה מעבר לגבולות המחול. תנועה המבקשת לעורר השראה אמנותית וסביבתית ולעודד מעורבות מתוך תחושת אחריות.

מאז הקמתה בשנת 1992, על-ידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, מציגה הלהקה רפרטואר עשיר ומגוון של יצירות מקור, הזוכה להערכה רבה בקרב אנשי המקצוע והקהל הרחב בארץ ובעולם. משנת 1998 פועלת הלהקה במסגרת עמותת ורטיגו למחול, ומרחיבה את פעילותה לתחומים נוספים, הרותמים את דרך המחול ליצירת תקשורת בלתי אמצעית, ולהובלת שינוי משמעותי בחיים ובחברה דרך יוזמות כמו: בית-הספר למחול במרכז ז'ראר בכר בירושלים; כפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה; התכנית הבינלאומית להכשרת רקדנים; מרכז כח האיזון למחול משולב; ועוד".

הפעם, במופע קומא, זהו שיתוף פעולה ייחודי בין הרכב מוסיקלי בניהולו של איתמר דוארי ללהקת המחול ורטיגו. במה יפיפיה נפתחת לפנינו. במרכזה, בחלק האחורי, ניצבת עוד במה, ועליה  ארבעה מוסיקאים וכליהם: תופים, סינתיסייזר, קונטראבס, גיטרה. מהתקרה משתלשלים צינורות במבוק באורכים שונים ויוצרים תפאורה נפלאה. תשעת הרקדנים, חמישה גברים וחמש נשים, יושבים במעגל מסביב לבמה על מעין שרפרפים עגולים אפורים, דמויי אבן. אחד הרקדנים נושא איתו סל גדול מלא עלי כותרת צהובים, צבע סמלי מאד בימים אלה, ביניהם גם מעט עלי כותרת אדומים. הוא מפזר את עלי הכותרת על הבמה. אני מייד נזרקת ל-"חרציות" של פינה באוש, היצירה האלמותית מ-1982, בה כל הבמה היא מצע שדה פרחים אשר הופך לשדה קטל. ואז אני נזכרת ביצירה שציטטה אותה, של ניר בן גל וליאת דרור. עלי הכותרת מלווים גם את המופע הזה. פזורים על הרצפה, מסתדרים למעגל, ושבים ומתעופפים ומתפזרים.

מהרגע הראשון המוזיקה הנפלאה של דוארי וחבריו מעיין ליניק, אופיר ויפליך, ודניאל עיברין, סוחפת את האולם. זו  מוזיקת עולם חיה, מעניינת, ולא נמאס ממנה ולא לרגע, בכל 75 הדקות של המופע. הנגנים מעולים.

מעגל השרפרפים של הרקדנים הוא מקום עבורם לנוח בו ולצפות, ואז לחזור פנימה לתוך המעגל ולרקוד ריקוד סוחף, רך, המשכי, זורם, ומבוצע לעילא ולעילא. מתחילת המופע מופיע המוטיב של פרישת הידיים לצדדים, החיבוק, מחיאת הכף, ופרישת כפות הידיים כפרח, כתקווה, ואז כיונת שלום המעופפת אל החלל.

החיבוק מכוון גם אלינו, הקהל, והרקדנים יורדים אל האולם ומחבקים צופים אקראיים. כשהם חוזרים לבמה הם נעים בסולו, בדואטים, ובהרכבים שונים, ונדמה שאין תנועה שהיא בלתי אפשרית לביצוע על ידיהם. הם חזקים וגמישים ונפלאים.

מהקטעים הבולטים: אחד הרקדנים נע והשאר צופים, הוא קליל ורך ומעופף וחזק, והתנועה מהפנטת ואינה פוסקת; רקדנית מדהימה אחרת (קורינה פריימן) מבצעת סולו וירטואוזי רך ומלא נוכחות; צמד רקדניות לפותות זו בזו ויוצרות בפלג גופן העליון תנועה מעגלית של חיבוק והיפרדות, וחוזר חלילה.

הקטעים הקבוצתיים במעגל נותנים תחושה של שבטיות וקירקוע, קטעים אחרים הם פרימה של כל זה לתוך אפשרויות בלתי נדלות של תנועת התחברות והתרה של הרקדנים זה בזה ושל כל אחד עם עצמו בסולו, אשר בחלקו הוא כנראה הוא אילתור. הנפילה והקימה, החיבוק =החיבור, וההתרה שלו, הם  מוטיב חוזר בריקוד,  בהליכה, בריצה, בקפיצה, בזינוק, וכן מוטיב הזריקה והתפיסה, בכל מה שקורה על הבמה.

לפי התכניה, היצירה עשויה משילוב בין חלקים מובנים לחלקים מאולתרים גם במוזיקה וגם במחול, אך אין הדבר נראה לעין, הכל מהוקצע, חלק, מבוצע מעולה, מה שמראה שליטה של הרקדנים בטכניקות שונות כמו רליס, קונטקט אימפרוביזציה, יוגה, בלט, ובכל מה שקורה על הבמה. הם מסונכרנים להפליא זה עם זה ועם המוסיקאים. התלבושות הפסטליות היפות של ששון קדם תורמות לתחושת האיוורור והזרימה, ומעניקות לחלל את גוונו הזהוב שלכתי.

ואכן החוויה החושית שלי מהמופע היא של זרימה של אור זהוב וצבעי פסטל רכים בתנועה בלתי פוסקת, יפיפיה. נחמה לרגעים. תחושה שאני במקום שאפשר לנוח בו, כי בו ניתן לחוות מציאות חלופית בה הכל בהיר וחם, מחבק ושיתופי, ותומך ללא גבול. החיבוק שכולנו נזקקים לו במציאות העכשווית. אולי רצון לנחם זה את זה בנוסח האימרה שנהיתה כבר שחוקה  "יחד ננצח".

כדברי היוצרות:

"במציאות בה הסדר המוכר נפרם שוב ושוב, היצירה מבקשת אף היא להפר את הסדר, להשאיר אזורים פתוחים ובלתי ידועים הנרקמים לעיני הקהל.

זוהי הזמנה להציץ לתוך המרחב ממנו נובעת ההשראה – מהמוזיקה אל תנועת הגוף ולהיפך. דרך הצפייה במופע, הקהל הופך שותף לתהליך הבריאה של היצירה.

המופע נוצר מתוך רצון לעקוב אחר תנועת הלב כשהוא מתכווץ ומתרחב, אחר תנועת העיניים כשהן נעצמות ונפקחות שוב לרווחה. רגעי האילתור של הרקדנים דורשים הקשבה עמוקה למוסיקה ולמתרחש סביבם כדי להשען על המתרחש בכאן ועכשיו.

גם כשהכול רועש בחוץ תנועת הרקדנים תרה אחר עוגן להיאחז בו בין קימה לנפילה, למצוא את המרווחים בין צליל לצליל ותנועה לתנועה, בהם יוכלו לנוח."

שלא כמו אצל פינה באוש, אין כאן שדה קטל, אלא תקווה גדולה, וכיף לי שככה מסתיים המופע, ומותיר אותי חסרת נשימה, כאילו גם אני רקדתי איתם. כי המופע מלא באנרגיה צעירה ויפה ומלאת תקווה.

מצד שני, הרגשתי שהייתי שמחה לכמה דקות באמת לנוח. היה חסר לי קצת שקט במופע הזה. איזו שתיקה. איזו האטה, שתיצור קונטרסט, מוזיקלי ותנועתי, לזרימה הבלתי פוסקת שהיתה כל הזמן במלוא התנופה.

לאחר המופע הוזמן הקהל לקבלת פנים מפנקת ביין ומאכלים, וסיפר שם המייסד, עדי שעל, על פעילותה המיוחדת של ורטיגו בזמן המלחמה בפרויקט "חוסן בורטיגו" לשיקום חיילים ומשפחותיהם. חלק מהכנסות מסע ההופעות של "קומא" יוקדשו ל"חוסן בורטיגו".

לדברי נעה ורטהיים, המייסדת, המנהלת האמנותית, והכוריאוגרפית "חוות חוסן ורטיגו מעניקה מקום שקט ופסטורלי, חיבור לטבע ומעטפת טיפולים מגוונת, שכוללת טיפול בתנועה, דיקור, עבודת יצירה עם אדמה, מדיטציה ושיח קבוצתי. לפעילות מוזמנות להגיע גם בנות ובני הזוג של החיילים, שגם הן צריכות להתמודד עם השלכות המלחמה ומעוניינות לעבור תהליך עיבוד ושיקום. במקביל, בימים אלה, אנחנו מפתחים תוכנית מיוחדת למעגלי משפחות נוספים".

עם כל תחושת הניתוק מהמציאות שמעניק הריקוד היפה הזה, הוא אוחז במהות שלנו, החיבור לגוף, לקרקע, וזה לזה, ומציע  פתרון להתחבר חזרה למה שבאמת חשוב. מציע תקווה, מציע לקום ולהתאפס על עצמנו כי העולם יפה. קומא.

המופע הבא של "קומא" יתקיים ב 8.4.25 בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה בת"א.

פורסם  ב – "יקום תרבות" 

10 לפברואר 2025
קישור כאן

 

 

"שורות של דיו מרקד" מאת אינה שייחטוביץ'

היצירה החדשה של האנסמבל "ורטיגו" נקראה "KUMA". הדגש הוא על ההברה הראשונה. השם הזה מסקרן מבחינה קונספירטיבית. כנראה כדי לכשף מיד ולמשוך את הצופה


״ורטיגו" – להקת רקדנים קסומים. חופשיים מאוד, שאינם כפופים לקפריזות האופנה, למשמעת, לשגרתיות. מרחפים, מחליקים. "ורטיגו" – חבורה של אמני ריקוד פילוסופיים. באריכות ובעדינות, אלה רוחות האוויר מטפחים את גרעין-הרעיון של ההצגה החדשה. בקצב מדוד ומחושב. כאילו הזמן בעבורם זורם בזרם מיוחד וללא חיפזון. כאילו כל דבר בעולם יכול לחכות בזמן שהרקדנים מחפשים בשקט תמיכה-סמל או פירואט-תפילה. אפילו הריצה על הבמה נראית כטקס מאוזן ומדוד, צבוע בתשוקה אמיתית. היצירה החדשה של להקת "ורטיגו" קיבלה את השם "קומא". ההדגשה על ההברה הראשונה. שם זה מסקרן. כנראה כדי לקסום ולמשוך את הצופה מיד. במונולוג הבימתי הזה של הלהקה, הכל נראה דחוס ביצירתיות ושזור יחד. סבל – ועדינות. שקט וצעקה.

 

במרכז סוזן דלל. הצגת הבכורה של "ורטיגו". תאורת הבמה המעוצבת באומנותיות יוצרת באופן מדהים, פיסולי, את הפלסטיקה של הרקדנים והמנגנים. יוצרת גרסה של ציור באור, דומה לזה המונצח בציוריו של קראוודג'יו. קרן אור חדה מאוד – ועלטה עמוקה בצבעי טרה-קוטה ושחור. בסיפור זה, תפקידי הרקדנים והמוזיקאים שווים. המוזיקאים נמצאים כאן, על הבמה. והנוכחות המלאה השראה והאמנותית שלהם ממלאת כל תנועה, כל רכיב בקומפוזיציה במשמעות עמוקה.

 

המנהל המוסיקלי, המתופף הווירטואוז איתמר דוארי, מוביל את ההרכב שלו בעדינות אך בנחישות. בהתחברות הקדושה הנלהבת, במסירות הזועמת. הבמה מפוזרת בפרחונים. צהובים, מבד. הפרחונים הללו, נשיקות האוויר של הגן, מפוזרים, נאספים לעומק הבמה, מפוזרים שוב תחת השמש הבלתי נראית. ולוחות במבוק, הדומים לחלילי פרולה עתיקים ממנזר הפרנציסקני, תלויים מעל שדה הפרחים. גם זה מסקרן. קולה של הזמרת-הצ'לנית לוקח את הדמיון למרחקים, מכסה את הזיכרון בחומו של המדבר, מרגיע את הכאב. הידיים והגופים של הרקדנים נעים, מספרים, מתפתלים. ממלאים בריקוד הקדוש את תפקיד מתנועעי החלל של הכוריאוגרפית נועה ורטהיים. על מה זה? ידיים, מחוברות כמו לתפילה. כפות ידיים רועדות וכאילו מחממות בחומן את הפרחים, מרחיקות את החושך. גופים הנישאים ושוב נצמדים לאדמה. פריצה. קו הגב הגמיש והמהודק…

 

המדינה שלנו עברה ועוברת אירועים כאלה, שמאלצים אותי לראות עתה בכל מקום רמזים, מטאפורות וסימנים של פרשנות טרגית, אסכטולוגית של הנעשה סביב. לדעתי, זאת מראה גם "קומא". מבנה הכוריאוגרפי המרתק הזה נראה כתגובה לאירועי 7 באוקטובר. אך עיקרה של הריקוד טמון בחופש הפרשנות. התנועה זורמת, מנצנצת – והצופה מזדהה פנימית ומחפש הסבר נגיש. שוב נעצר האמן על הבמה, והצופה מזהה את הצרה ומשתחווה בפני אלה שנשרפו בלהבות, שאיבדו את יקיריהם, אהוביהם. רב-משמעות טמונה בריקוד-הטקס הזה, בריקוד-ההכללה הזה. כמו כל דבר אמיתי באמנות, ההצגה החדשה של "ורטיגו" נוגעת באירועים האקטואליים לקהל – ובונה קשר בין האישי לכללי-פילוסופי, האלוהי. אך מה פירוש המונח הזה, הסמל-הלוגו הזה? מהי "קומא"? זהו אחד משלושת החומרים שאפשרו לסופרים העתיקים ליצור דיו. בדיו הזה נכתבו טקסטים חשובים בעבר. כפר האמנות האקולוגי בנתיב הל״ה – מקום המגורים והעבודה היצירתית של להקת "ורטיגו". נעה ורטהיים אומרת שהאפשרות לעבוד, לנשום בחופשיות וליצור הצגות החשובות לה ולשותפיה, היא ההצלחה הגדולה ביותר, החדשות הטובות ביותר בתקופה המבולבלת והמדאיגה הזו. מה-16 בדצמבר "ורטיגו" תתחיל להציג את העבודה החדשה שלה באולמות בארץ. השורות הרוקדות יזרמו אל הצופה.

 

לאחר סיום ההצגה שוחחתי עם עדי שעל, השותף של נעה ורטהיים בחיים וביצירה. דיברנו על ההצגה החדשה ועל החיים היומיומיים. הוא הושיט לי פרח – אחד מים הפרחונים שכיסו את הבמה. "הנה", אמר, "שיהיה לך זיכרון. ושהתקווה לא תחלש!" אני כותבת את הטקסט הזה ומביטה בפרח. ומקווה… לא יודעת אם זה הקוד הפונטי האישי שלי, או שיש בזה גם משמעות נסתרת שראו יוצרי ההצגה – אבל בהברה "קומא" אני שומעת-מרגישה גם את המילה העברית לקום. וממילא מתחזקת התקווה, האמונה שנעמוד. ולא נפסיק לרקוד.

 

פורסם  ב – "Israeli Culture" 

1 לדצמבר 2024
קישור כאן

 

 

זה מתחיל בתנועה הפודקאסט פרק 2 – האבולוציה של תפקידי החיים עם עדי שעל מנכ"ל להקת מחול ורטיגו


האבולוציה של תפקידי החיים: רקדן, כוריאוגרף, אבא, מנהל ומנכ״ל. איך אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתקופת החיים בה אנחנו נמצאים ולמה שהיא דורשת מאיתנו.
ספוילר: תשוקה, מחויבות והתמדה. בפרק זה עדי ואילנית משוחחים על המעבר של עדי מהחיים בעיר לחיים בכפר אמנות אקולוגי ״ורטיגו״ ועבודה בשיתוף עם המשפחה.
עדי מספר על פרקטיקת התרגול האישי שלו שעברה מעבודה בסטודיו לעבודה בטבע; עם חיות ומים.

"חיבוק כטראנס" מאת לינה גונצ'בסקי

להקת המחול “ורטיגו” הציגה בבכורה את הבלט KUMA במרכז סוזן דלל בתל אביב. אציין שהפקות “ורטיגו” תמיד מעוררות מחשבה, הן מדיטטיביות ומשרות טראנס. הסוגסטיה זולגת אל הקהל, והכוריאוגרפיה הפלסטית פועלת כמו היפנוזה.

ניסתה נועה ורטהיים להעביר את תחושת החיבוק. לכן ירדו הרקדנים מהבמה אל הקהל והתחבקו עם כולם בתורם. לרגע חשבתי: האם ייתכן שלנגד עיניי הפכה תיאוריית שש דרגות של הפרדה לתיאוריית ששת החיבוקים?

התודעה שלי, שסירבה בתוקף להיכנס לטראנס – אף שהמוזיקה שנוגנה על הבמה תרמה לכך מאוד – זיהתה הדים ל“פולחן האביב” במעגלים, בהרמת הידיים לשמיים, ובמיוחד בסולו של הנבחרת. (אגב, ראוי לציין שרקדני “ורטיגו” הם אנשים בעלי שליטה מופלאה ברגליים ובעלי גוף מרשים.) חצי אחר של מוחי התעקש דווקא על ההפך – שמה שאני רואה הוא מחול הודי מסוג בהרטנאטיאם, ובכלל הייתה בו תחושה של משהו קרישנאי.

המוזיקאים בניצוחו של איתמר דוארי (שאהבתי במיוחד את הבסיסט), עברו בעדינות מפסיכדליה לאלקטרוניקה; האלקטרוניקה כבר סיפרה סיפור אחר, אבל החלק הראשון של היצירה – המדיטטיבי – היה כמו נשימה של עולם עתיק, ולא אחשוש לומר זאת. כאן החיבוק לא היה רק תנועה, אלא גם ויברציה קולית – הצלילים הללו הדהדו מקצבים עתיקים, הדים של מנטרות הודיות ומשהו בלתי מוגדר שהזכיר את הפעימות של “פולחן האביב.”

אפשר להזכיר שחיבוק הוא גם תנועה, ושורשיו נעוצים בזמנים פרהיסטוריים, כאשר מגע לא היה מחווה של נחמה אלא מעשה של קסם קדום. בבלט-מדיטציה KUMA תנועה זו מתעוררת לחיים והופכת למנטרה מחולית, לסחרור של דרווישים, לשיבה אינסופית למרכז שאינו קיים.

כמו ב“פולחן האביב” של סטרווינסקי, החיבוק הופך כאן לטקס, להקרבה של כאוס למען הרמוניה. כל תנועה אינה רק ריקוד, אלא קריאת תיגר על הזמן, ניסיון לאחד את חלקי העולם המפורדים לכדי שלם. המחולות ההודיים מוסיפים לתהליך מימד רוחני: הרקדנים, כשהם אוחזים זה בזה בכתפיים, מחבקים לא רק זה את זה, אלא גם את המרחב הבלתי נראה שבו מתקיים משהו שהוא מעבר לאדם.

מובן מאליו שהצופה, ששקע בטראנס, הפך לחלק מהטקס. והוא כבר חשב שחיבוק אינו בהכרח דורש מגע פיזי – הוא מתרחש במקום עמוק יותר, במרכז המעגל המשותף הזה. התנועה חיברה זמנים, תרבויות וגופים – כמו סחרור דרווישי או תפילה הודית, היא נגעה לא רק בכל מי שצפה בה, אלא גם במה שמעבר. אולי זו משמעותו של חיבוק: תזכורת לכך שבעולם מפולג תמיד אפשר למצוא רגע של אחדות, גם אם הוא חולף כמו עצם קיומה של האמנות בממד שלנו.

בריקוד הזה החיבוק הופך לשפה המובנת לכל גוף, אך לא תמיד לתודעה. הוא מסתחרר, מתפרק, נאסף מחדש, כמו משפט המושר בשפה עתיקה. הריקודים ההודיים מביאים איתם תחושה של מחזוריות החיים, שבה החיבוק אינו רק אקט של אהבה, אלא גם מדיטציה, צלילה לזרם הקיום. חיבוק כתנועה, כמוזיקה וכריקוד בתנועה אחת, ארצי וקדוש גם יחד, מעגל בלתי נראה של השתתפות, אקורד הרמוני בפרטיטורה של קשרי אנוש. אולי החיבוק בבלט הזה אינו רק מחווה, אלא ניסיון להשיב את הקשר לזמן המיתי, שבו גוף ונפש היו אחד. החיבוק הוא כמו ניסיון לאחוז בצל של אור, כמו באורפאוס ואורידיצ’ה, חיבוק כמאבק וכטקס, כמטפורה למחזור החיים – מבריאה לפירוק, מסחרור דרווישי לפאוזה שבה נולד משהו חדש.

בטהובן אמנם לא היה כאן, וגם לא ההמנון האירופי, אך המילים “התחבקו, מיליונים, התאחדו באושר אחד” הדהדו בשולי התודעה, ללא ספק.

בשמחה הזו, שהקהל חש דרכה קתרזיס, התאחדו כולם והריעו ל”ורטיגו” במחיאות כפיים סוערות.

 

פורסם  ב – "Culbyt"-  "Культура бытия"

30 לדצמבר 2024
קישור כאן

 

"״קוּמָא״ להקת המחול ורטיגו" מאת ענת זכריה

לא פשוט לשנות את מצב הרוח. מצב הרוח לא טוב – ולא רק בשל איזה דכדוך מהמצב או שפיפות קומה קיומית. מצבה של הרוח, של ענייני הרוח בתרבות, מצבו של הרוחני באמנות – בנסיגה. ״קומא״, יצירתן החדשה של האחיות נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן ללהקת המחול ורטיגו, מבקשת לעורר את הרוחני. יחד עם ארבעה מוזיקאים המלווים את תשעת רקדני הלהקה בנגינה חיה על הבמה בניהולו של איתמר דוארי, נערך טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם.

והרקדנים ישובים בחצי גורן מקלות במבוק ארוכים תלויים מעל ראשיהם כשרקדן הנושא סלסלה על כתפו מפזר עלי כותרת צהובים עשויים בד, יוצר מעגל פנימי שלאט לאט הולך ונסגר. הצבע הטעון מפיק מיד עצב ועדינות. וכמו תמיד אצל ורטהיים יש איזו נינוחות הרמונית גם כשהתנועה מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים, במשחקי קומפוזיציה וביחסים בין הרקדנים. כולם גוף וצלם. ויש גם ניסיון יפה ונבון לבחון את המונח הקולוסאלי "נפילה" מבחינת היקף המשמעויות והקונטציות הנלוות לו. דרך גלישה מטה החלקה וההתרוממות בחזרה. התנועה הסיבובית, ההופעה וההיעלמות, גלגולי חומר בחומר, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות, חושפת את הרקדנים המלוטשים והרהוטים שיצרו איזו מאגיה מעצם נוכחותם. קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם.

ויש כאן מקבצים אשר מושכים חוטים עדינים של זיקות הנובעות מצורה רגע אחד כזה הוא כשקבוצת רקדנים כורעת על ברכיה, הופכת לחומה אנושית מדורגת הם אוחזים באחת הרקדניות ששוכבת  במאוזן נושאים אותה מן הרצפה ומגלגלים אותה מעלה במעלה החומה לשניים נוספים שעומדים ומניחים לה לשוב ולהתגלגל הלאה וחוזר חלילה. שלושה רקדנים טעונים מפליאים להסתחרר, מניפים תוך כדי תנופה זה כל כתפו של זה וגולשים בחזרה דרך הגב מבלי לעצור את הסיחרור, ושוב בהיפוך תפקידים זה שהיה מונף לשבריר ריקוד זה הוא המניף את חברו על כתפו. יוצרים מערבולת גברית. בסצינה אחרת זוג רקדניות נשענות זו על זו כאילו נחרץ הגורל. הן מנסות להדוף זו את זו מאריכות גפיים נסערות אבל מוצאות את עצמן מוטלות זו על צווארה של זו, הרצון המתנגש במציאות נחשף בשיא הפשטות במין ברית הנרקמת בין נשים, מה שהיה שוב לא יהיה.

ב״קומא״ ניכר כישרון ללכוד דרמה פואטית, וזו נוכחת גם כשכבר ברור על מה מסתכלים. כי דווקא הרגע ביצירה בו הרקדנים יורדים מן הבמה, פורשים זרועותיהם לרווחה ומציעים לקהל חיבוק ממשי הופך אותה למוגבלת. באופן אירוני, החלל האינטימי של הבמה שזולג ונפלש על ידי הציבורי, פוגם באותה חוויה אינטימית חזקה ופיזית.

ועלי הבד משתנים בכל סיבוב. הם מצטברים, נגרפים ומסתדרים באופן שונה. כאילו שהטבע המלאכותי הזה שומר ומעכל בו־בזמן את סימני החיים והתרבות שהיתה ואינה. כמה חבל שהם אינם אמיתיים. והכוריאוגרפיה והמוזיקה נטווים ומנותבים לכדי מארג של אזכורים, זיקות והשפעות הדדיות. שתיהן ביחד כל הזמן סוחפות קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. אבל החיבור הזה לא מאפשר הפשטה אלא מגבש תחושה אחידה וספציפית, מכתיב טון אסתטי מוחלט וברוטלי כאילו הכל נעשה מן השפה לחוץ. החיבור יוצר להט רב מידי שיצר תחושה של רישום יפה ושטוח שכמו נכלא בחלל-לא חלל, ניבט החוצה ומסורב פנימה.

וכמה מבורכים הרגעים בהם תנועת הידיים מציעה קצב אחר שוזרת מחוות פרטיות-קולקטיביות מתחילה מכף יד על המצח כמו מסמנת טוֹטֶפֶת-תפילין של ראש, זכרון בין עיניך, שתי הכפות זולגת אל הלב ונשארות לרגע מונחות שם או מושטת קדימה ומציעות דבר. דווקא בהשתהות ואורך הנשימה, מתגלים הריבוד והתחכום, והמינורי כאן חושף בהדרגה את מה שרדוף. בכדי שאקספרסיביות תעבוד היא צריכה לפעמים לעצור את עצמה שלא להיסחף למחוזות מפנקים מדי, מענגים מדי, מבקשת רגעים שהם הערות שוליים שלא רק שאינן שוליות, הן עקרוניות בפני עצמן. סטייתן מהנושא המרכזי פותחת צוהר לעוד עולם.

 

 פורסם ב"המבכרת",  ינואר 2025 – קישור כאן

 

"'קומא', יצירתן המשותפת של נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן, עבור להקת ורטיגו" מאת אורה ברפמן

בתחילת שנות התשעים זוג רקדנים נעה ורטהיים ועדי שעל יצרו דואט תמים וחביב ביותר שמשך תשומת לב. היתה זו תקופת פריחה ליוצרים עצמאיים.

נדרשה נחישות רבה כדי שאותם רקדנים ויוצרים בהתהוות, יגשימו את מאווייהם ויטוסו למעלה מזה. לימים הם התמסדו, הקימו את להקת ורטיגו, אחת מלהקות המחול היותר פעילות בתחומן. במהלך הזמן  נוצרה סביב ורטיגו מעגל עשייה מגוון ותוסס, בעל מעורבות יוצאת דופן גם בתחומי עשייה חברתית וסביבתית.

במשך שנים הובילו ורטהיים ושעל את ורטיגו קדימה. לימים, פעילויות נוספות שנלוו לעשיה המרכזית, בני הזוג הפרידו בין תפקידיהם לטובת השלם.נעה ורטהיים התרכזה ביצירה כוריאוגרפית ועדי שעל דאג לשאר תפקידי פיתוח וקידום.

עיקרי מאפייני הלהקה, היו ונשארו יכולות ההתמדה והחריצות, שהניבו שורה ארוכה של יצירות מקוריות שהגיעו לקהל רחב, בארץ ומחוצה לה.

'קומא', עבודתה החדשה של הלהקה הפתיעה אחרי שנים ארוכות שבהם נעה ורטהיים הייתה כוריאוגרפית הבית באופן בלעדי. הפעם היא יזמה מהלך יוצא דופן כאשר צרפה את אחותה, רנה ורטהיים קורן, לעבוד  לצידה כשותפה  ליצירה. מהלך תקדימי ביותר.

את 'קומא' ליוותה מוזיקה מקורית של קבוצת נגנים בניהולו של איתמר דוארי. לידו, על הבמה ישבו  עוד שלושה נגנים וביניהם היה סט מרשים של כלי נגינה שהתפרש  בקשת לרוחב גב הבמה.

הרקדנים חיכו משני צידי הבמה, לסימן שעבודתם מתחילה. במרום תקרת האולם היו תלויים תריסרי אביזרים שנראו כמו קרשים ארוכים, דקים ובהירים. מטרתם נשארה מסקרנת מאחר ולא הבחנתי שיש להם תפקיד סמלי או שימושי, לבד מעצם נוכחותם.

בעבודות של נעה ורטהיים הייתה תמיד הקפדה על אסתטיקה ואנינות צורנית, שעטף את מרבית העשייה הכוריאוגרפית של ורטיגו מזה שנים רבות. כן נכללו בעבודה צבר של מרכיבים בעלי מימד טקסי וכן הייתה משיכה שחיברה את היצירה כחוט השני לפן רוחני-קדמוני. מרכיבים אלה באו לביטוי במחוות ובהתנהלות הגוף ומקצביו.

צפוי היה שניפגש במרכיבים האלה גם בפרקים הבאים מתוך 'קומא' שנחשפו במהלך הערב זה אחר זה, אם כי הפעם, ניתן היה למצוא גם שבילים למקומות חדשים שעבורם נדרשה יציאה מהשיגרה.

בשלב מוקדם של העבודה, מבחינים בתמונה פסטורלית כאשר למרכז הבמה מתקדם רקדן יחיד  שמשעין על כתפו סלסלה גדולה ושטוחה ועליה ערימות 'פתיתים'. בתחילה סברתי כי אלו פתיתי נייר דק בגוונים בהירים, שעשויים מנייר או בד. הרקדן חפן בידו גוש גדול של אותם פתיתים והחל לפזר אותם בחופנים צפופים במעגל סביב סביב מרכז הבמה ויצר מעגל מואר שהלך ונסגר.

זו הייתה תמונה יפה לעין עד מאד. הבמה נראתה זוהרת כמו כמו ערוגת פרחים הסובבת, אולי כולאת אותו.

מעט אחר כך, משני צידי הבמה קמו והצטרפו עוד רקדנים שאחזו  בגושים נוספים שנאספו מתוך ערימות שחיכו להם בצידי הבמה. העיסוק בפיזור הפתיתים על כל משטח הבמה יחזור בוריאציות גם מאוחר בשלבים המתקדמים יותר. יש במשחק עם הפיסות הקטנות מרכיב דקורטיבי שלא ברור למה הוא משמש, לבד מעיסוק חוזר ונשנה בפיזור פיסות ואיסופן לשולי הבמה, אלא אם מטרתו לשמש כאתנחתא, או כדבק מקשר בין המערכות.

במקביל  לתמונות הפותחות, יש מקום להרהר בחומר המוסיקלי של איתמר דוארי והמוסיקאים שמלווים אותו.

נוצר כאן איזה קונטרסט בין המוסיקה השואבת מחומרי המזרח ( מריח כתבלינים מהודו) במקביל לתפיסה מאד עכשווית באופני שילובם במוסיקה המקורית.   אלה מזינים במידה לא מבוטלת גם את מנעד המקצבים  שתרמו להתעלות רוחנית (פחות, במונחי דור הגיל השלישי והלאה.). הלהט רב- הדציבלים, התנגש לא פעם בהמשך הדרך במפגש מחוות ידיים מתפתלות, מעודנות, מפתות: תוצרי עולם מושגי שונה.

בכוריאוגרפיות של ורטיגו למרות הערכים האסתטיים, התוכניים, שנתפסים כמאפייני הלהקה, בכל אחת מהיצירות העמידה נעה ורטהיים  חומרים ופיתוחי מוטיבים חדשים ולצדם עמדו מסרים תנועתיים ואינטראקציות מיוחדות בין הרקדנים שהיו במוקד היצירה.

הפעם, דבר מה שונה עבר על בוני התוכן של 'קומא' שהשפיעו על חומרי הכוריאוגרפיה הנוכחית.   יש סיכוי שהוא ישפיע על הלהקה בהמשך. מצד אחד ישנה האסתטיקה הצלולה, המוחלטת, של נעה, עם דייקנות לצד הליטוש וחיזוק הטכניקה בעבודת הרקדנים.

מצד שני, הייתה אווירת פתיחות שונה באוויר שלא זכורה לי, שהביאה רוח חדשה של פתיחות, אילתור, ושפה פורצת כבלים.

כביכול, נוצר פער שאישר לגיטימיות לאיכויות חדשות (במסגרת הלהקה) של בחירות בתנועה שנדחקה החוצה בעבר, משום שנתפסה כאיום על 'הראוי'.  שינוי הזה, היה פלח חשוב כשלעצמו ונוכח במיוחד במסגרת השינוי ובמיוחד באופני התנועה  בתמונה מרכזית, שהתרכזה בביצועי  קבוצת הגברים בלהקה.

זה לא שהם נראו יותר חזקים מתמיד. והם כן היו.  הם נראו יותר טעונים, כאילו מישהו אישר להם להשתמש באופציה הזו, שלא הייתה קיימת קודם לכן.

בהקשר לקונוונציות המזוהות עם הספריה-הכוריאוגרפית רבת השנים של ורטיגו,  החריגה  מהקווים של קבוצת הרקדנים הגברים, העניקה הרבה גוונים של תנועה רעננה, חצופה, נונשלנטית שהתרכזה בבעיטה אלכסונית גבוהה באוויר תוך דילוג פרוע, שלא ישכח. די להיזכר בעוד קפיצות פרועות ושמחות,כמו  השניים שרצו זה אל זה בידיים מושטות ולא כדי להתנגח, אלא כשי לקבל חיבוק. סיום שהפתיע את שניהם.

החירות החדשה  עשויה בהחלט לעבוד לטובתם, לטובת הלהקה, שכן האנרגיות נדמו כאינפוזיה של אדרנלין שהשתחרר ממקום פנימי. יש לקוות שאיש לא יכניס את השד חזרה לבקבוק.

היה מרתק לראות סדרת ביצועי יחידים חד פעמיים וכן ואירועים שהתפתחו במהלך מגעים נוספים. אלה הובילו לשינויים דינמיים שנוצרו בשטח וניזונו מניסיון קודם של הרקדנים בתחום טכניקות קונטקט כאלמנט נוסף. היו מבצעים שבחרו לקיים עוד מפגשים ספונטניים שהניבו איכויות תנועה לא מתוכננת מראש וזה, בהקשר הערב היה מסקרן מהרגיל.

מאידך, לא ברור לאן כמה מהתמונות הרעננות שתרמו לא מעט ל 'קומא', ישתלבו בדי.אן.איי. של  הלהקה. נקווה שמשבי הרוח האחרת,  לא יזכרו כאירוע קוריוזי, מעין פאזה זמנית שבאה ונמוגה.  וורטיגו תמיד יכולה לשוב למקומות המועדפים לה יותר.  עד כה זה החזיק אותם לא רע, אבל חבל לוותר על מכרה של דרכי ביטוי חדשות.

לורטיגו יש קבוצה מצוינת של רקדנים טובים, חזקים, וזה נכון גם לגבי הרקדניות.

בערב הבכורה של 'קומא', על במת סוזן דלל, ראינו שבקאדר הרקדניות יש קבוצה משמעותית של רקדניות חזקות ומדויקות, בנוסף ליכולות הפרפורמטיביות שלהן.  לכמה מהן יש גם יכולות ביצוע בעלות איכות מרשימה מבלי למתוח בכוח את יכולותיהן וליפיפן.

לא תשכח אחת התמונות המעניינות של הערב, תמונה רבת משתתפים,שבנו במו גופם מעין חומה אנושית צפופה ומדורגת. השורה הראשונה החלה לאחוז באחת הרקדניות ששכבה במאוזן במפלס הבמה  והחלו לגלגל אותה מעלה משורה לשורה למדרגה הבאה, במעלה החומה.   זה היה מעניין, מעלה חיוך אם כי מבחינה הישג אמנותי, האירוע היה יותר קוריוזי מאשר אמירה אמנותית חדה.

במבט המכיל את סך ההתרשמויות משלד המבנה של הכוריאוגרפיה, נשאר באוויר רושם שבגלל  היכולות המאוד טובות של הלהקה, מעניין היה לבדוק אם בניסוי שחרור רסן תודעתי, היה מסתבר כי יש בקאסט מספר רקדנים שהיו מרוויחים מכך ונהנים מעוד דרגת חופש אישית במסגרת בעלת פתיחות כחלק מהיצירה עצמה.

נעים היה לשמוע ולראות כי הערב זכה לאהדה רבה ויוכיחו מחיאות הכפיים הארוכות.

 

 

פורסם ב"ריקודיבור / DanceTalk" –  ינואר 2025 –  קישור כאן