ארכיון מחבר: Jerusalem_office

"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רנה ורטהיים קורן. מאת רות אשל

יצאתי מהמופע נפעמת מהמקום אליו הגיעו האחיות ורטהיים. המקום הוא רוחני ופיזי, המקום הוא האיזון, או הדיאלוג שבין העולם הפנימי העשיר בתחושות, לעיתים קרובות לא נתפשות, אך יש להן נוכחות עוצמתית, שמתבהרת אחרי שנים של חיפוש דרך, גילוי מערות נסתרות, הבנת העצמי. יש כאלה שמבטאים את הלא נודע הפנימי, והקיים בעוצמה באדירה,  בציור, מוזיקה, או פיסול, ואילו נעה ורטהיים ואחותה רינה באמנות הגוף, הכלי החיצוני שאנו רואים.  ודומני,  שאנו עוסקים באחת השאלות העמוקות של האמנות, איך מאפשרים לפנים  הבלתי נתפש, התחושתי, המעורפל, להתגלם לצורה ויזואלית שהעין רואה. איך לתרגם את הרוח לחומר? איך לפתוח את המנהרות מהפנים החוצה, לכוון את הזרימה, לא בכוח, להתבונן, לגלות מה תוליד. מה הצורה שתיווצר.

לפני מספר שנים כתבתי באחת מהביקורות שלי שהבעיה העיקרית שאני מזהה אצל נעה ורטהיים היא השפה, שהיא עדיין דלה. הערכתי ושבחתי את הניסיון להיות אמיתית וקשובה לעצמה, אבל בסופו של דבר, כוריאוגרף זקוק לשפה עשירה, כמו צייר שזקוק לעושר צבעים, ומוזיקאי לצלילים. חשתי שהיא "תקועה", וכתבתי זאת, ואנו יודעים שזה חלק מהתהליך היצירתי, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ובכל זאת, היכולת להמשיך, לא ללחוץ, אבל גם לא לוותר, הוא כשרון גדול בפני עצמו. ראיתי את פריצת הדרך ב-2009 עם היצירה "מאנא" דרך מחרוזת יצירות נוספות, כמו "פרדס" (2022) ולאחרונה "מקום". השפה נעשתה עשירה, הפנים גילף את מיכל הגוף, העניק איכויות תנועה לרקדנים שנטמעו, כמו אי אפשר אחרת, בתוך הכישורים הווירטואוזיים שלהם כרקדנים.

הללויה. הללויה.

בסופו של דבר, היצירה של ורטהיים היא קומפוזיציה. אין כאן סיפור, אפילו הבית הפיזי הממוקם מגזרי עץ, הוא תוצאה של משחק עם מוטות עץ בגדלים שונים, והם הפרטים החומריים הפיזיים שאותם ניתן לאגד למבנה של בית. וכשבית פיזי, שכאמור, הוא מוצר של הפרטים המתחוללים בפנים, עומד על תילו, זאת חגיגה, ושרשרת הרקדנים עוברת דרכה בניתורי שמחה במעגל חוזר עד אין סוף.

דומני שבקומפוזיציות של ורטהיים התהוותה עם השנים תבנית של עבודה (ומעניין היה לנתח את יצירותיה כדי לאשר זאת). הבודד, שהופך לרבים, הפירוק לקולות בודדים שונים, בניית התרחשויות  קטנות של הרכבים במרחב הבמה (כאשר היוצרת מאירה ומפתחת אחת מהן, מפרקת אותה, כדי להאיר את האחרת), ריקוד זוגות, סולו, טריו, ובין לבין אוניסונו שבא להעצים את התנועות הקטנות, המרפרפות, הרעדת כף יד, סיבוב כדרך אגב, של הראש, והכל נגמר בנתינת ידיים, מין הורה? בשרשרת של חגיגה גדולה. וכל זאת, היא מעין טיוטה גסה שעיני קלטה.

 

"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים קורן. צילום: אלעד דבי

 

לכל תנועה יש כוונה, כי הרי היא נולדת מתוך תחושה פנימית שהגוף תירגם, והגוף מודע לחלל בו הוא פועל. החלל נותן אישור לקיומו של הגוף. אוויר החלל אינו סמיך, הוא דליל, בהיר, לא נראה אבל קיים, למי שקיימת בו חכמת הנוכחות של הקשבה ותחושה עמוקה. ורק התקדמות במודעות גבוהה יכול לחשוף אותו לעור הגוף.  מגע כפות הרגליים הוא כמו דריכה על טרמפולינה, מעמיקה ומגביהה, בין מעלה למטה, והידיים חותרות החוצה, פשוטות לחלל, אוספות אותו פנימה,  והכל נע על מסילות של מעלה מטה, החוצה ופנימה.

יש קטעים של אוניסונו בהן הקבוצה מנתרת מצד לצד לאורך זמן. זה ניתור יומיומי, הגוף רפוי, ואליו מתווספת תנועת אגן, כאילו בתוכו מצוי חומר קשיח המקיש  על דפנות הצדדים בקצב אחיד. וזה נמשך, נמשך, מבקש להעצים את האנרגיה הפנימית, ואולי לחדד את האמירה שלה, כדי שתתפוצץ, ותתפזר במרחב הבמה, לקולות אישים, או לאמירות קבוצתיות קטנות, מעובדות לפרטי פרטים.

"המקום" שופע בקטעים נפלאים, כמו, הרקדנית עדן בן שימול המהלכת על סולם שמתהווה תוך כדי ההתקדמות שלה, והקטע נפלא שבו הרקדנית שון אולס תלויה על מוט, נעה עליו באיטיות זורמת שמעניקה לה איכות מעל-ליומיות, של אחרות סופר מעודנת. כששון נופלת מהמוט, מסתחררת בחלל, היא נותנת דרור להתפרצות הפנימית של דחיסות האנרגיה, כדי שתשתרר, ושוב היא חוזרת למוט.

הרקדנים מופלאים, הם חלק בלתי נפרד מהקסם המתווה. ועיני צדה את הרקדניות שון אולס, עדן בן שימול, שני ליכט, והרקדנים מיכה  איימוס, איתי פרי ואתיאו סאמזוורט,  במהלך השנים ורטהיים אספה צוות אמנים שביחד מזינים את העבודה לכדי אמנות. אותו ביחד יוצר את השלם. ענפי העץ הכרותים הצנועים שעיצב זוהר שואף, התלבושות של ששון, בגזרת ברדס שאינו מהודק לגוף,  לא מבקש להחניף. הגיזרה מאפשרת מקום לאוויר לנוע בין העור לבד, וכל בגוונים של אדמה. וכפי שששון אוהב,  ניתן להפשיל את חלקן העליון של הברדס, ובעזרת קשירה להופכו לחצאיות. עיצוב התאורה של דני פישוף נעשתה עם רגישות לנואנסים של בהירות.

ומה יותר מזה אפשר לבקש?

להקת מחול ורטיגו- "מקום". מאת אורה ברפמן

 

העבודה החדשה 'מקום', נמצאת על רצף ארוך של עבודות שקשורות לאידאולוגיות סביבתיות וחברתיות שמיוצגים באופני מגוונים בפעילותה של להקת המחול העכשווית ורטיגו שזכתה להיכלל בין הלהקות הגדולות של שדה המחול הישראלי והיא מתוקצבת בהתאם.

מה הוא מהותו של 'מקום'. במילון של ורטיגו הוא לא חידה, אלא מפתח. מפתח לאופן חשיבתה של ורטהיים וכן, לאופן התנהלותה של הלהקה, לא כישות מבצעת בלבד אלא גם כקולקטיב – לאו דווקא במובן הפורמלי של המילה- אלא בהתנהלותם של כל הצוות התומך ומתפעל את כפר המחול לצד צוות הקריאטיב. הישג מרשים וייחודי.

לאור דרכם הארוכה והעקבית של בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, יסדו את ורטיגו לפני שלושים שנה. בתחילת דרכם נדמה היה שהדחף היצירתי נבע מעדי שעל. בהמשך ורטהיים התרכזה בניהול אמנותי והעמקת ניסיונה הכוראוגרפי ושעל התמקד בקידומה הכלכלי והתדמיתי של הלהקה.

מזה שנים עבודותיה של ורטהיים עוסקות לא מעט בניסיון למצוא דרך לבטא את משיכתה  לעולם רוחני שאליו היא התקרבה. הדבר בא לביטוי באופי התנועה ובאמצעי במה שעשויים להדגיש את התהליך, במיוחד  במערכי תנועה טקסיים ובאמצעות מוסיקה מקורית של רן בגנו ועיצוב תלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה.

בעבודתה החדשה " מקום", ניתן למצוא מרכיבים המכריזים על קרבה אינטימית לטבע, לסביבה, באמצעות עשרות ענפים חשופים המוערמים במספר פינות על הבמה. אשר ניתן לשייכם לאידאולוגיה אתית הטבועה בדי אן איי של הלהקה. אך האם הם חלק מהחלטה אמונית נטו, עמדה אסתטית, או לחלופין שימוש בחומרים שמשויכים אינהרנטיות לשפה הכוראוגרפית של הלהקה.

את זה ניתן יהיה לבחון בהמשך הצפייה ב'מקום', באופן שבו השתלבו הענפים החשופים ולצדם מקלות שעובדו בנגריה ולרלוונטיות שלהם לעבודה הכוראוגרפית.

אותם ענפים כרותים ומקלות העץ בשלל מידות היו מרכיב חוזר ונשנה לאורך העבודה. לאור השימוש המגוון במוטות, והניסיון לנצל אותם ולאפשר לרקדנים באמצעותם, להעשיר את מסגרת פעילותם באופנים ייחודיים בשל כך, מותר לסווג את השימוש כחלק מעולם אסתטיקת חפצים שהיה נפוץ לפני עשורים רבים, ודי נמוג לאחר שמוצה.

*

האור עולה על להקת רקדנים הלבושים בתלבושות זהות בגזרת שמלות מכנסיים בגווני חום שמהדהדים לצבעי האדמה, בגזרת אוברסייז פשוטה לכאורה, אך מטעה, הממסגרת את הרקדנים במלבן של בד כותנה  המרוחק מקווי מתאר הגוף.

זו בחירה שאינה מובנת מאליה, בעידן מרכזיות המחול המיינסטרימי העכשווי. מצד אחד, זה ויתור על תלבושות המדמות בגדי יום-יום לטובת בחירה בצניעות מתוחכמת במקומם.  מצד שני, זו דחייה של חישוף גוף מלא, חלקי, או מדמה חישוף, שמזוהה עם יצירה הנוטה לאתגר קונוונציות שמרניות במחול , ומצד ג', דוחה מכל וכל התייפייפות שבאה לקבל תשומת לב המכוונת ישירות אל גופו המושקע, ובעצם, כלי העבודה של המבצע הספציפי.

לפחות בשלב זה, דמותם של הרקדנים המרבים לדלג ולהניף זרועותיהם מעלה בליווי מחוות זרועות, אצבעות וכפות ידיים, מזכירות לפתע את סגנון הריקוד "הוורטיקלי" -כפי שכינתה אותו שרה לוי תנאי- ויוחס לגברי העדה התימנית. תנועת השמלות הזכירה את אותן הגלביות בעבודות רבות של 'ענבל' ההיסטורית. כידוע, את החומרים לעבודותיה שאבה שרה לוי תנאי מתרבות היהודית-תימנית. חלקן נחשב לאוצר תרבות לאומי.

האסוציאציה המפתיעה המקשרת בין ורטיגו של 2022 ו'ענבל' של המחצית השנייה של המאה העשרים, עוד התחזק בהמשך, משום שתנאי השתמשה לא אחת במקלות כאביזר מרכזי בכמה מעבודותיה  ובהם 'עלי באר' ואחרות. והנה רקדני ורטיגו גילו מחדש עניין בבדיקת אפשרויות להשתמש באופן יצירתי במוטיב חוזר של מקלות וענפים ומצאו את עצמם מפעילים זה את זה באמצעות מוטות העץ המשמשים כאלונקה, או באופן המוכר לנו מציורים בנושאים תנ"כיים ובהם נשיאת אשכול הענבים על גבי מוט הנשען על כתפי המרגלים. מוטיב זה נמצא גם במחול 'שיר השירים' בביצוע להקת ענבל המקורית. הכוראוגרפיה של שרה לוי תנאי בליווי קולי של שרה המקריינת פסוקים תנ"כיים בחושנית. בעבודה זו הייתה מי שהביעה בגופה את תכני השיר הארוטיים כשהיא נישאת על מוטות הנשענים על כתפי הרקדנים.

הרפרנס במודע או שלא לעבודותיה של שרה לוי תנאי הוא מתבקש ואותנטי.

באחת התמונות הזכורות מהערב, משעינים שני רקדנים חזקים מוט עץ ארוך וכנראה גם כבד על כתפיהם ועליו התלפפה והיטלטלה הרקדנית שון אולס, הרקדנית החזקה והמרשימה ביותר בלהקה כיום, ובוודאי הכשירה ביותר פיסית לסוג כזה של 'אקרובטיקה'. מבחינה כוראוגרפית, זה היה 'קטע' להטוטי חביב למדי אך בלתי נחוץ בשום מובן לכוראוגרפיה עצמה. לא בהעמקתה ולא בריבודה. שיאו של הקטע היה בסופו המשעשע, כאשר שני הרקדנים הגבוהים פרשו והשאירו אותה להחזיק לבדה ללא תמיכה את גליל העץ הכבד בידיים פשוטות אל על,.

נושא אחר משך תשומת לב יותר ויותר, ככל שהערב המשיך. מדובר בבחירה כוראוגרפית תכופה יחסית של פרקי מחול שמבוצעים באוניסון, כלומר באחידות קפדנית. הבעיה בעבודה אוניסונית, שהיא בהגדרה עבודה ממושטרת. היא ממושטרת במקצביה הברורים והיא נוטה לכבוש את לב הצופים בפשטות הצורנית הרפטטיבית שהקהל אוהב לאהוב. על הבמה וגם בחייו, כפרט למשל, בבילוי במועדונים.

היא מאששת נטיות התמכרות לשבטיות, לאוטוריטה, לדעה שלטת של שלטון ושל המון. דווקא היום, כאשר במציאות אנחנו נזקקים נואשות לאוכלוסיה שחשיבתה ביקורתית ועצמאית.  החיים הם לא מצעד האחד במאי מפעם.

אין דרך להכחיש את עצמתו של האוניסון שמהדהד בקצב הלב, והוא בנוי לא אחת על מקצבים שהולכים ונעשים יותר אינטנסיביים. זו לב לבה של החוויה האקסטטית הגורמת לעוף לגבהים עד כדי עילפון בתרבויות שבטיות של פעם ושל היום.  כאן, אפשר היה לשמוע את אנחות העונג בתגובת הקהל.

אין באמור לעיל, לרמוז שהשימוש באוניסון השתלט על 'מקום', אלא רק לומר שזה כמו תבלין חרפרף. כפתרון כוראוגרפי עדיף להשתמש בו במשורה, משום שהוא פתרון קל מדי ופחות מאתגר מקומפוזיציות מורכבות. ראה ריקודי עם בימתיים נוסח 'לורד אוף דה דאנס', כדי לסבר את האוזן.

עם זאת, בעבודה הנוכחית של ורטיגו- 'מקום'- בלטו הניקיון והבהירות של מרכיבי הקומפוזיציות בחלל הבמה וכן שליטה מצוינת בתפיסת הזמן של רצפי היחידות הכוראוגרפיות. יש עודפות בשימוש חוזר של משפטי תנועה  ובמפרטי ג'סטות על שלל הווריאנטים שלהם.

מעניין לראות שלמרות שנשתמרו משפטי תנועה מוכרים, ישנו עושר ומגוון חדש בסל החומרים המחוליים שבאים לביטוי בעבודה הזאת, וכן מורגשת רעננות ומרווח חופש יחסי מעת לעת ביכולת הביטוי האישית של הרקדנים. וכתמיד- יש במה יפה.

שיאו של המחול התחוללה כאשר ההתרחשות על הבמה הצליחה לחדור למקום יותר עמוק. מדובר בדואט-, לא קצרצר- שביצעו שון אליס ותיאו סאמזוורט, זוג רקדנים- רקדנים. מאחר ולריקוד הזה נכנסו מרכיבים שאינם אופייניים ללהקה, לא מבחינת תפיסתם האידאולוגית והאמנותית, כולל הנפות מסחררות מרהיבות, מותר להניח שיש כאן תוצר של עבודה משותפת בעלת חותם התואם רק את יכולותיהם הפיסיות של שון המעודנת בה במידה שהיא חזקה, ותיאו, רקדן מאד מדויק, שלא ניתן היה לצפות מראש את כוחו וניסיונו. השניים העניקו חוויה באמצעות השילוב המרתק של שליטתם הגופנית הטכנית לצד יכולות הבעה כנים, שבאו ממקום של חיבור עמוק.

למותר לציין, שמאוחר יותר, גם מרבית הרקדנים קיבלו הזדמנות לחוות חלקים מאותו דואט, כאשר כמה זוגות רקדו במקביל וריאציות מקוצרות של הדואט המלא. הרעיון היה נכון- ליצור הזדמנות מאתגרת לשוויון- גם אם ההזדמנות של כמה מהרקדנים לא הגיעה למימוש מלוא הפוטנציאל.  .

מי שהסתקרן וביקש לדעת איך הסתיים פרויקט עמודי וענפי העץ ושנדמה אותו להופעת האקדח בתחילת המחזה? נאמר- מהפך וסלטה מטפורית לאחור. תוך כדי התרחשות מחולית, כמה רקדנים מקימים גשר במו ידיהם מבולי העץ. הגשר, שאמור אולי לסמל סיכוי לגישור בין כל שבטי ישראל  שעליו עדיין חולם הרצוג, נשיאנו. חיבור שכנראה כבר לא יקרה אחרי שקמנו הבוקר למציאות של פוסט-כינון ממשלת תשקורת חדשה.  הגשר, קטן מכדי לעבור תחתיו בנוחות ומסוכן לטפס על שלביו, חייבת להיות כאן אמירה אמיצה. אבל מהי? הרי זה גוף זר על במה שהייתה אמורה לבטא את כוונותיה במחול, לא בבניה שלא נבעה מצורך ואין בו תרומה רלוונטית  ל'מקום' של ורטיגו. 'מקום' שהיה מוטב לו בלעדיו.

עם זאת, הצליחה הלהקה להרים את המורל לסיום, בצעידה נמרצת, קצבית ומחויכת שתוזמנה היטב וזכתה לתשואותיו של קהל נלהב.

צילום: אלדד דבי

Letter from Israel

"תנועת החומר והרוח". מאת שני תמרי מתן, ישראל היום

באמצעות במה, גוף ובולי עץ נוצרת תנועת ה"מקום", יצירתה החדשה של נועה ורטהיים ללהקת המחול "ורטיגו"  בין אוויר לקרקע, בין יש לאין, מחוללים הרקדנים ומשרים רוגע בווירטואוזיות בלתי מאומצת

מתוך "מקום". תקשורת עדינה וזהירה בין המשתתפים צילום: אלעד דבי

יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", עוסקת ב"צלם" וב"תבנית", ומדמה את הגוף למבנה שמחזיק את "התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית", כך לדבריה. על רקע העובדה שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה תפיסה אקולוגית ורוחנית, מת בקש שהבמה תפנה מקום גם היא למשאב טבעי, והחומר שנבחר ביצירה הזו הוא – עץ.

משמעות המילה "מקום" רחבה ומ כילה את הגשמי ואת הרוחני גם יחד, את הטריטוריה והמרחב הפיזיים וגם את האלוהות. בעוד בולי העץ )בעיצו בו המוקפד של האמן זוהר שואף( גדו מים וחשופים כחומר גלם בלתי מעובד – גופי הרקדניות והרקדנים מעובדים לעילא ולעילא, והידע שנצבר בהם מו רכב מאימונים טיפוסיים הנדרשים על פי רוב מרקדנים בלהקה.

בדומה לבלרינה שתנועתה שמימית ושואפת מעלה, גופה שרירי ורק באמצעות חוסנה הרב היא מסוגלת להציג שבריריות – כך גם הרקדנים של ורטי גו: מחוללים בעוז, אך משרים תחושת רכות ועדינות, מעין רפרוף נוגע לא נוגע. תור הזהב של הבלט חלף לפני לא מעט שנים, אך הכמיהה לווירטואוזיות לכאורה בלתי מאומצת נותרה בעינה.

באחד מרגעי השיא ביצירה אוחזים בחוזקה שני רקדנים בול עץ ארוך, ובמרכזו נתלית רקדנית. במשך דקות היא מונפת, מתפתלת, מכוונת, מתקדמת, תנועתה מהפנטת, ונדמה שכוח המשיכה לא חל עליה. כשהם עוזבים היא נותרת לבדה, מחזיקה מקל ארוך מעל לראשה, והיעדר הגוף שלהם נוכח כרוח רפאים. היא מאפשרת למקל לצנוח לאיטו, רך כמו נוצה, וממשיכה בריטואל של הרמת הידיים וצניחתן גם בלעדיו. רקדנים ממלאים את הבמה בתנועה סוחפת, אך המבט נותר עליה ומתקשה לעזוב.

המשחק בין היש לאין מופיע במשך כל היצירה ומאפיין משחקיות בין ניגודים – חושך ואור, שלם וחסר, שקט ורעש, ריבוי ומיעוט. הדיכוטומיה נטווית כמו אריג – ברכות וללא תפרים גסים. בולי העץ הופכים לשביל רחב, והמקום משתנה כמעט מבלי משים, זוגות חולפים בתוכו בעודם דוחפים ונדחפים, נשענים ומחפשים נחמה אחד בגוף השנייה. כך ה"מקום" הופך לשביל, אך יכול להפוך באמצעות בולי העץ גם למיטה, למדורה פוטנציאלית או לגשר – כיד הדמיון החופשית של הצופים.

"מקום", גם ברגעיה האינטנסיביים והאנרגטיים, מציעה אפשרות להניח את הגוף ברכות ומותירה את האלימות מחוץ לכותלי הבמה. היצירה מקבלת אחריות, מכבדת את המרחב הבימתי ומקיימת תקשורת עדינה וזהירה בין המשתתפים. המוזיקאי רן בגנו, שעובד בצמוד ללהקה ומזוהה עם יצירותיה, מתאר צוות שמייצר שפה פנימית: "לא צריך להגיד הרבה כדי להבין אחד את השני". לדבריו, התהליך מלווה תמיד באי ודאות, במתח ובניסיונות מדודים, בדומה ליצירת אריג משותף.

גם המעצב ששון קדם שותף ליצירה, והסרבלים בגוני אדמה שעוטים הרקדנים גדולים ורחבים מהם – בחירה מעניינת שמחמיצה גוף, אך מאפשרת להתבונן בתנועה כמכלול, כמקום שנפער בין הכסות לבין העולם.

ורטיגו י-ם מארחת: סבב ב' מאת עידו ברק ושרון כהן

מופע מחול וג'אם

יום חמישי ה-21.7.22 | 19:00

סטודיו ורטיגו ירושלים

לפרטים נוספים ולקניית כרטיסים לחצו כאן

"חופש תנועה: להקת ורטיגו חוגגת 30." מאת מאיה כהן

טלי ורטהיים אגרניוניק וחי כהן בריקוד. הוא מתנייד בכיסא גלגלים | צילום: אלעד דבי

 

כפר אמנות אקולוגי, עשייה חברתית משלהבת ושילוב של רקדנים עם מוגבלויות פיזיות לצד רקדנים מקצועיים • להקת ורטיגו, מהמובילות במחול העכשווי בארץ ובעולם, חוגגת שלושה עשורים של אג'נדה על הבמות

כבר 30 שנה רוקדים נעה ורטהיים ועדי שעל את חייהם יחד, על הבמה וכבני זוג. שלושה עשורים של דרך משותפת שהביאה לעולם את "ורטיגו", להקת המחול שזכתה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו"ל, ייצגה את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים – וקיבעה את מעמדה כהרכב עכשווי ובעל אג'נדה.

ורטהיים ושעל התוודעו בלהקת תמר, והאהבה ביניהם נמשכה לבמה, כשהצמד יצר דואט בשם "ורטיגו". השאר חקוק בהיסטוריה. "עדי הוביל את המהלך הנחוש ואני זרמתי איתו", מודה ורטהיים. "אני מודה שלי לא היו הוויז'ן וההבנה שהכל יתפתח ללהקה בסדר גודל כזה, כמו שהיו לעדי".

את חגיגות יום ההולדת תציין הלהקה בשלושה ימי אירועים במרכז סוזן דלל (17-15 ביוני), שיוקדשו לערכים המובילים את חזונה: סביבה – עם המופע המיתולוגי "לידת הפניקס", שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה; אמנות – עם המופע "פרדס", יצירתה של ורטהיים, לצד מפגש אמן איתה; וחברה – במופע "כוח האיזון", שמשלב עבודה של רקדנים מקצועיים עם רקדנים בעלי מוגבלויות פיזיות.

ורטהיים (56), הכוח האמנותי המניע מאחורי ורטיגו, הקימה עם שעל את "ורטיגו כפר האמנות האקולוגי", בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, שמציע מקום מפגש בין אמנות לסביבה. היא גם האחראית לפרויקט "כוח האיזון".

מייסדת ורטיגו, נעה ורטהיים. "ביחד כמו שבט", צילום: אלדד רפאל

 

"לפני 20 שנה אמי נפטרה, ונותרנו ארבע אחיות. עדי, שכבר אז היה המנכ"ל של ורטיגו, אמר לנו 'אתן כמו שבט שהוא משהו שלם'. ההערה הזאת זרעה אצלי את ההבנה שלחיות יחד בשיתופיות, כמו שבט, זה הדבר הנכון לעשות – ופשוט התחלנו ליישם את זה גם בלהקה.

"לא לגמרי ידענו איך זה ייראה, אבל ידענו שאנחנו רוצים להיטיב עם העולם בעשייה החברתית והאקולוגית שלנו, ולכן הקמנו לפני 15 שנים את כפר האמנות. זה נבנה לאט־לאט, ועכשיו אני כבר יכולה לשבת ולהגיד שעשינו משהו גדול יותר ממה שיכולנו לדמיין.

"יש לנו סלוגן: ART.HUMAN.NATURE, והרעיון הוא להיטיב עם כל הסעיפים האלה. אנחנו גרים על כדור הארץ, והטבע מהווה השראה גם ביצירות שלנו. אנחנו אורחים כאן לרגע, ומתבלבלים לחשוב שאנחנו בעלי הכדור הזה. לי חשוב להיות צנועה ולשאול שאלות דרך אמנות ותנועה, בלי מילים. לתקשר באמצעות שפת המחול".

את "ורטיגו כוח האיזון", שמפגיש אנשים עם – ובלי – מוגבלות, ומקיים תוכניות וסדנאות שנתיות לצד הופעות בארץ ובעולם, הקימו ורטהיים ושעל בשנת 2000. הפרויקט מנוהל על ידי חי כהן וטלי ורטהיים אגרניוניק (50), אחותה של נעה.

"במופע ישבתי ובכיתי"

ב־2008 עבר מרכז הפעילות של "ורטיגו כוח האיזון" לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה, שאליו מגיעות קבוצות משולבות לעבודת מחול משותפת, לצד יצירה באדמה והעשרה בתחום האקולוגי.

"אחרי שעדי ואני ייסדנו את ורטיגו, קיבלנו פרס מטעם הקונסוליה הבריטית ונסענו לכמה שבועות של השתלמות בלונדון. לקחו אותנו שם למופעים, ואחד מהם היה של 'קנג'וקו דאנס קומפני', שניהל אדם בנג'מין – מופע של אנשים עם גיוון תנועתי, כלומר אנשים עם מוגבלויות.

"במופע ההוא ישבתי ובכיתי. זה המם אותי שמגבלה מביאה למקום שמזכך את התקשורת בין אנשים. בסוף המופע ניגשנו להודות ליוצר ולרקדנים והצעתי לאדם, שלא ביקר קודם בישראל, להגיע אלינו ולעשות עבודה עם ורטיגו. כעבור כמה שנים הוא עזב את הלהקה שלו והסכים להזמנה שלי להעביר בארץ סדנאות.

"טלי אחותי התנדבה אז לרקוד עם אנשים עם מגבלות בכל מיני מקומות, ובסוף הסדנה היא אמרה לי – 'מצאתי'. כלומר, היא הבינה שזה הדבר שלה. עם 'כוח האיזון', בכוריאוגרפיה של אדם בנג'מין, רצנו ארבע שנים בארץ ובחו"ל, והשילוב של רקדני הלהקה עם רקדנים עם מוגבלויות הפך לענף מרכזי גדול ומשמעותי בוורטיגו, כבר 20 שנה – עד היום".

טלי: "אני רוקדת מגיל 9, ותמיד הרגשתי שהגוף הוא הכלי, ושמגע ותנועה הם הביטוי שלו. מהסדנה הראשונה שעליה דיברה נעה יצאתי עם דמעות בעיניים. הפרויקט משלב אלתור, מגע ותקשורת בלתי אמצעית, מתמקד ביש ובקיים – שמתוכו אנחנו מתמידים להתחדש. היכולת לנבוע בכל יום מחדש מרתקת בעינינו. אנחנו לא חושבים מה אין ומה אי אפשר לעשות – אלא נובעים מתוך הקיים וחוקרים".

ובכל זאת, המגבלה קיימת אצל אנשים עם מוגבלות, והיא מגלמת מעצמה את ה"אין".

"אנחנו מסתכלים על המגבלה, אבל לא נובעים ממנה. יחד עם חי כהן, השותף שלי, שבעצמו יושב בכיסא גלגלים, אנחנו עוסקים בניהול וביצירה. ה'אין' היה להגיד 'איזה באסה שחי לא יכול לעמוד ולעשות איתי פירואט', אבל זה מיותר, כי זה רק מגדיל את הפער – ואין מה לעשות עם ה'אין' הזה. מתוך הקיים ומתוך ה'יש' אנחנו מוצאים פוטנציאל של דרכים לנוע וליצור ולהיות סופר־קריאטיביים, פי אלף מאשר אילו חי היה עומד על שתי רגליים.

"כשבא בחור קטוע רגליים, או מישהי שאין לה יכולת להזיז את הידיים, אנחנו שואלים מה כן יש. ויש מרחב, יש טיימינג, יש רגש, יש עולם שלם שאפשר לעבוד איתו, יש מבט עיניים, אביזרים ועזרים שיכולים לייצר קומפוזיציה ומתח על הבמה. זה דבר שייחודי ללהקה שלנו. תוך כדי האמנות אנחנו מאפשרים לקהל לראות אנשים עם גיוון פיזי של קאסט, שרוקד ומתנהל כמו חיים שלמים על הבמה".

מהן התגובות האופייניות שאתם מקבלים לזה מהקהל?

"תגובה של וואו. בהתחלה רואים אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכויות, אבל אט־אט, תוך כדי המופע, הדבר הזה מתמוסס. לא כי אנחנו רוצים להעלים את זה, אלא כי המגבלה הייחודית הפכה לעוד נתון – לא יותר ולא פחות.

"יש לנו קאסט מגוון בגילים 40-30 עם גיוון פיזי. אנשים עם קביים, אנשים בכיסאות גלגלים, יש גם קטוע שתי רגליים. לצערי, הרוב הם בלי רקע במחול, כי אין הרבה מסגרות שחונכות רקדנים מבחינה מקצועית. אני חונכת אותם, ואחר כך, אם הם רוצים להמשיך ללהקה או להרכב אחר – הם נחשבים לרקדנים מקצועיים".

מאיפה מגיעים הרקדנים עם המוגבלויות?

"רוב הרקדנים שמגיעים קיבלו את ההכשרה שלהם בבית הספר שלנו, בהרכבים מתחלפים. המופע שנציג בחגיגת ה־30 הוא כיווץ של המופע שאיתו אנחנו רצים בכל הארץ, "Shape On Us". התחלנו לעבוד עליו לפני הקורונה, כשהיה סגר מוחלט ונפגשנו בזום פעם בשבוע, לשמר את הקבוצה. במופע המצומצם ישתתפו שישה רקדנים, ובמלא משתתפים תשעה".

בלהקה יש גם אקט ריפויי לרקדנים עם המוגבלויות, לצד האלמנט האמנותי?

"אני פחות אוהבת את המילה 'ריפוי', כי יש לה קונוטציה של משהו לא בסדר שאנחנו מתקנים. אם יש ריפוי, זה בוודאי גם לנו, כמנחים. מדובר במפגש בלתי אמצעי שמשתף את הנשמה והתודעה עם הגוף הפיזי, ומתקשר את זה עם יותר מאדם אחד. זה הדבר הכי נשגב מבחינתי בהורדת הרוח לחומר".

לרקוד עם דלקת מפרקים

אמיר אישהר ומיטל אהרוני. "במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה", צילום: רן יחזקאל

אמיר אישהר (53) ומיטל אהרוני (48) הם שניים מהרקדנים ב"כוח האיזון". אישהר מגיע בעצמו מעולם השואוביז, אחרי שלמד משחק בניסן נתיב וחי את הבמה לפני שנאלצו לכרות את שתי רגליו עקב מחלה שהשפיעה על זרימת הדם בהן.

"לפני כעשר שנים התחילו שיתופי פעולה קטנים ביני לבין חי וטלי", הוא משחזר. "ב־2017 נרשמתי למחזור הראשון של מסלול הכשרת המורים שלהם לקונטקט ולאימפרוביזציה. הקשר בינינו העמיק מאוד, מקצועית וחברתית, עד שהפכנו לסוג של משפחה".

המחלה תקפה את אישהר זמן קצר אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, וכבר בלימודי המשחק התקשה ללכת ולעמוד. בתחילת העשור הרביעי לחייו הסתבכה המחלה, עד שחייבה את קטיעת שתי רגליו מעל הברך, בהפרש חצי שנה זו מזו.

"בגלל שאני עם כיסא גלגלים כבר 20 שנה, מצאתי את עצמי הרבה פעמים חלק מהמערך התומך של האמנות, ולא על הבמה עצמה. יותר בתפקידים של מפיק, מנהל במה, מפעיל סאונד וכאלה. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להופיע, ובדיוק בוורטיגו התחילו לעבוד על המופע. אז עשיתי אודישנים – והתקבלתי".

הריקוד על הבמה, עם כיסא הגלגלים, מרפא מבחינתך?

"כן ולא. אמנות היא באופן כללי תרפיה לנפש, ואם אמנים לא היו עושים אמנות – הם היו מתחרפנים. זה לא מקצוע יציב או קל שבוחרים בו באופן מושכל, אלא מקצוע שאתה הולך אליו כי אחרת תהיה אומלל. באופן כללי אני לא מתנהל בעולם עם 'אני מוגבל, והנה, הוכחתי לעצמי ולכם שככה וככה…'

"אני מודה שבתחילת הדרך שלי בכיסא הגלגלים היה קיים בי צורך לבדוק את הגבולות ולראות כמה אפשר לצאת מהלכאורה-מגבלה הזאת. אז עשיתי מופע סנפלינג על חומות העיר העתיקה, שהתעסק במגבלה ובשאלה מה אני מסוגל לעשות ומה לא, אבל זאת נקודה שמיציתי – וזזתי הלאה.

"מה שלא מיציתי זה מחול. תמיד אהבתי לרקוד, אבל אחרי הצבא, כשהתחילו אצלי הבעיות עם הרגליים, לא חשבתי שאוכל לרקוד שוב. התפיסה שלי היתה שאם אני לא יכול לזוז על הרגליים – אני לא יכול לרקוד. הקטיעות, מעבר לעובדה שהיו הלם והתמודדות, היו גם ברכה גדולה, כי גיליתי בעצם מחדש את הריקוד.

"מאז התגלית המחודשת אני נמצא כל הזמן במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה שאפשר לעשות בכיסא גלגלים. איך לעבוד עם הכיסא כפרטנר. גיליתי גם שיש לי נכות 'לוקסוס', כי יש לי ברכיים מתפקדות – אז אני יכול לרדת בקלות מהכיסא ולעבוד על הרצפה. אני במחקר אינסופי, ומהבחינה הזאת המופע של ורטיגו מאוד מדבר אלי".

למיטל אהרוני, שמתגוררת בפתח תקווה, עולם הבמה היה זר לחלוטין, עד שהחליטה להעז ולהגשים חלום. "אני מכירה את טלי וחי 20 שנה, כי השתייכתי לקבוצה הראשונה בארץ של קונטקט ואימפרו משולב. כשהציעו לי לקחת חלק בלהקה, בהתחלה הסתייגתי כי אני פחות אדם של במה מבחינה תנועתית.

"אבל רציתי לאתגר את עצמי ולהרגיש מה זה, וברגע שעברתי את האודישנים מצאתי את עצמי בלהקה. אני באה מעולם החינוך הבלתי פורמלי, מעבירה הרצאות ועוסקת בהנחיית קבוצות, וכרגע גם מספרת את הסיפור האישי שלי בבתי ספר.

"יש לי דלקת מפרקים שגרונית (JIA) מילדות. הפסקתי ללכת בגיל 4, ונוצרה החמרה בשלד. הפגיעה אצלי היא במפרקים בכל הגוף, שלא נפתחים עד הסוף. אני יושבת בכיסא גלגלים מגיל 8, אחרי שניסו עלי כל מיני טיפולים ותרופות. מאז אני עם כאבים כרוניים ופגיעה קשה במפרקים ומתנהלת בכיסא גלגלים ממונע".

היתה לך משיכה קודמת לעולם הריקוד?

"לא התעניינתי אף פעם בריקוד, יותר בציור וכתיבה, אבל כן הייתי סקרנית לגבי הגוף שלי. במשך שנים, בגיל ההתבגרות, ביליתי בחדר מול המראה ורקדתי לצלילי מוזיקה קצבית מהרדיו. אהבתי לבחון את הגוף שלי בתנועה, לבדוק איך אני יכולה לפרוץ את הגבול של עצמי. המוזיקה תמיד היתה חלק מחיי. בקונטקט אימפרוביזציה הייתי נבוכה בהתחלה – אבל התמודדתי וצמחתי מזה".

יש בהשתתפות שלך גם אקט תרפויטי כלשהו?

"בכנות, פחות. לא הייתי זקוקה להוכחה העצמית הזאת, אבל היה לי חשוב שיהיה במופע משהו שיהדהד ויכה גלים מבחינה חברתית, בנראות על במה. שזה ייראה נורמלי שבלהקה יש מגוון רקדנים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. תהליך העבודה עצמו הפחיד אותי, היו לי אתגרים פיזיים ורגשיים כי העבודה על הריקוד תובענית מאוד. היא באה עם המון לחץ כי מדובר במופע מקצועי, לא סתם להראות ש'יש נכים על הבמה'. זה נהדר ומאתגר" .

 

"חוגגים 30 לורטיגו בסוזן דלל." מאת אירית מטיאס

במרכז המחול התל אביבי ציינו שלושה עשורים ללהקת ורטיגו הוותיקה, עם שורה של מופעים במשך שלושה ימים
אירית מטיאס | 23.06.2022

מרכז סוזן דלל בתל אביב על אולמותיו חגג במשך שלושה ימים את רוחה, דרכה ויצירתה של להקת ורטיגו עם שורה של מופעים, ואיפשר לנוכחים חוויה מרוכזת של כל מה שמייצג אותה: אמנות, חברה וסביבה.

30 שנה עברו מאז נוסדה בירושלים להקת המחול "ורטיגו" על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל במפגש בין רקדנית לרקדן, הזוג הכי בולט במחול הישראלי. ורטיגו היא לא רק להקה- היא דרך חיים המתבטאת בלהקת מחול שהקימה בקיבוץ נתיב הל"ה כפר אקולוגי, בתוך מה שהיה בעבר לולי תרנגולות והתפתח לכפר אמנות המייצג את האידיאולוגיה של נעה ועדי שילבו של אמנות, חברה וסביבה.

נעה ורטהיים, עדי שעל ושרה סלע. צילום: אביב חופי

נעה ורטהיים, עדי שעל ושרה סלע. צילום: אביב חופי

בקבלת הפנים שחתמה את חגיגות יום ההולדת של להקת ורטיגו במרכז סוזן דלל נצפו בין השאר: ורדה סאמט – יו"ר אגודת הידידים של ורטיגו וחיים סאמט; מיכאל פישר- יו"ר ההנהלה הציבורית של ורטיגו, איש העסקים ניר צוק; שרה סלע, אברהם ביגר, עליזה ואריאל יפו, ליאורה ורוני ברטור , פרופסור דניאל זייפמן וז'ואל , רונית ואלישע רובין (אדריכלי מרכז סוזן דלל ), המנצח רועי אופנהיים ואחד מייסדיה ומנהלי המוסיקליים של תזמורת המהפכה ועוד.

עדי שעל ומיכאל פישר. צילום: אביב חופי

עדי שעל ומיכאל פישר. צילום: אביב חופי

"כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות". מאת אחינועם סלע

מאחורי להקת המחול ורטיגו עומדת תפיסת עולם הכוללת ערכים של סביבה, אמנות ועשייה חברתית. בשבוע הבא הם יציינו 30 שנה להיווסדה של הלהקה בהופעות, סדנאות וכיתות אמן במרכז סוזן דלל

30 שנה חלפו מאז שעדי שעל ונעה ורטהיים, זוג צעיר בתחילת דרכו, על הבמה ובחיים, יצרו יחד את הדואט "ורטיגו", בהשראת חוויותיו של עדי מקורס טיס. הם לא ידעו אז שאותה יצירה תהפוך לשמה של אחת מלהקות המחול המצליחות בארץ ושל כפר אקולוגי ראשון מסוגו בקיבוץ נתיב הל"ה ושהם עתידים להקים משפחה יחד.

"ורטיגו" כבר מזמן אינו רק השם של להקת המחול, אלא מדובר בתפיסת חיים שלמה שבאה לידי ביטוי בכפר שהקימו ארבעת המשפחות של האחיות ורטהיים בעמק האלה, כפר המושתת על אמנות, אקולוגיה, עשייה חברתית וחיים קהילתיים (כולל חגים שפתוחים לציבור הרחב). הערכים- אמנות, חברה וסביבה- הם גם אלו שיעמדו במרכז חגיגות השלושים להיווסדה של הלהקה שיתקיימו בין ה-15 ל-17 ביוני, ט"ז- י"ח סיון במרכז סוזן דלל. כל יום יוקדש לאחד הערכים: סביבה– עם המופע המיתולוגי "לידת פניקס" שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים וצעירים. אמנות– עם המופע המרהיב- "פרדס" שנוצר בתקופת הקורונה ועוסק בתנועה של התכנסות וכיול. המופע קיבל בין היתר את שמו בהשראת הסיפור התלמודי- "ארבעה נכנסו לפרדס". חברה– "כח האיזון", מופע עוצמתי שאי אפשר להישאר אדישים אליו, המשלב רקדנים עם מוגבלויות שונות, בניהולם של חי כהן וטלי ורטהיים אגריוניק. בנוסף למופע יתקיים פאנל בנושא- "נקודות מבט מגוונות על מחול ומוגבלות" וסדנה של מחול משולב.

בנוסף לאירועים אלו תערוכת הוידאו ארט המצליחה "ליבה" שהביאה מבקרים רבים למערת הפעמון בגן הלאומי בית גוברין בקיץ שעבר, חוזרת שוב השנה. התערוכה כוללת קטעי וידאו מהמופעים השונים של ורטיגו שמוקרנים אל תוך קירות האבן והפינות הנסתרות של המערה, כשהרוח והחומר מתמזגים יחד, כמו ביצירות עצמן.

מופעי המחול של ורטיגו שוזרים לתוכם מוטיבים ששואבים השראה מעולמות הרוח, לעתים קרובות גם מהעולם היהודי- הקבלי, בתוכו צמחו ארבעת האחיות ורטהיים שגדלו בנתניה בבית דתי לאומי. היצירות חוקרות את נקודות המפגש בין הגשמי לרוחני יחד עם קטבים נוספים שמתקיימים בזו זמנית במציאות בה אנו חיים ובנפש פנימה (משך וקיטוע, אי ודאות וידיעה, סדר ואי סדר וכן הלאה). פעמים רבות היצירות כוללות תנועות רפיטטיביות שמזכירות במידה רבה אלמנטים טקסיים.

דבר נוסף שמאפיין ומייחד את היצירות של ורטיגו הוא החיבור למחזוריות, לזמן ולטבע. נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית של הלהקה, יחד עם אחותה רנה ורטהיים- חוקרות מושגים מעולם הטבע והמדע ומחפשות את האופן בו הם מהדהדים מהמקרו אל המיקרו. כל יצירה שלהן היא תוצאה של מחקר הכולל שאלות פילוסופיות, פיזיקליות, רוחניות ואסתטיות והאופן בו הן באות לידי ביטוי בתנועה שנובעת מהגוף ומהתודעה.

"תנועה סיבובית: להקת המחול ורטיגו חוגגת 30" מאת עמית סנדיק

בשבוע הבא תציין להקת המחול זוכת הפרסים 30 שנה להקמתה במרתון הופעות ואירועים במרכז סוזן דלל, בו תשתתף גם הרקדנית שון אולס, שחזרה לרקוד בלהקה אחרי פציעה קשה

30 שנה עברו מאז נוסדה בירושלים להקת המחול ״ורטיגו״ על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל, שהיו אז בימי הזוגיות הראשונים שלהם – על הבמה ובהמשך גם בחיים. הכל התחיל עם דואט תמים של השניים שעל שמו גם נקרא שם הלהקה – ״ורטיגו״. מאז שהוקמה, זכתה הלהקה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו״ל ולהכרה בקרב אנשי מקצוע והקהל הרחב. הלהקה הוזמנה לייצג את ישראל בפסטיבלים חשובים בעולם, והפכה ללהקת מחול עכשווי בעלת מוניטין עולמי.

״בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב״ אומרים ורטהיים ושעל. ״מתוך כל שלימדה אותנו התשוקה לתנועה, בחרנו בוורטיגו כדי לחולל שינוי. קודם בעצמנו ואחר כך גם בעולם שסובב אותנו. הטבענו בפעילות שלנו את תפיסת העולם שלנו, שמחברת בין הערכים שמובילים את החזון שלנו – אמנות, חברה וסביבה״.

פרדס. צילום: אלעד דבי

פרדס. צילום: אלעד דבי

מופע משולב עם רפרטואר כח האיזון. צילום: יואל לוי

מופע משולב עם רפרטואר כח האיזון. צילום: יואל לוי

בחודש הקרוב מציינת הלהקה את יום הולדתה ובמהלך שלושה ימים (15-17.6) ייעטף מרכז סוזן דלל ברוחה, דרכה ויצירתה של הלהקה, ויציע חוויה מרוכזת של כל מה שמייצג אותה, כך שכל יום יוקדש לאחד מערכי החזון של שלה. בנוסף יעלה המופע המיתולוגי ״לידת הפניקס״ שיתקיים תחת כיפת השמיים, עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה. אחריו תתקיים מסיבת ריקודים ברחבת המרכז, מופעי ״בציר 34״ של רקדני סדנת המחול ורטיגו ירושלים, המופע ״פרדס״, שיעור בדרך עבודתה של ורטיגו, מפגש אמן עם ורטהיים, מופע משולב של הלהקה עם רקדנים ועוד.

מי אני בלי הריקוד

לצד ורטהיים שמובילה ומנהלת אמנותית את הלהקה רוקדת קבוצת רקדנים, חלקם רוקדים בה כבר שנים ומזוהים עם הלהקה. ביניהם גם שון אולס, שלא מכבר זכתה בפרס שר התרבות והספורט למחול אמנותי לשנת 2021. הפרס ניתן לה בקטגוריית ביצוע לרקדניות יחידות.

בנימוקי חברי ועדת השיפוט (דלית הרמתי – יו״ר, איציק גלילי, טליה פז) נאמר שאולס היא ״בעלת דיוק ועומק גדול בביצוע, ורסטילית ומוזיקלית וכן גם מהפנטת בנוכחות השקטה שלה. יש בה כוח, חוסן ואנרגיות שונות המתפרצות תוך כדי העבודה. אולס מחוברת ליצירה ובנוכחות שלה היא מייצרת רגש בלתי תלוי ומרומם״.

לקחתי את הגוף החדש שקיבלתי ולמדתי לעבוד איתו. גם מבחינה נפשית למדתי להתחשב במגבלות באמצעות חשיבה יצירתית ולמדתי לעשות מכל זה משהו טוב

אולס החלה את דרכה בוורטיגו כבר בשנת 2011, אז רקדה במשך ארבע שנים עד שחוותה פציעה קשה בעצם הבריח והכתף. ״אחרי שיחה משותפת עם הרופאים החלטתי על הפסקה ושיקום״, היא מספרת. ״זה נמשך שלוש שנים, בעיקר כי היה לי קשה לחזור לעשות עבודה בזוגות וקונטקט אימפרוביזציה. הפציעה היא אירוע מכונן ואולי הטוב ביותר שקרה בחיים ובקריירה שלי. היא עימתה אותי עם השאלה מי אני בלי הריקוד, שנראה תמיד כמו כל עולמי.

״זה היה שיעור טוב מבחינת התנועה שלי. לא חזרתי לרקוד כמו שרקדתי לפני. לקחתי את הגוף החדש שקיבלתי ולמדתי לעבוד איתו. גם מבחינה נפשית למדתי להתחשב במגבלות באמצעות חשיבה יצירתית ולמדתי לעשות מכל זה משהו טוב. כל הרופאים אמרו שאצטרך לחשוב על כיוון חדש, אז למדתי הדרכת פילאטיס מכשירים והייתי עסוקה בהדרכות ברחבי העולם״.

שון אולס. צילום: רם קציר

שון אולס. צילום: רם קציר

צילום: אליזבתה גירי

צילום: אליזבתה גירי

איך חזרת ללהקה למרות כל זה?

״שלוש שנים אחרי הפציעה, בזמן שהייתי במינכן, נועה פנתה אלי לטובת היצירה ׳רעש לבן׳. חזרתי למה שנראה אז כפרויקט זמני, ומאז אני כאן. מעבר ללהקה אני בשלבי סיום של תואר בחינוך ומחול בסמינר הקיבוצים, במסגרת מסלול מהיר בן שנתיים לרקדנים מלהקות מקצועיות.

״במסגרת הלהקה אני גם מנהלת את ׳רוקדים ורטיגו׳ – פרויקט חינוכי שבמסגרתו נחשפים תלמידי מגמות ומרכזי מחול לשפת המחול של הלהקה. אני מלמדת גם בלהקה עצמה ולאורך השנים השתתפתי בהרבה יצירות שנועה חיברה ביניהן ׳נול׳, שהיתה הראשונה ואחריה ב׳ורטיגו והיהלומים׳, ׳מנה׳, ׳לידת הפניקס׳, ׳רשימו׳, ׳רעש לבן׳, ׳לילה׳, ׳אחת אחת ואחת׳ ועוד. במסגרת חגיגות ה־30 אשתתף ביצירה ׳פרדס׳.

״כשהצטרפתי ללהקה רקדתי במספר יצירות שהיו קיימות בה עוד לפניי. בהמשך השתתפתי בשחזור של ׳רעש לבן׳ שהתווספה לה בין השאר המוסיקה של תזמורת המהפכה. נועה מאד אוהבת לעבוד וליצור עם האנשים שנמצאים מולה באותו הרגע. היא אוהבת לדבוק בכוריאוגרפיה המקורית, אבל בריקודים האינדיבידואליים היא מקבלת השראה מהאישיות ומהיכולות הפיזיות של הרקדן שעומד מולה באותו הזמן. כך שאם קיבלתי סולו של רקדנית שרקדה בגרסה קודמת – נועה מתאימה אותו אליי וליכולות הריקוד שלי. המטרה שלה היא תמיד להוציא את התוכן הטוב ביותר של התנועה ושלי כרקדנית. היא בשאיפה תמידית לשכלל את היצירות שלה. זה תהליך שמעולם לא מסתיים, הוא כל הזמן בהתפתחות״.

איך את רואה את ההתפתחות שלך מכאן?

״ההחלטה לחזור לורטיגו, למרות שלא חשבתי שתקרה, היא כנראה מההחלטות הטובות שקיבלתי. יחד עם זאת, הקורונה באה וטרפה את כל הקלפים ושינתה לכולנו ולי את סדרי העדיפויות. היא גרמה לי להבין שאני נמצאת וחיה את ההווה. היום אני מאמינה בלפתוח אופציות, ללמוד ולהתמקצע בתחומים רבים. חשוב לי להיות אדם טוב ורקדנית יותר טובה. אני מאחלת לעצמי לנצל כל רגע שלי. מה שהעתיד יביא – שיביא, ואני אנסה לעשות ממנו הכי טוב שאפשר״.

חוגגים 30 – להקת המחול ורטיגו. "החיים הטובים"

קול קורא- רזידנסי 2021 בורטיגו כפר אמנות האקולוגי

החיבור הקהילתי של הרזידנסי , בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

תוכנית הרזידנסי תפעל בהשראה ואינטראקציה עם כפר האמנות האקולוגי בדגש על מודעות סביבתית ומעורבות חברתית.

כפר האמנות האקולוגי יזמין את הציבור לקחת חלק בערבי אמן שיועברו ע״י אמני הרזידנסי, אם באופן פיזי ואם באמצעים מקוונים.

קהילת אמני הכפר יוזמנו להיות חלק ממעגלי השיח שיתקיימו ברזידנסי מתוך רצון לקיים שיתופי פעולה, והפרייה הדדית עם אמנים נוספים שעובדים ויוצרים באזור.

במסגרת הפעילות נקיים סדרה של ג'אם סשנים בינתחומיים, אשר יהיו פתוחים לציבור הרחב, כמו גם להשתתפות של אמנים מהקהילה כאשר הם יורכבו מאמני מחול, מוזיקה, וידיאו אנימציה וניו-מדיה

קהל היעד:
מפגשי היצירה בגרסה הפיזית שלהם יהיו פתוחים לתושבי האזור ושוחרי אמנות מכל הארץ מקרב בני נוער ומבוגרים בהתאמה לתוכן היצירה.
הקהל יוזמן לבוא לצפות בחזרות הפתוחות (בהתאם להנחיות של אותו הזמן).

הכפר נגיש ומזמין אנשים בעלי יכולות מגוונות לקחת חלק ברזידנסי.

אם את/ה אמנ/ית בתחום המוזיקה או המולטימדיה ומעוניין להיות חלק מהפרוייקט, הינך מוזמנ/ת להשאיר את מועמדותך באמצעות טופס זה

אחת. אחת ואחת

בכורה: פברואר 2017

משך המופע: כשעה

יצירתה החדשה של הכוראוגרפית נעה ורטהיים עוסקת במשאלת הנפש של היחיד לאחדות מול תהליכי נפרדות במרחב האנושי, במישור הקיומי, ובשדה הרוחני.

היצירה אחת. אחת ואחת. מערבת את הפנים עם החוץ תוך הקשבה להד המשתקף מכיוונים שונים, תוך שהיא מעמיקה לפתח את היחס המטאפורי בין קרוב לרחוק ובין עצמי.

כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים

רקדנים: תמר ברלב, ג'רמי אלברג', דניאל קוסטא, איתי פרי, שנדור פטרוביץ, יותם ברוך, הגר שחל, ניצן משה, שני ליכט וליאל פיבק.

מוסיקה: אבי בללי
מוסיקאים: ויולה:גליה חי, עוד: אליהו דגמי, קולות: עילאי בללי

עיצוב תפאורה: רועי וטורי
עיצוב תאורה:  דני פישוף – מג'נטה
עיצוב תלבושות: ששון קדם

לביקורות על המופע

אחת אחת ואחת תוכנייה

 

ריטריט תודעה בתנועה

הצטרפו אלינו למסע מרתק לחקר הגוף והנפש באמצעות כלים אנרגטיים, לימוד ותנועה, מוזיקה ויצירה- בורטיגו כפר אמנות אקולוגי.

במרחב הצופה אל עבר הנופים הקסומים של עמק האלה נתרגל הקשבה וחיבור לכוחות הטמונים בתוכנו; ביסוס עוגנים פנימיים ושחרור תבניות והרגלים ישנים.

המשתתפים יקבלו טכניקות שימושיות לתנועה מיטיבה ביום יום ויכירו ביכולתם להשפיע על מציאות חייהם דרך

תנועה. 

 נשימה. 

נוכחות.

 

9-10.6.22

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי, קיבוץ נתיב הל”ה

עלות: 1300 ₪ כולל לינה בחלל משותף.

אופציה ללינה בחדרי האירוח של הכפר בתוספת תשלום.

בנוסף 300 ש"ח עבור ארוחות. לתשלום במזומן ישירות למבשלת ביום הראשון של הריטריט.

לפרטים נוספים:   02-9900235      office@vertigo.org.il

קישור להרשמה: ריטריט בורטיגו 

המנחות

מרב גולדנברג: מטפלת הוליסטית, מנחת קבוצות, מלווה תהליכי חיים, דולה, מלווה רוחנית, פרחי באך, עבודה עם דמיון מודרך, סוג’וק, התפתחות עם כלי הפשטות שבאלוהות.

נעה ורטהיים: מייסדת, כוריאוגרפית ומנהלת אמנותית של להקת המחול ‘ורטיגו’. פיתחה שפת גוף ייחודית העוסקת בגבולותיו ומגבלותיו של הגוף כמנוע לביטוי וליצירה. דרכה הייחודית  של נעה מעבר לתרומתה לחיי התרבות והאמנות בישראל ניכרת בחיבור המיוחד שהיא עושה בעבודתה לנושאים חברתיים על-ידי יצירת קשר אמנותי עם הקהילה והסביבה בה היא יוצרת.

טלי ורטהיים-אגרניוניק: מנחה, רקדנית, יוצרת ומנהלת שותפה של  ורטיגו כח האיזון – מרכז למחול משולב. מתמחה בקונטקט משולב המפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכים ולא נכים, בארץ ובחו”ל.

רנה ורטהיים-קורן: שותפה יוצרת, מורה, רקדנית בלהקת המחול ורטיגו . מפתחת שיטת ״עימי״- מחקר גוף נפש תנועתי המתבונן על הגוף כמפה של הנפש, משחרר תבניות ומוביל אפשרויות חדשות

*

משתתפות מספרות על הסדנה

הייתן לי להשראה גדולה, רעננתן לי את המודעות והקפצתן לי מהמעמקים את החשק שוב לרקוד, לנוע ולהתחבר למוסיקה ולעצמי ממקום אחר וחדש  שאתן לימדתן אותי במיוחד נהניתי מהערב עם הנגנים ומהיצירה החופשית שנוצרה שם תוך כדי

תודה לכן, על עשייתכן וקיומכן

מיכל לורה ריכטר
*

      היה ריטריט מדהים, חוויתי וגם מדליק! 

בעיקר מרגישה שמנסה ליישם את מה שהחלטתי וקיבלתי על עצמי בריטריט! 

מרגישה שהתחיל תהליך כלשהו ביומיים האלו, ועדיין חוקרת ומבררת אותו.

תודה על יומיים חווייתיים

חן פוגל 

קורס חנוכה למחול לנוער

קורס חנוכה למחול לנוער

לכיתות ט’ – יב’

10-11.12.2023

בורטיגו כפר אמנות אקולוגי

 

אנו מזמינים אתכם להדליק את האלומה הפנימית שלכם יחד איתנו בתנועה עדינה לתוך האור המיוחד של חג החנוכה. אחרי תקופה שבה עצרנו מלכת, נשוב לנוע בקורס חנוכה למחול בן יומיים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, ביתה של להקת המחול ורטיגו.

הקורס מיועד לתלמידות ותלמידי מחול ורקדנים.ות צעירים.ות, המעוניינים.ות בהכרות מעמיקה עם שפת המחול הייחודים של להקת המחול ורטיגו. בואו לחוות ולהתנסות ברפרטואר ורטיגו, בלט קלאסי, ריליס, קונטקט אימפרוביזציה, כיתת אמן ועוד.

 

* נדרש רקע של לפחות שנתיים בבלט קלאסי

 

עלות השתתפות:

700 ₪  (כולל אירוח בכפר האמנות האקולוגי, שיעורים, סדנאות ולינה)

לינה:
 בחלל משותף על מזרנים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, קיבוץ נתיב הל”ה.

יש להביא מגבת, מצעים ו/שק שינה.

עלות ארוחות:
250 ₪ בתשלום נפרד למבשלת (ארוחות כפריות צמחוניות)

סה"כ עלות הקורס: 950 ₪

 

הקורס יתקיים בורטיגו כפר אמנות אקולוגי, בקיבוץ נתיב הל"ה, במתחם רגוע ושליו בחיק הטבע, הכולל כולל מרחב מוגן, ופועל לפי הוראות פיקוד העורף.

לפרטים נוספים והרשמה:

02-9900235
[email protected]

www.vertigo.org.il 

https://www.facebook.com/eco.artvillage

"כשנעה ורטהיים נכנסה לפרדס". מאת עמית סנדיק

להקת ורטיגו חובקת מופע חדש שנולד בהסתגרות הביתית של הקורונה, וחונכת אולם חדש בכפר האקולוגי בנתיב הל״ה

אפילו הימים הקשים ביותר של הקורונה והסגרים, שכפו הדממה על הרקדנים ושיתקו את להקת המחול שלה, ורטיגו, לא עצרו את נעה ורטהיים. מתוך ההתכנסות נוצרה העבודה החדשה ״פרדס״, ״יצירה שנולדה בבית, מקום ההתכנסות שכולנו חווינו בתקופה האחרונה״, אומרת ורטהיים: ״עבודה שבה הגוף מתכנס לתוך עצמו, מצייר את עצמו ומתחבר לרבדים הרוחניים שלו פנימה – פנימה של כל אדם ורקדן לתוך עצמו, לצד הקשר שלו עם המארג המשותף״.

שישה רקדנים משתתפים ב״פרדס״, עבודה שמתייחסת למקורות ולסיפור האגדה הקבלי על ״ארבעה שנכנסו לפרדס״. על פי האגדה, ארבעה חכמי ישראל נכנסו לפרדס, כדי להתכנס לתוך תורת הסוד. היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום היה רבי עקיבא.

להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי
להקת ורטיגו, פרדס. צילומים: אלעד דבי
להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי

כמו בעבודותיה האחרות של ורטהיים, גם כאן שם העבודה בעל משמעות ומטען הנשאב ממקורות עתיקים. ״מקור המילה פרדס בשפה הפרסית העתיקה הוא גן עצים. אולם המילה חדרה לא רק לשפה העברית, ואפשר למצוא אותה גם בשפות אחרות ומרוחקות, במשמעות paradise – גן עדן״. פרדס הוא גם כינויה של תורת הסוד היהודית, מילה שמורכבת מראשי התיבות של ״פשט, רמז, דרש וסוד״.

להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי

את פסקול העבודה יצר אמן כלי ההקשה איתמר דוארי, וכמו תמיד אצל ורטהיים, הפסקול נשזר כבר בתהליך הבניה של הכוריאוגרפיה, והוקלט תוך כדי העבודה על היצירה. לדבריה, זו היתה תוצאה של ההזדמנות למפגש בין מוזיקה לתנועה בזמן אמת, שלא היתה נוצרת אילולא הזמן והשקט שהתלוו למשבר הקורונה.

הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, וכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה

התלבושות לעבודה מבוססות על גלימות של ששון קדם, אך יש להן סיפור משלהן: ״בתקופת הקורונה, כשלא ממש עבדנו ולי היה פנאי, נכנסתי למחסן התלבושות של הלהקה הוצאתי תלבושות קיימות ואיתן התחלנו לשחק, לגזור, לתפור להסתכל ולהתאים. אחד מהסטים שהתבייתנו עליו היה גלימות של ששון קדם. במשחק ההתאמות, הבנתי שזה מה שנחוץ – המסה הרוחנית שאליה קדם מתחבר.

״יצרנו סוג של בגד חדש על בסיס הישן, משהו שאנחנו מאוד מאמינים בו ואוהבים. שינינו את הבגד שבסיסו היה גלימה והיה מיועד לעבודה ׳רעש לבן׳. כמובן שהתייעצתי עם קדם, שחשב שזה מושלם – והשלמנו ואת המראה בעזרת המעצבת רוזי כנען, שיצרה את החלק העליון של הלבוש בצבעי גוף ועור, צבעי האדמה, שהם גם צבעי הקירות של חלל הסטודיו״.

ורטיגו, כפר האמנות האקולוגי. צילום: מלורטיגו, כפר האמנות האקולוגי. צילומים: מ״ל

היצירה החדשה חונכת את אולם המופעים החדש של הלהקה, אולם ברונקה, בכפר האקולוגי של ורטיגו בקיבוץ נתיב הל״ה (מלבדו יש ללהקה מרכז מחול בירושלים). בזמן המופע, אי אפשר להתעלם מההתאמה המוחלטת של צבעוניות האולם המכילה באופן מושלם את היצירה. ורטהיים סקרנית לגלות איך תיראה העבודה כשתעלה באולמות האחרים, באווירה שונה.

״האולם הוקם על מה שהיה בעבר לול תרנגולות. חידשנו את המבנה והפכנו אותו לאולם הופעות. הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, ואין ספק שכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה״.

לצד האולם פועל מטבח טבעוני של השפית של הכפר, אורית קדם, ואנשי ורטיגו מציעים לקהל בילוי שמשלב מופע וארוחת צהרים או ערב. באותו המתחם שוכנים הסטודיו וחדרי החזרות של הלהקה, גם הם לולים שעברו מיחדוש.

״הגענו לקיבוץ נתיב הל״ה לפני יותר מעשור, לאחר ששכנענו את חברי קיבוץ לאפשר לנו להקים את הכפר על חורבות לולי התרנגולות הנטושים. אנחנו ארבע אחיות לבית ורטהיים, וכולנו חיים כאן, עם בני הזוג והילדים שלנו, ומקיימים אורח חיים של אנשים שיש להם אחריות לסביבה. גם בבתים הפרטים שלנו אנחנו מקפידים על כבוד לסביבה וצרכנות חכמה, וכולנו, כמו גם חברי הלהקה, צמחוניים״.

רקמה אנושית רכה ומנחמת

ורטהיים הקימה את ורטיגו יחד עם בן זוגה, עדי שעל, לפני כמעט 30 שנה. היא הייתה תלמידה באקדמיה למחול בירושלים והוא רקד בלהקת המחול הקיבוצית. כבר בתחילת דרכם המשותפת הקימו פרויקט חברתי־אמנותי, הפועל עד היום בשם ״כוח האיזון״ – ובמסגרתו פועלות סדנאות המשלבות רקדנים מקצועיים ורקדנים בעלי מוגבלויות.

במסגרת זו העלו את המופע Shape On Us – כח האיזון – שהיה גם מופע הפתיחה של פסטיבל ישראל 2020. תשעה רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות, במפגש על הבמה שהוא סך היכולות, הצרכים והחוויות שלהם.

״המהלך האמנותי מושתת על ההסכמה הקבוצתית המשותפת, לספר את האמת. זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת״.

זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת

יצירותיה של ורטהיים מושפעות ממחקר מעמיק שלה על הקשר בין העולם הפיזי והעולם הרוחני. היא מעדיפה לימוד אישי ועצמאי, ומעידה על עצמה, שמילדות לא הסתדרה עם הממסד ונזרקה ממספר בתי ספר. כילדה עד גיל 12 רקדה כדי לפרוק אנרגיות ״ממש לא מתוך חלום להפוך לרקדנית״ היא אומרת.

את הכוריאוגרפית היחידה של הלהקה?

״אני יוצרת 99% מהעבודות של ורטיגו. לעיתים נדירות אנחנו מזמינים כוריאוגרף אורח״. אחת ההתנסויות שריגשו אותה ביותר, היא מספרת, הייתה עבודה משותפת עם אנה הלפרין – אמנית וכוריאוגרפית אמריקאית רדיקלית, שנפטרה בחודש מאי השנה בגיל 101. הלפרין היא אמנית שעבודותיה חוצות דיסציפלינות – בין מחול לפרפורמנס לעבודה טיפולית ושמאנית. ״היא הגיעה לכפר לפני כחמש שנים, כשהיא בת 95, ועבדה איתנו. זה היה אחד מהאירועים היותר משמעותיים שעברנו כאן בלהקה״.

את העבודה GLOBAL יצרו במשותף ורטהיים, הלפרין ושרון פרידמן – רקדן ורטיגו בעבר, שכעת חי בספרד ועוסק במחול מההבט החברתי. ״שלושה יוצרים בין־לאומיים חיברו בעבודתם בין אמנות, חברה וסביבה. זו יצירה שנרקמה מתוך מפגש של יוצרים, שבחרו במחול כדרך חיים. המופע התכתב עם העבר והעתיד מנקודות מבט שונות, בהתאם לעולמות התוכן, הגיל והמיקום הגיאוגרפי שממנו הגיע כל אחד מאיתנו״.

איך מתנהלת ורטיגו, כלהקה, כמשפחה, כשהכול מעורב?

״מדובר בסיפור שיש בו את כל המרכיבים של טלנובלה משפחתית״, היא צוחקת. ״מדובר בגוף תרבות מוביל, אם כי שונה״. לוורטהיים ושעל שלושה ילדים (הבכור רוקד בלהקת ענבל). בכפר האקולוגי מתגוררות גם משפחותיהן של שלוש אחיותיה של נועה, מרב, טלי ורינה – כל אחת מהן אישיות צבעונית בפני עצמה. לפי התיאור שלה, הן גדלו בבית דתי־פלורליסטי בנתניה, ושלוש מהן חילוניות כיום. אך כולן פועלות על פי המשנה שמחברת אמנות, סביבה וחברה.

האחיות ורטהיים: מרב, טלי, רנה ונעה. צילום: נעה רוזוליו
האחיות ורטהיים: מרב, טלי, רנה ונעה. צילום: נעה רוזוליו

ארבע המשפחות חיות את החיים על פי ורטיגו (וכולם גם עובדים בלהקה): מגדלים ביחד את הילדים, בונים ומרחיבים את הכפר ויוצקים בו תכנים. רינה, רקדנית בעברה, היא העוזרת למנהלת האמנותית ומנהלת החזרות של הלהקה. טלי עובדת עם הרקדנים בפרויקט ״כח האיזון״ ומרב עוסקת בסדנאות וורטקס־הילינג.

אנשי ורטיגו הם חולמים ומגשימים סדרתיים של רעיונות שנראים בלתי אפשריים. הם שייכים לזן הציונים החדשים – כאלה שמתעקשים בתוך הכאוס, האלימות והנורמות המתפוררות לחיות חיים ערכיים, המשלבים אמנות עם תרומה ופעילות בנושאי חברה וסביבה. הם יעשו הכל במטרה לחולל שינוי, באמצעות השפה והכלי שלהם – הריקוד.

ליבה – תערוכת וידאו ארט במערות בית גוברין

"ליבה"

 תערוכת וידיאו ארט של להקת מחול ורטיגו שנוצרה במיוחד לחלליה יוצאי הדופן של מערת הפעמון בגן לאומי בית גוברין-מרשה, שנחצבו ע״י תושביו הקדומים של האזור.

 

בלב המערה  מתאפשרת הקשבה ללב, לפעימת כדור הארץ, ובמקום הקסום הזה פועמת היצירה "ליבה"

 

התערוכה והאתר בו תוצג מתחברים לתנועה של נעה ורטהיים הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה הקשורה באופן עמוק לטבע ולסביבה.

אוצרת התערוכה: דורית טלפז

החיבור בין המערה לתנועה, יוצר עבודה חדשה שנשזרת בתנועת הצופה מייד עם כניסתו לתערוכה:

יצירת מחול רב מיימדית המקיפה אותו מכל עבר באמצעות הקרנות ענק על הקירות והפינות הנסתרות ואשר בתנועתה מרחיבה את גבולות המערה וחוזרת לתוך אותו רחם טבעי ראשוני ממנו התהוותה.

"ליבה", נוצרה מתוך יצירותיה של נעה ורטהיים ללהקת המחול ורטיגו ונשזרה לעבודות וידאו ארט פיוטיות, הרוקדות בקו התפר שבין הרוח לחומר  – גוף הרקדנים המוקרנים על קירות המערה.

עבודות הווידיאו ארט נוצרו על ידי הצלם אלעד דבי והעורך גל קציר והוא כולל קטעים מעבודותיה של הלהקה לאורך כל השנים ובהן: "פרדס", "לילא", "ימה", ו"לידת הפניקס".

 

גן לאומי בית גובריןמרשהאתר מורשת עולמית

גן לאומי בית גוברין-מרשה הוא לב לבה של "ארץ אלף המערות". הגן מציג פלא אדריכלי קדום – אינספור חללים, מערות טבעיות ומערות שנחצבו בידי אדם ונועדו למגוון רחב של שימושים, החל מגידול יונים, דרך איחסון ומגורים וכלה בקבורה . בשנת 1989 הוכרז השטח כגן לאומי על מנת לשמר את שרידיה המרשימים של העיר מרשה ושימור החורש הטבעי.  בזכות המורשת העשירה ושלל המערות, הוכרז הגן הלאומי על ידי  ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.  כפי שהוגדר בעת ההכרזה ב-2014 – ״האתר בעל ערך בין לאומי יוצא דופן בהיבט התרבותי, האנושי וערכי הסביבה לשימור לטובת האנושות כולה״.  הכללתו של 'גן לאומי בית גוברין– מערות מרשה' ברשימה העולמית היוקרתית של האתרים הנבחרים והחשובים ביותר בעולם ממצבת את ישראל כגשר בין תרבויות עתיקות וכמוקד חשוב לשימור המורשת העולמית, תוך חיבור ייחודי של העבר להווה. מסלול הביקור באתר מזמן חוויה יוצאת דופן והצצה לפלא של ערכי טבע, נוף  ומורשת האדם לאורך התקופות.

 

הגלריה במערת הפעמון

כבר בתקופות קדומות, זיהו תושבי השפלה את מאפייני המסלע שבסביבתם. המערות זכו לשם מערות הפעמון הודות לצורתן שהיא תוצר של אופן החציבה. החוצבים פערו פתח קטן בשכבה העליונה הקשה משהגיעו אל השכבה הרכה, חצבו בה בהרחבה באמצעות איזמלי ברזל שהותירו את סימני החציבה האלכסוניים הניכרים בקירות המערה. בחומר החציבה השתמשו לבנייה והחללים האדירים שנותרו שימשו בעיקר לאחסון אך גם לבתי מלאכה ולבורות מים מטויחים.

 

״פרדס״ מאת נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו. מאת ענת זכריה

״פרדס״ הוא מחול מפוייס שהקצוות שלו רכים, הנסוג אל ממד כמעט מדיטטיבי. כאילו עייפה ורטהיים, ועימה כולנו, מן העצבנות והתזזית וההמולה הנוראה, והיא מגלה לנו עולם אחר, מלא יופי ועצבות וזרימה, שאין מה לעצור ולחשוב בו עכשיו: מה היה נורא.

בסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו, החלון הגדול הצידי מכניס אור קלוש מבחוץ, ועוד לפני שעולה האור על הבמה, המרחב הפתוח מגלה חלק מן המתרחש. שישה רקדנים יושבים על ספסלי עץ נזיריים בצדי הבמה. זוגות זוגות. מחכים. ואז הם קמים יוצרים מבנה, וי של סנוניות, נעים בתנועות קטנות חרישיות, הכל מדוד. מידי פעם הרגל האחת נוגעת בשנייה משמיעה קול נקישה. והרקדנים כולם רוקדים ריקוד מיוחד במינו, כאשר הם נוגעים בכפות הידיים על פני הגוף, בסימטריה, שוב ושוב, כמו ספירת מלאי. הכוונה התנועתית ברורה יותר, מעודנת. והם נעים שקטים, ונוגעים ומסתובבים, הצעדים הולכים וגדלים, בתחושה של התמזגות עם הקרקע, אין למעלה ולמטה, ואפשר להסיק מהאחד את האינסוף.

ונדמה שכל מרכיבי עבודתה היפה של ורטהיים, “פרדס”, הם אופנים שונים של קציבת הזמן והמרחב: כל אחד בקצבו שלו. והמוזיקה של אמן כלי ההקשה איתמר דוארי שנוצרה תוך כדי התנועה בסטודיו, היא חלק אורגני וחשוב לוויזואלי ול״עלילה״. מסעירה ודוחפת קדימה, מרחבי גוף חדשים נפתחים.

והם מתחילים לזרום כמו מעצמם, שטים כמו מין אמבה סהורה, כהשתקפות מאורכת של ירח מלא באגם אפל, שבעוד רגע אולי תתחלק לשניים ולארבעה ותחזור לשלושה, לשישה. זוג רקדנים גברים מרימים ונושאים זה את זה, הם מתגלגלים ורוקדים צמודים, הם מניפים זה את זה מודדים משקלים בניסיון מתמיד, מתוח ודרוך, להגיע לאיזון ביניהם.  הצללים שלהם מתגבהים על הקיר האחורי-אגרטלים דקיקי צוואר. ויש גם דואט יפה בין שתי רקדניות, היוצרות צורות חמוקיות, על המתח החושני שביניהן, כמו מסתובבות בו סביב צירן, כמין מובייל פלאי של צורות, המצוי באשליה של תנועה מתמדת, שמלותיהן נאחזות באוויר, ראשיהן וזרועותיהן כמו נמסות לתוך מערבולת, אש הגוף שלהן קטנה ועיקשת, והדבר מתגלה תוך כדי שהוא נכתב.

שוב הם יחד כקבוצה, נדמים לרכבת מופשטת הדוהרת בחושך. לרגע נוגעים בעין השלישית התלויה מעל המעשים. והתנועה היא כמו קליגרפיה באוויר, מפתיעה, וככל שהמילים כביכול ברורות יותר כך התנועה מסתורית, כובשת, מלאה הבלחות פתאומיות של וירטואוזיות, נעה בין דימוי חולי למיימי, ולמרות הסולם הכביכול נמוך של עוצמתה, היא כמו וידוי, אישי, גואל. וברגעים שהם נעלמים מן הבמה לטובת ישיבה על ספסלי העץ בצדדים יש תחושה של אבידה, והיא מתחזקת כאשר מישהו מהם חוזר. הגוף החוזר למרכז יוצא כל פעם מחדש כנגד מצב הדומם, מנסה להתנער מגשמיותו.

וכשהמבט נמשך לרגע לחלון, אורות המכוניות החוצות את עמק האלה זורמות כעורק נפרד של תודעה קולקטיבית, נקודת מגוז נעלמת בחשיכה מחוץ לגבולות הראייה, מרככת את נופה המסוכסך של הארץ. האם אפשר לחבר בין האקטואלי, הקיומי, החוץ-אמנותי לאמנותי? האם לאמנותי לשמו יש זכות קיום במקום שהקיומי בוער? ורטהיים מנסה לחבר את ההפכים הללו בריפוי ובאיחוי. 

והנה הם אוחזים ידיים בשורה, פלג הגוף העליון נע כמו צמרת עץ על עליו, לאותו כיוון, מותח את הזמן. יש מי שלרגע רוכן, קורס קדימה, אבל מיד מתעשתות הקרסוליים וננעצות והתנועה ממשיכה. אוגרת יופי וכוח לחושך העתיד לבוא.

יש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו, עד שאפשר לראות בה קטעים מופשטים של סתם, של כלום, של בין לבין, אבל ורטהיים מצליחה לארוג כאן קומפוזציות עדינות אך עוצמתיות במאזן סימולטני המצוי בין התרסקות לאיזון, בין האנכי והאופקי לאלכסוני, האוצר את המתח שבין תנועה מקבילה של לוחות טקטוניים לבין התנגשותם באותה קומפוזציה. זו תנועת לוחות טקטוניים של הנפש היוצרת המשקפת מצב של שבר פנימי וקולקטיבי.

ואפשר לדבר על מקור המילה “פרדס” בשפה הפרסית, בפירוש הפשוט שלו – גן עצים או גן נעול. המילה חדרה הן לשפה העברית והן לשפות נוספות, כגון האנגלית, שבה קיבלה המילה משמעות של גן עדן “paradise” . או לדבוק במסורת, שמופיעה בתיקוני זוהר, ודורשת את המילה פרד״ס כראשי תיבות של המילים פשט, רמז, דרש וסוד. שהם ארבעת הרבדים בביאור התורה. לקרוא את הסיפור התלמודי מתוך מבכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס: אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות. ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. אבל אין באמת צורך להיתלות באילנות גבוהים, להטעין את המחול במשמעות, באבטחה, כאילו נסוך עליו יותר מאיזה אד מצועף.

ורטהיים מפגינה בעבודה הזאת בשלות בוטחת בכישרונה וביושרתו של עולמה הפנימי. ולמי שעשייתה מתרחשת כבר לאורך כמעט שלושה עשורים, זו יצירה אישית ואוניברסלית כאחת העוברת כל העת תהליכים מתמשכים של צמצום וזיכוך עד שהגיעה אל השלב הנוכחי, המכיל את העושר היחסי ואת האווירה הטעונה של עשייתה בעבר שתומצתו רק להכרחי ביותר. משהו שפתוח לראיה, לנשימה לסחף, שלא ניתן לזנוח בשקט מאחור.

יומני מחול מאת רות אשל

להקת ורטיגו/ כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים/ יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן/, מוזיקה: איתמר דוארי, עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה/ רקדנים שותפים: איתי פרי, שון אולס, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטט, קורינה פריימן/ תלבושות" מרפרטואר הלהקה (ששון קדם)/ ורטיגו – כפר האמנות האקולוגי, אולם ברונקה, 16.6.2021

להקת ורטיגו, "פרדס" מאת נעה ורטהיים, רקדנים: איתי פרי ומיכה איימוס, צילום: דן אשוח

להקת ורטיגו/ כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים/ יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן/, מוזיקה: איתמר דוארי, עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה/ רקדנים שותפים: איתי פרי, שון אולס, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטט, קורינה פריימן/ תלבושות" מרפרטואר הלהקה (ששון קדם)/ ורטיגו – כפר האמנות האקולוגי, אולם ברונקה, 16.6.2021

 

היצירה פרדס נוצרה בתקופת הקורונה כשבמהלכה נועה ורטהיים שאלה את עצמה, מה מקור ההשראה? האם ראשיתה בתוכה פנימה והיא מקרינה החוצה, או המקור היא השראה חיצונית והיא זאת שממלאת אותה מבפנים. השראה שייכת לתחום הרוחני, לקסם, למשהו שהוא מנוע אדיר לעשייה, אבל  בה בעת הוא לא מוחשי, אי אפשר לתפוש אותו. יצירה זו טבולה כולה ברוחניות.

הסצנות הראשונות של היצירה הנהדרת מתבצעת באוניסונו. כמו בטקס, הרקדנים נעים מצד לצד בקצב אחיד, חוזרים על מנטרה. תוך כדי כך, הם מבצעים בידיהם נגיעות מהירות, מעלות על הדעת חיישנים שסורקות את הגוף לכל אורכו, מלמטה למעלה, מנסות לאתר חומרים  להשראה במגרות החבויות בגוף. במיומנות של מאסטרית, ורטהיים יוצרת קומפוזיציות בחלל עם ששת הרקדנים כשהיא משחקת עם אותו מוטיב תנועתי. חלקו עדין מאד, מעין דקויות של הרהור, יש ואין, והדיוק שבביצוע מקנה להן עוצמה. מוזיקה מרוממת רוח של איתמר דוארי תומכת ביצירת אווירה רוחנית כשהרקדנים לובשים שמלות שחורות עם נוכחות חזקה שעיצב ששון קדם ומעלות על הדעת נזירים.

בחלק השני הידיים והרגליים נפרשות החוצה. אלה תנועות גדולות שמבקשות לגעת ברחוק, מגששות אחר משהו שיצית אותן. הידיים טובלות בתוך האוויר כחומר. הן רכות, פתוחות כדי להשאיר מעברים פתוחים של מנהרות פנימיות בגוף לספיגת כל נואנס של השראה. הרגליים עולות ויורדות בזרימה, ללא תנופה, במודעות מלאה, בשליטה מלאה. לפעמים יש תנועה מהירה, חולפת, שלא משאירה הד בחלל. נפלא.

סולו מדהים באיכות שלו רוקד איתי פרי. הגוף הגברי שלו כל כך רך, כל כך מתמסר, נמס בתוך עצמו. ויש עוד דואטים שכל אחד פנינה. והרקדנים, כולם נהדרים.

להקת ורטיגו, "פרדס" מאת נעה ורטהיים, צילום: דן אשוח

הקצב מתחלף למהיר, לחגוג את היצירתיות. הקבוצה מדלגת, מתחברת ומתפרקת,  זוגות מחליפים ידיים תוך התקדמות.  הקטע מתארך מדי, כמו היוצרת נפעמת מעוד ועוד אפשרויות שגילתה, לא יכולה להיפרד מהם והעניין מתחיל לדעוך.

והיצירה ממשיכה, וחבל שהסיום הסיום המפתיע של הרקדנית שון אולס מגיע אחרי הקטע הכל מתארך. הסולו נהדר, ובו ניראה שהגוף שלה לא יכול להכיל את האנרגיה הדחוסה שבתוכה. היא שיכורה,  רוטטת כמו בטרנס. הקבוצה, שכנראה כבר בעבר חוותה שאותו צ'י מופלא, במידה לא מבוקרת, מוגזמת, עשוי גם להיות קטלני, לחנוק, לטלטל. הרקדנים תומכים בה עד שהיא נרגעת והשלווה חוזרת לשאלת ההתחלה שלעולם תהיה בלתי פתורה על חידת היצירתיות.

בסיום, תחושה של שלווה ושמחה עדינה שורה על הצופים שעברו לחדר האוכל לסעוד את ליבם בארוחה מהנה.

ה"פרדס" של ורטיגו יפהפה ומרגש. מאת גבי אלדור, אתר הבמה

 

פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אבי לוסקי
פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אבי לוסקי
בתחילה יש מין איפוק ואין מגע בין הרקדנים אך המגבלה הזו הולכת נפרצת עד שהרקדנים מתערסלים זה בזרועות רעהו. ומן הרגע הראשון המחול היה יפהפה ולא היה רגע אחד שבו תהיתי למה הם רוקדים, ולא היה זיוף אחד או מחווה ריקה."
שישה נכנסים לפרדס ורוקדים באקסטזה שמימית עד סוף האהבה. מופע יפה להפליא, לא להחמיץ!

כבר בדרך מיפו לקיבוץ נתיב הל"ה התרחבה נפשי ונשמתי לרווחה. העצים בדרך התגבהו והיה ירוק מלא העין.  הסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו גם הוא האיר פנים והמתין לאורחים באור הדמדומים הרך ובשקט של עמק האלה. ליד שלחנות קטנים טעמנו מיני אפונים ובוטנים וברכנו זה את זה כאסירים טועמים פעם ראשונה חופש. זיהינו זה את זה ובכל זאת היינו קצת זרים.

האולם החדש היפה הבנוי אדמה היה ערוך לקראתנו. מזמן לא ציפיתי כל כך לראות אנשים רוקדים – ממש הם ולא הולוגרמות שלהם מוקטנות או מוגדלות או מוכפלות. בני אדם חיים שעד סוף הריקוד כבר הכרנו את פניהם ואת האופן בו הם רוקדים והתמסרותם למחול, ואת עיניהם שממש רואות ומביטות זה בזו. ואת הזיעה ואת הנחישות והריכוז.

ומן הרגע הראשון המחול היה יפהפה ולא היה רגע אחד שבו תהיתי למה הם רוקדים, ולא היה זיוף אחד ומחווה ריקה.


נעה ורטהיים, צילום באדיבות להקת המחול ורטיגו

שישה רקדנים. יושבים על ספסלים בצדי הבמה ואז קמים שניים שניים ויוצרים מבנה. ומתחילים לרקוד. הצעדים הם כמו צעדים של ריקוד – אך הזרועות מציירות מבנים אחרים סימטריים וסבוכים כאילו הן דוברות שפה אחרת. תנופות זרועות עזות מצד לצד תחזורנה בעוצמות משתנות לאורך המחול כולו. ההתחלה אם כך טקסית ורצינית ומדודה. בהמשך אותה תבנית כמו משתקפת במים הופכת להיות נזילה. הצעדים הולכים וגדלים וכמו מנסים לבלוע את המרחב.

המוזיקה של איתמר דוארי היא יצירה בפני עצמה שנוצרה בזמן החזרות: דוארי הוא אמן כלי הקשה ותיפוף עשיר בצבעים והלכי רוח. יחד עם כלים נוספים והרמוניים המחול והמוזיקה נבלעים אלו באלו והריקוד אוסף כוח ונסחף ולאט מתגלים יחסים בין הריקוד לרקדן ובין רקדן אחד למשנהו. הרקדנים משליכים את נפשם מנגד מבלי לאבד פעימה אחת או צעד.


פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אלעד דבי

סולו מרהיב של רקדן – דניאל קוסטה – מרוכז כל כך במערבולת שגופו יוצר וכך גם סולו של רקדנית. דואט מרגש של שתי רקדניות – עדן בן שימול וקורינה פריימן שגופן יוצר מערבולת משותפת אחת. באחיזות והנפות המחול הולך ונעשה סוער וכל הזמן מבוסס על תנופות וגלים המערבלים את הגוף.

בתחילה יש מין איפוק ואין מגע בין הרקדנים אך המגבלה הזו הולכת ונפרצת עד שהרקדנים מתערסלים זה בזרועות רעהו אך השטף לא נפסק עד שרקדן פורש וכמעט קורס לספסל וזה שנותר ממשיך לרקוד. החריגה הראשונה היא של דניאל קוסטה בריקוד הולך ומתעצם ובחזרתיות שאי אפשר לפענח את הקצה שלה.


פרדס, צילום: אבי לוסקי

הבגדים יוצרים גם הם מחול של תנופות – אפשר לזהות את החצאיות הגדולות של ששון קדם שגלשו אל המחול מיצירות קודמות ויש קשרים בבד ושינויים וגופיות מתגלות והשכבות מוסיפות נפח ודרמה. לעיתים הרקדנים נראים כמו בטקס דתי מופנם או בטקס דתי שבו הנשמה מבקשת לצאת מן הגוף או שהגוף מבקש לרסן את הפרא הנמצא בתוכו.


פרדס, צילום מסך מתוך YouTube

כך הדואט הנפלא של שון אולס ומיכה איימוס שעם המשך המחול מתגלה כוחו הגדול – לא רק הפיזי אלא גם הרוחני-רגשי. וכך גם בדואט של קירינה פריימן ושון אולס. הרקדנים כולם מגיעים למיצוי של טכניקה מעולה התומכת בהם בזמן שרוחם מגביהה אל רוח המחול.

כאשר המחול נעשה יותר ויותר נסער מתגלות דרמות כאשר הקשר בין הרקדנים מתחזק והם מנסים אפילו לעזור לזה שנסחף עד לקצה קיומו ואינו מוותר, ומוסיף לרקוד באקסטזה.

כן, אקסטזה היא המלה שחיכתה לרגע זה ולהמשכו – כמו איבוד עשתונות שמימי דרכו אפשר להגיע לנקודת שיא שגם היא הולכת ומתרחקת, והרקדנים נזעקים ולא מותירים לבד את זה שכבר פסע אל המעבר.


פרדס, צילום מסך מתוך YouTube

בסין, בתרגול שחר של טאי צ'י, ראיתי תרגיל צ'י קונג בו אפשר להגיע למעמקים (לא רצויים, משום שאיבוד שליטה לא שייך למושגי הטאי צ'י המדויקים). אישה צעירה חרגה מגבולותיה שלה עצמה ואיש מבוגר נעמד מאחורי האישה המקרטעת ואחז בשרשי כפות הידיים וליווה את הפרכוסים העזים מבלי לנסות לעצור אותה. עצם עמידתו ומגעו הרגיעו אט אט את האישה, ותנועותיהם המשותפות עתה חזרו לטבען הנכון והזורם.

אך באולם היפה שאור כחלחל זרם מחלונותיו פנימה המשיכו הרקדנים להיאבק, כמו על חייהם. הם יצרו שרשרת ארוכה, הם נשמו ביחד ולא ויתרו, וגם אלו שנתקפו ברוח המחול המתעתע ורטטו כמו לפני התגלות עדיין ידעו לחזור לצעדי הריקוד הפשוטים והקפיציים ומדי פעם בכל זאת חזרו לסורם. וכל האהבה שהתגלתה עתה לא יכלה לעצור בעדם.


פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אלעד דבי

"פרדס" ששישה נכנסו לתוכו נותר על הבמה, האוויר עדיין רועד. לרקוד עד לנקודת אפיסת הכוחות ועדיין לא לוותר.  

זו עבודה מרגשת ונדירה. היא יפה להפליא. ממתינה לראות אותה שוב.

אודישן | ורטיגו סדנא להכשרת רקדנים 2021-2022

ב-7.6.21  12:00

מרכז ז’ראר בכר, בצלאל 11, ירושלים

*ההשתתפות כרוכה בתשלום 50ש”ח (למשתתפים בפעם הראשונה)

הרשמו עכשיו בלחיצה כאן !

לעמוד האינסטגרם של הסדנא