להקת ורטיגו חובקת מופע חדש שנולד בהסתגרות הביתית של הקורונה, וחונכת אולם חדש בכפר האקולוגי בנתיב הל״ה

אפילו הימים הקשים ביותר של הקורונה והסגרים, שכפו הדממה על הרקדנים ושיתקו את להקת המחול שלה, ורטיגו, לא עצרו את נעה ורטהיים. מתוך ההתכנסות נוצרה העבודה החדשה ״פרדס״, ״יצירה שנולדה בבית, מקום ההתכנסות שכולנו חווינו בתקופה האחרונה״, אומרת ורטהיים: ״עבודה שבה הגוף מתכנס לתוך עצמו, מצייר את עצמו ומתחבר לרבדים הרוחניים שלו פנימה – פנימה של כל אדם ורקדן לתוך עצמו, לצד הקשר שלו עם המארג המשותף״.

שישה רקדנים משתתפים ב״פרדס״, עבודה שמתייחסת למקורות ולסיפור האגדה הקבלי על ״ארבעה שנכנסו לפרדס״. על פי האגדה, ארבעה חכמי ישראל נכנסו לפרדס, כדי להתכנס לתוך תורת הסוד. היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום היה רבי עקיבא.

להקת ורטיגו, פרדס. צילומים: אלעד דבי

כמו בעבודותיה האחרות של ורטהיים, גם כאן שם העבודה בעל משמעות ומטען הנשאב ממקורות עתיקים. ״מקור המילה פרדס בשפה הפרסית העתיקה הוא גן עצים. אולם המילה חדרה לא רק לשפה העברית, ואפשר למצוא אותה גם בשפות אחרות ומרוחקות, במשמעות paradise – גן עדן״. פרדס הוא גם כינויה של תורת הסוד היהודית, מילה שמורכבת מראשי התיבות של ״פשט, רמז, דרש וסוד״.

את פסקול העבודה יצר אמן כלי ההקשה איתמר דוארי, וכמו תמיד אצל ורטהיים, הפסקול נשזר כבר בתהליך הבניה של הכוריאוגרפיה, והוקלט תוך כדי העבודה על היצירה. לדבריה, זו היתה תוצאה של ההזדמנות למפגש בין מוזיקה לתנועה בזמן אמת, שלא היתה נוצרת אילולא הזמן והשקט שהתלוו למשבר הקורונה.

הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, וכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה

התלבושות לעבודה מבוססות על גלימות של ששון קדם, אך יש להן סיפור משלהן: ״בתקופת הקורונה, כשלא ממש עבדנו ולי היה פנאי, נכנסתי למחסן התלבושות של הלהקה הוצאתי תלבושות קיימות ואיתן התחלנו לשחק, לגזור, לתפור להסתכל ולהתאים. אחד מהסטים שהתבייתנו עליו היה גלימות של ששון קדם. במשחק ההתאמות, הבנתי שזה מה שנחוץ – המסה הרוחנית שאליה קדם מתחבר.

״יצרנו סוג של בגד חדש על בסיס הישן, משהו שאנחנו מאוד מאמינים בו ואוהבים. שינינו את הבגד שבסיסו היה גלימה והיה מיועד לעבודה ׳רעש לבן׳. כמובן שהתייעצתי עם קדם, שחשב שזה מושלם – והשלמנו ואת המראה בעזרת המעצבת רוזי כנען, שיצרה את החלק העליון של הלבוש בצבעי גוף ועור, צבעי האדמה, שהם גם צבעי הקירות של חלל הסטודיו״.

היצירה החדשה חונכת את אולם המופעים החדש של הלהקה, אולם ברונקה, בכפר האקולוגי של ורטיגו בקיבוץ נתיב הל״ה (מלבדו יש ללהקה מרכז מחול בירושלים). בזמן המופע, אי אפשר להתעלם מההתאמה המוחלטת של צבעוניות האולם המכילה באופן מושלם את היצירה. ורטהיים סקרנית לגלות איך תיראה העבודה כשתעלה באולמות האחרים, באווירה שונה.

״האולם הוקם על מה שהיה בעבר לול תרנגולות. חידשנו את המבנה והפכנו אותו לאולם הופעות. הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, ואין ספק שכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה״.

לצד האולם פועל מטבח טבעוני של השפית של הכפר, אורית קדם, ואנשי ורטיגו מציעים לקהל בילוי שמשלב מופע וארוחת צהרים או ערב. באותו המתחם שוכנים הסטודיו וחדרי החזרות של הלהקה, גם הם לולים שעברו מיחדוש.

״הגענו לקיבוץ נתיב הל״ה לפני יותר מעשור, לאחר ששכנענו את חברי קיבוץ לאפשר לנו להקים את הכפר על חורבות לולי התרנגולות הנטושים. אנחנו ארבע אחיות לבית ורטהיים, וכולנו חיים כאן, עם בני הזוג והילדים שלנו, ומקיימים אורח חיים של אנשים שיש להם אחריות לסביבה. גם בבתים הפרטים שלנו אנחנו מקפידים על כבוד לסביבה וצרכנות חכמה, וכולנו, כמו גם חברי הלהקה, צמחוניים״.

רקמה אנושית רכה ומנחמת

ורטהיים הקימה את ורטיגו יחד עם בן זוגה, עדי שעל, לפני כמעט 30 שנה. היא הייתה תלמידה באקדמיה למחול בירושלים והוא רקד בלהקת המחול הקיבוצית. כבר בתחילת דרכם המשותפת הקימו פרויקט חברתי־אמנותי, הפועל עד היום בשם ״כוח האיזון״ – ובמסגרתו פועלות סדנאות המשלבות רקדנים מקצועיים ורקדנים בעלי מוגבלויות.

במסגרת זו העלו את המופע Shape On Us – כח האיזון – שהיה גם מופע הפתיחה של פסטיבל ישראל 2020. תשעה רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות, במפגש על הבמה שהוא סך היכולות, הצרכים והחוויות שלהם.

״המהלך האמנותי מושתת על ההסכמה הקבוצתית המשותפת, לספר את האמת. זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת״.

זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת

יצירותיה של ורטהיים מושפעות ממחקר מעמיק שלה על הקשר בין העולם הפיזי והעולם הרוחני. היא מעדיפה לימוד אישי ועצמאי, ומעידה על עצמה, שמילדות לא הסתדרה עם הממסד ונזרקה ממספר בתי ספר. כילדה עד גיל 12 רקדה כדי לפרוק אנרגיות ״ממש לא מתוך חלום להפוך לרקדנית״ היא אומרת.

את הכוריאוגרפית היחידה של הלהקה?

״אני יוצרת 99% מהעבודות של ורטיגו. לעיתים נדירות אנחנו מזמינים כוריאוגרף אורח״. אחת ההתנסויות שריגשו אותה ביותר, היא מספרת, הייתה עבודה משותפת עם אנה הלפרין – אמנית וכוריאוגרפית אמריקאית רדיקלית, שנפטרה בחודש מאי השנה בגיל 101. הלפרין היא אמנית שעבודותיה חוצות דיסציפלינות – בין מחול לפרפורמנס לעבודה טיפולית ושמאנית. ״היא הגיעה לכפר לפני כחמש שנים, כשהיא בת 95, ועבדה איתנו. זה היה אחד מהאירועים היותר משמעותיים שעברנו כאן בלהקה״.

את העבודה GLOBAL יצרו במשותף ורטהיים, הלפרין ושרון פרידמן – רקדן ורטיגו בעבר, שכעת חי בספרד ועוסק במחול מההבט החברתי. ״שלושה יוצרים בין־לאומיים חיברו בעבודתם בין אמנות, חברה וסביבה. זו יצירה שנרקמה מתוך מפגש של יוצרים, שבחרו במחול כדרך חיים. המופע התכתב עם העבר והעתיד מנקודות מבט שונות, בהתאם לעולמות התוכן, הגיל והמיקום הגיאוגרפי שממנו הגיע כל אחד מאיתנו״.

איך מתנהלת ורטיגו, כלהקה, כמשפחה, כשהכול מעורב?

״מדובר בסיפור שיש בו את כל המרכיבים של טלנובלה משפחתית״, היא צוחקת. ״מדובר בגוף תרבות מוביל, אם כי שונה״. לוורטהיים ושעל שלושה ילדים (הבכור רוקד בלהקת ענבל). בכפר האקולוגי מתגוררות גם משפחותיהן של שלוש אחיותיה של נועה, מרב, טלי ורינה – כל אחת מהן אישיות צבעונית בפני עצמה. לפי התיאור שלה, הן גדלו בבית דתי־פלורליסטי בנתניה, ושלוש מהן חילוניות כיום. אך כולן פועלות על פי המשנה שמחברת אמנות, סביבה וחברה.

האחיות ורטהיים: מרב, טלי, רנה ונעה. צילום: נעה רוזוליו

ארבע המשפחות חיות את החיים על פי ורטיגו (וכולם גם עובדים בלהקה): מגדלים ביחד את הילדים, בונים ומרחיבים את הכפר ויוצקים בו תכנים. רינה, רקדנית בעברה, היא העוזרת למנהלת האמנותית ומנהלת החזרות של הלהקה. טלי עובדת עם הרקדנים בפרויקט ״כח האיזון״ ומרב עוסקת בסדנאות וורטקס־הילינג.

אנשי ורטיגו הם חולמים ומגשימים סדרתיים של רעיונות שנראים בלתי אפשריים. הם שייכים לזן הציונים החדשים – כאלה שמתעקשים בתוך הכאוס, האלימות והנורמות המתפוררות לחיות חיים ערכיים, המשלבים אמנות עם תרומה ופעילות בנושאי חברה וסביבה. הם יעשו הכל במטרה לחולל שינוי, באמצעות השפה והכלי שלהם – הריקוד.