ארכיון מחבר: Jerusalem_office

בעבודה החדשה שלה, מאפשרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים בפעם הראשונה ל"מצב" לחדור ליצירה שלה. "אנחנו מייצרים זוהמה לא רק ברמה האקולוגית" היא מסבירה מתוך חדר החזרות. 

קופסאות שחורות מרחפות מעל רקדנים לבושי שחורים. קופסאות שחורות מפוזרות על הבמה והם נעים ביניהם. השמים בעבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, נמוכים. אחרי הפסקה של שנה חוזרת ורטהיים ליצור ועושה הרושם שה"הנשימה" שלקחה עושה לה רק טוב. זו תקופת התחדשות עבור להקת "ורטיגו", ששינתה כמעט לחלוטין את פניה: רקדנים חדשים, קו אסתטי שונה, כוונון כלים מחדש שבא לידי ביטוי בעבודה החדשה, "ימה" שמה.

"זו הפעם הראשונה שבה המצב, מה שקורה מסביב, הטירוף שבו מתנהל העולם, נכנס לתוך חדר החזרות ולעבודה שלי", היא אומרת. "אנחנו מייצרים זוהמה. אם עד עכשיו הרגשתי את זה במודעות האקולוגית, באוכל שאנחנו אוכלים, באדמה שעליה אנחנו חיים, היום זה ברמה האנושית. הרגשתי שאי אפשר שלא להתייחס לזה. זה פה".

הפנים והחוץ מתערבבים בעבודה, מקיימים מתח שמרחף מעליה כמו האסתטיקה הויזואלית שיצרה נטלי רודאך, אמנית פלסטית שוויצרית, שמעצבת לראשונה לבמה. "המתח שממנו נבעה התנועה קיים גם בי. אני מתבגרת, זה מאפשר לי להתבונן בכנות על הסביבה ועל עצמי בלי להתייפייף. הטוב והרע, הכיעור והיופי, כל הקצוות קיימים בנו ואת הזרימה האינסופית של ה-Mind שיכולה להוביל להתפרצויות ונקודות רתיחה של הגוף, אני חוקרת בתנועה. זה פרדוקס שמתקיים בנו בו זמנית, גבולות הגזרה בין הרוח לחומר, יוצרים כאוס שאני חווה. בגיל 50 זה נעשה ברור. הרגשתי שאני חייבת לראות את זה בעיניים כדי להשלים עם הקיצון הזה".

שם העבודה מדבר את אותו הרעיון שנע סביב נקודות קיצון, פנים וחוץ, גוף ונפש. "ימה היא מים סגורים או ממוסגרים באדמה. כשמצופפים מים, דוחסים אותם בתוך מסגרת, סוגרים עליהם, הם תמיד ימצאו את הדרך החוצה. כשחונקים אנשים הם יפרצו בכוח ובאנרגיה שאי אפשר לשלוט בה. כמו גלי ים וגייזרים אני חושבת איך אותו החומר יכול להיות זורם, נעים, רך וממכר ובאותה נשימה מאיים. הגל הזה, שאני מרגישה אותה ברמה הקיומית, בלתי נשלט. יש בזה רבדים פיזיים, חומריים, חברתיים. אם פעם, כשהייתי צעירה, אמרתי: בוא נשנה את העולם, נוביל יוזמות חברתיות, נעסוק בתרבות, היום אני חושבת – קטונתי. אני לא משוכנעת שאנחנו יכולים לשנות באמת סדרי עולם. יש שחקן גדול וראשי שאין לי שליטה עליו. אני חושבת שהעבודה מניחה את התחושות האלה לבמה"

ורטהיים משתמשת בדימוי מתוך ספר בראשית: ההפרדה בין השמיים לארץ, בין המים התחתונים למים העליונים. "ההפרדה הראשונה של חומר נעשית בין מטה ומעלה. כמו מטאפורה על התרחקות הרוח מהחומר. אני חושבת שהיצירה מתקשרת עם המחשבה הזו".

העבודה החדשה מתכתבת עם "נול", יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2011 וקצרה שבחים. "הרגשתי שלא מיציתי את המחקר התנועתי שעשיתי בה. שהגעתי עד גבול מסוים שיש מעבר לו", היא אומרת. במובן הויזואלי והפיזי שתי העבודות במידה רבה הם כמו נגטיב ופוזיטיב של סרט צילום: הראשונה צבועה לבן, השנייה שחור.

"לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה נכון", היא אומרת: "זה מחדד מחשבה. 'נול' היתה, אולי בעצם, הקליפה החיצונית של היצירה הזו. כן. לבן, בוהק, אופטימי ושחור שגם בו יש בהירות אבל מבחינת תובנות".

שנת ה-50 לנעה ורטהיים השפיעה על העבודה?

אני חושבת שכן. אם השמים יורדים ועולים הזמן אופקי, אולי אנכי, מתקצר. יש פה זווית מעניינת בחווית הזמן שלי. יש גם קסם בגיל חמישים. יש בו איזה שקט. אתה נפרד מהרבה דברים, משיל הרבה קליפות, יכול להיות יותר אמיתי ופחות מפחד כי העתיד שלך לא צריך להיבנות.

אתה עובד ממקום אחר, רגוע יותר. אני ילדה גדולה עכשיו, יותר סומכת על עצמי, נפרדתי מאנרגיות רעות שחונקות אותי ואני נהנית מזה".

בשנה שעברה לקחת פסק זמן מיצירה אבל חזרת לבמה?

18 שנה לא רקדתי על במה. אחרי שנים בסטודיו חשבתי שאולי אני צריכה לחזור ולהרגיש שוב איך זה, להזכיר לעצמי את החוויה כדי לתקשר עם הרקדנים מהמקום שבו הם עומדים. עם השנים אתה מתרחק ומתרחק. זו היתה חוויה מוזרה"

למה?

הייתי בפאניקה. עמדתי על הבמה ורעדתי בכל הגוף. זה לא מקום טבעי לי, אף פעם לא היה. הבמה תמיד היתה קשה וזרה לי. אני פחות אוהבת את זה".

לצפייה בסרטון

שנה רוויה התרחשויות

בתור המתארך לבידוק הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, נעה ורטהיים, מנסה לאסוף את עצמה. "על מה אנחנו מדברות?", היא שואלת שוב, מנסה כמו בתמונת הג'י.פי.אס מתוך יצירתה "רעש לבן", לחשב מסלול מחדש או לפחות למקם את עצמה בתוך שלל רעשי הרקע שכופה עליה המציאות.

ורטהיים בדרך לבלגרד. הפעם למופע הבכורה הבינלאומית ליצירתה האחרונה, "אחת, אחת ואחת", שעלתה לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב בפברואר אשתקד.

זו הייתה שנה רוויית התרחשויות עבור הכוריאוגרפית הישראלית ולהקתה, שכללה מופעים בארץ, סיורים בחו"ל ואינספור פעילויות שוטפות בכפר האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה אשר בעמק האלה, שם ממוקם בסיס הלהקה ובו מתגוררים חבריה.

"ורטיגו", מפעל החיים שהקימה לפני 26 שנים עם בן זוגה, עדי שעל, שינה סטטוס והפך השנה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל. עם התואר והתקציבים הממשלתיים, שגדלו בהתאם, באה גם המחויבות להרחבת פעילות וכך מצאה את עצמה ורטהיים כמעט בעל כורחה חוזרת מחדש אל "רעש לבן", יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2008 וסימנה נקודת מפנה בחייה.

"זו יצירה שבאופן אולי פרדוקסלי נולדה לפני עשר שנים מתוך חיפוש אחרי שקט. בכל הרעש והגעש ששקף לי העולם הקדחתני שבחוץ, רציתי לחזור פנימה אל מקום נקי, אל האיזון שהופר. מה שיצא זה חתיכת בעיטה לפרצוף, טרפת של אנרגיה מתפרצת, ההפך המוחלט מרגוע", היא נזכרת בחיוך. רן בגנו, המוזיקאי שמלווה את ורטהיים והלהקה כמעט מראשית הדרך, כתב ליצירה המקורית פסקול מבריק, אקלקטי ועצמתי שנע בין קונצ'רטי לכלי מיתר, דרך מקצבי תופים דוהרים, המיית צ'יל ומרקחת אלקטרונית שנותנת בראש. התנועה והמוזיקה הסתנכרנו והשתרגו זו בזו, כשאחת צומחת מתוך השנייה וביחד יצרו עולם הומוגני עצמתי.

מחוץ לבמה ורטהיים והלהקה רק החלו אז את הצעד החלוצי שכלל רילוקיישן לעמק האלה ובניית כפר אקולוגי יש מאין בתוך לולים נטושים בקיבוץ בשלבי הפרטה. עשור אחרי מדובר באחד ממרכזי המחול היפים בארץ שמושך אליו רבים מישראל ומהעולם. השקט שוורטהיים שיוועה אליו הפך לבית, מבצר מפואר, עוגן שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת כדי למצוא את האיזון. כשהגיעה ההצעה להעלות מחדש את "רעש לבן" בלבוש חדש כשאת הרקדנים על הבמה מלווה בלייב תזמורת המהפכה, עם עיבודים מוזיקליים חדשים ליצירתו המקורית של בגנו, ורטהיים מודה שהיססה.

"זו יצירה שבאה מאזור נפשי אחר לגמרי, כמו מגלגול אחר או מתקופה אחרת", היא אומרת, "הייתי בעיצומו של תהליך עבודה על 'אחת, אחת ואחת', יצירה מאוד רגשית ופיוטית ולחזור אל עולם כל כך שונה זה רדיקלי". אבל קופרודוקציה עם האופרה הישראלית לא ממהרים לדחות וורטהיים החליטה לקפוץ למים. בדיעבד היא אומרת: "בחזרות הראשונות, כשהתחלנו להעמיד את החומר התנועתי, היינו בהלם. כולנו. חשבתי: 'וואו, מה זה כל הפיזיות המטורפת הזו?'. המעבר בין שתי היצירות הכל כך שונות האלה יצר חוויה קוטבית".

אם לפני עשר שנים ליבת היצירה נגעה ברעשים שמייצרים סביבנו מסכים על סוגיהם והתדרים המשבשים של העולם הדיגיטלי, הגרסה החדשה נותנת קונטרה לעולם הממוכן בנוכחות החיה והפועמת של נגני תזמורת המהפכה, שלא רק מלווים את התנועה הרוחשת אלא במידה רבה מכווננים את תדריה. "זה נכון שבעשר השנים האחרונות הטכנולוגיה מאוד התפתחה ויכולנו ללכת לכיוונים האלה, אבל למען האמת זה פחות עניין אותי. יצאתי לדרך בלי לדעת לאן אני הולכת וההתחלה הייתה קשה מאוד. לא היה לי מושג איך לחבר את הקצוות. יש לי 16 נגנים על הבמה, איך משתלטים על כל זה? אתה חושב לעצמך: 'נו, זו בסך הכל צלילה לתוך חומרים מוכרים', אבל העטיפה החדשה הזו צריכה להירקם. לקח זמן עד שהצלחתי לעבור דרך השבר ולהתרומם"

אני מניחה שגם למוזיקאים היה לא פשוט להסתגל לחיבור

"תזמורת המהפכה מורכבת ממוזיקאים מדהימים שלא הפסיקו להדהים אותי. אני חושבת שמה שדרש הסתגלות זה הרפטיציות שקיימות במחול המודרני. זה מחייב דיוק וסינכרון עם המוזיקה מה שיצר סיטואציות לא פשוטות. בשביל זה יש אזניות שעוזרות לשמור על המקצב ומנצח שמחזיק את כל זה".

תזמורת חיה מחייבת התאמות לנוכחות חדשה על הבמה. במה זה שינה לדעתך או השפיע על העבודה?

"אני חושבת שהם מביאים חום אנושי אל במה שמשדרת קור וניכור. פתאום הבנתי שהתנועה והסאונד הם כמעט דבר והיפוכו במובן הזה. המפגש בין התנועה לכלי הקשת יוצר משהו מאוד חזק. זה קונצרט מחול שמאפשר לי לזפזפ בעין בין הגוף שנע בחלל לכלי הנגינה. זה מדהים בעיניי גם אם זה דורש להניח את האגו בצד".

עשר שנים משנות פרספקטיבה. איפה רעש לבן פוגש את נעה ורטהיים היום?

"זו עבודה שנוצרה במקור בתקופת מעבר, שחיפשה במקור את הפיזיות מתוך השחרור. זה נולד בתקופה מאוד משמעותית של התפתחות השפה שלי כיוצרת. זו הסיבה שרציתי לחזור דווקא לעבודה הזו – חשבתי שהמחקר שעשינו סביבה היה כל כך מעמיק שהיא תמיד תהיה רלוונטית. אז נכון, אני לא שם באנרגיות, ברמה הרגשית, בקוטביות ולכן גם בהתחלה הגוף שלי לא יכול היה להכיל את זה, אבל אני כן רואה בעבודה הזו מקורות של שפה שעדיין רלוונטית לי היום. זה לא איזו 'אופנה חולפת' שעסקנו בה שיכולה להתיישן. זה גילוי שמאוד ריגש אותי. לקח זמן לחזור למקום הזה. זה אזור סכנה שהייתי צריכה ללמוד ביחד עם הרקדנים מחדש אבל הוא עורר אותי ואני שמחה בתוצאה שהיא מאוד רלוונטית ואקטואלית".

"כי הרעש נהיה כל כך קוטבי. אז נכון שבניתי כפר אקולוגי, אבל כשאני יוצאת מהבית אל העולם, אני חלק מהמטריקס. בעשר השנים האלה העולם השתנה, אני השתניתי, אם לפני עשור סירבתי להשתמש בג'י.פי.אס, היום אני מכורה לו. אבל אני עדיין קונה יד שנייה, עדיין מאמינה שאנחנו קורבן של מציאות שהפכה אותנו שותפים לפשע בעל כורחנו. אם יש משהו מרכזי שתהליך העבודה על 'רעש לבן' המחודש חידד בי, שעל אף השיגעון, על אף הכניעה לטכנולוגיה, על אף החדשנות, הבנתי שאין תחליף לנפש האדם, לנוכחות הפיזית, לגוף האדם, לכלי שמנגן, ליצירה, ליצר. זה צף חזק וברור. אנחנו חייבים לשמור על קשר עם עצמנו ולא לתת למכשירים לנהל אותנו, לא להיעלם למציאות מלאכותית שמרחיקה אותנו מהאנושיות. זה תמיד היה חשוב לי וזה קיבל משנה תוקף".

ורטהיים מדברת גם על התפנית שנרשמה עם הפיכתה של הלהקה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל כפוטנציאל מערער שיש לקחת בפרופורציות על מנת שלא להיבלע בתוך הרעש מסביב. "אדם צריך למצוא את המקומות שמאזנים אותו. קו האמצע חייב להיות החיבור שלנו לגוף ולנפש ומשם לצאת אל העולם. אני מנסה לזכור כל הזמן את המקור ברמה הכי עמוקה ומהמקום הזה להתבונן בעיניים פקוחות בעולם ובאנשים סביבי. בסופו של דבר זה הכל סובב סביב שמירת הדיאלוג עם עצמך, עם העולם, עם הסביבה, עם בני האדם שמסביבך".

שיתוף הפעולה בין ורטיגו לתזמורת המהפכה מעצים את המוזיקה ומאתגר את המחול

הלהקה מצוינת, ויש בה נשיות וגבריות, קבוצתית או אישית, לרגעים עוצרי נשימה, מותחים, ומבטאים את ההקשר החברתי שוורטהיים רואה ביצירתה מאז ועד ימינו, כמתייחסת ל'שאלות על אודות המודרניזציה ותכליתו של המירוץ האינסופי, הסיזיפי של כולנו, לצד עיסוק בחוויית היחיד כקורבן של התעשייה הצרכנית.'"

שיתוף הפעולה בין ורטיגו לתזמורת המהפכה מעצים את המוזיקה ומאתגר את המחול

מתח ושאיפה לשקט

לפני עשר שנים העלתה להקת ורטיגו מופע שסימן את התבססותה כאחת הלהקות המובילות בתמונת המחול הישראלי. היצירה ״רעש לבן״ נסמכה על המושג הזה בתחום הסאונד – שהוא ״אות או תהליך אקראי בעל צפיפות הספק ספקטרלי אחידה וקבועה בכל התדרים  (ויקיפדיה)״. תוצאתה במחול של נעה ורטהיים נתפסה כמופתית, עם מוזיקה מקורית של רן בגנו שהניעה את התנועה כולה במתחמים של מתח ושאיפה לשקט הפנימי.

מנקודת מבטה של ורטהיים המחול עסק ״בעימות בין ייצוגי התרבות לייצוגים של הטבע, ובהתמודדות של הפרט עם המתח שבין רעש הסביבה לרחשים ולקולות הפנימיים. התמסרות לכוח הכבידה והתחברות מחדש ליקום, לאנרגיית החיים הקושרת אותנו לאדמה ולבני האדם, לשוב להיות חלק מהשלם ולא להשתלט עליו.״

עתה, במסגרת המיזם המיוחד של האופרה הישראלית עם תזמורת המהפכה של רועי אופנהיים וזוהר שרון, ולאחר ההצלחה הגדולה של המופע החד פעמי באיכותו ובהופעתו של רן דנקר, הצטרפה למיזם להקת ורטיגו והעלתה את היצירה מחדש, כשאת המוזיקה של בגנו, שבוצעה בשעתו חי על ידי צ׳לנית וזמרת, עיבה התזמור העוצמתי של אורית גוראל לכלי מיתר וכלי הקשה.

רקדנים כאלומות אור וסאונד

התזמורת הנפלאה, בניהול המוזיקלי של שרון ובניצוחו השקט אך הניכר לעין של אופנהיים, יושבת ברקע, כמעט בחשכה מוחלטת, בעומק הבמה הגדולה של בית האופרה במשכן לאמנויות הבמה. פעמיים ייצאו מתוכה צ׳לניות לדואט ייחודי, וכתזכורת למה שהיה בעבר.

שותף שלישי מאותה הפקה מקורית הוא דני פישוף – מג׳נטה מעצב התאורה המיוחדת שכמו בעבר נע על הספקטרום של חשכה כמעט מוחלטת לאור חשמלי כחול, והאפקט המוגדל על הבמה הגדולה, משמש כגלימה המכסה או חושפת את הרקדנים, בתלבושות שעיצב הפעם ששון קדם, במחוות המיוחדות לקו האופייני לו.

בהדרגה, מרגעי תנועה חרישיים אל תנועה סוערת, מסולו יפהפה אל אנסמבלים מרשימים, מהקפצות, זינוקים, השמטות מכוונות ונפילות מעוצבות הופכת הכוריאוגרפית את רקדניה לאלומות אור או סאונד – שהדמיון המדעי ביניהן עובר גם אל הדימוי האמנותי שלהן.

מודרניזציה סיזיפית

הלהקה מצוינת, ויש בה נשיות וגבריות, קבוצתית או אישית, לרגעים עוצרי נשימה, מותחים, ומבטאים את ההקשר החברתי שוורטהיים רואה ביצירתה מאז ועד ימינו, כמתייחסת ל״שאלות על אודות המודרניזציה ותכליתו של המירוץ האינסופי, הסיזיפי של כולנו, לצד עיסוק בחוויית היחיד כקורבן של התעשייה הצרכנית.״

כיום, כפי שהיא מאבחנת נכון, המודרניזציה המתפתחת עוד ועוד הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממרקם החיים ו״לחלק אינטגרלי מחיינו ולבת שיח מרובת פנים. לצד הניכור והניתוק הנלווים אליה, היא משרתת נאמנה מכלול של צרכים, משמשת ככלי הניווט שלנו וגם כאמצעי החיבור עם יחידים ועם העולם.״

וכך, אחרי שהלהקה מיקמה עצמה בכפר האקולוגי היא כבר הקימה מרכז לחדשנות בתנועה שבו תיבחן השאלה ש״רעש לבן 2018״ מציג בפני הלהקה וקהליה – הקשר בין יצירה וטכנולוגיה והשפעתן על גוף האדם. ועד שכל אלה יוגדרו כדאי לחוות וליהנות מחדש מהמחול והמוזיקה שחברו להם יחדיו.

בהופעות בציר 26 של סדנת ורטיגו תשע"ח

-1- קטע מתוך היצירה של ורטיגו, ורטיגו 20  

-2- קטע מתוך יצירה מקורית של דפי  אלטבב – it's now it's never  

מאת דפי אלטבב וניני משה

כוריאוגרפיה: דפי אלטבב

שותף ליצירה: ניני משה

רקדנים שותפים: קלווין וו, אייה שטייגמן, מאי גולן, תמרה דקל, שניר נקר, שני תמרי, ענת עוז, ניר אבן שוהם

מוסיקה: Arvi Part-Fur Alina; Elvis Presley-Love me Tender

עיצוב פסקול לחלק זה: אסף אשכנזי

​על היצירה:

just as you can’t step in the same river twice, your memories are changed by the act of recalling them,

every memory we have, is colored by the times we’ve recollected it before and every time you take a memory off the shelf in your brain, you put it back just a tiny bit different.

העמדה: מאי גולן, איה שטייגמן, ניר אבן שוהם ודפי אלטבב

-3- יצירה מקורית של קרן חורש  – אפיזודה

מוזיקה – מוסיקה Nils Frahm –Says, עריכה : קרן חורש בגון

תלבושות רוזי כנען

היצירה מתעסקת במורכבות  ההחלטות שבחיינו , הזיכרון האפיזודי שולף את אירועי העבר , ברגעי הקונפליקט של הבחירה ידע חדש מציף, מתמזג, מסתובב, מטלטל  משכלל  עמדות ,  נתונים ומעבד לבחירה חדשה – ואת הכל מחשיכה.

לכוריאוגרפיה בשנת 1998 ופרס לנדאו לאמנות הביצוע בשנת 2003 , והשנה הוזמנה לבית הנשיא לרגל יום האישה הבין-לאומי, על ידי נחמה ריבלין, כאישה יוצרת וכוריאוגרפית מצליחה.
איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?

לצפיה בעיתון לחצו: עיתון-קיץ_2017

בתוך כיפה גיאודזית חלולה עשויה במבוק, שהוצבה במשתלה מוריקה, התרחש טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע. הרקדנים רוקדים על משטח אדמה מעוגל, שמכסה את מרבית שטח הפנים עליו מונח המבנה. הקהל עוטף את העבודה מכל צדדיה, ישוב בתוך המבנה המעוגל על כסאות פלסטיק, שרפרפי עץ או על האדמה בצמוד למשטח.

יש משהו במקדם החיכוך הגבוה שנוצר בין הצופים לבין הרקדנים שמוליד מעין שותפות. ברור לגמרי שעבודה בתנאים שרחוקים מלהיות סטריליים ותלויים במזג האוויר, בתאורה המשתנה מיום ללילה (המופע החל בשעת דמדומים) וברעשי רקע חיצוניים, מהווה אתגר לא קל עבור רקדני להקת ורטיגו, כמו גם לקהל שדעתו עלולה להיות מוסחת לפרקים מן המתרחש על הבמה.

ב"לידת הפניקס" ורטהיים משתמשת באדמת החול החומה כנקודת מוצא. רקדן מזדחל על האדמה, צומח ונפרד ממנה. הגוף נפרש, הזרועות מושכות מעלה והוא מתפזר בחלל הזירה. גם הרקדנים שמצטרפים אליו יוצאים מהחול וחוזרים אליו. החול נדבק לזיעה, גוף נוגע בגוף. גוף נתלה על גוף ונעזב.

לצד אלמנטים הלקוחים מלשון הטאי-צ'י והקונטקט, מצליחה ורטהיים לחבר בתנועה זורמת ומעגלית בין הגשמיות לספיריטואליות. אלכס שמורק הנפלאה נכנסת לזירה בתנועה שמתפזרת באגן ומטפסת לאורך עמוד השדרה, מותחת את הזרוע ומדגדגת את אצבעות כף היד. התנועה פתוחה ובטוחה בעצמה, ממלאת בשקט. לאט חודרת את האוזן שריקת רוח שנשמעת לפרקים כמו מטוס שחוצה את השמים. מפעם לפעם נשמע צליל טיפה דולפת. אדמה, רוח, מים ואש כל האלמנטים קיימים בתנועה. המוזיקה המקורית והמגוונת של רן בגנו משתלבת בטבעיות בתנועה שנמשכת גם ברגעי השקט ומולידה מקצב המשכי משל עצמה.

מכורח הנסיבות מדובר ביצירה משתנה שנמצאת תמידית במצב התהוות אם בשל משב רוח שמלטף פתאום, היום שמתחלף בלילה, בכי של תינוק, מוזיקה רחוקה או תזוזה בקהל. מכורח הנסיבות אין מדובר בעבודה שפונה לקהל פרונטלי אלא ביצירה רב-כיוונית.

רקדני "ורטיגו" מתורגלים באתגרים שורטהיים מציבה בפניהם תדיר. האתגר הבולט שהעמידה הכוריאוגרפית הפעם לצד התמודדות עם התנועה בטבע והקרבה לקהל הוא הקושי בריקוד על משטח אדמה והתוצאה מרתקת. מומלץ בחום לשנות את מקום הישיבה תוך כדי המופע, להתקרב ולהתרחק מן העבודה ולזכות בכך לחוויית צפייה משתנה. ורטהיים הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין קטעי הסולו הקצרים, הדואטים וקטעי האנסמבל המאפשרים לכל אחד מהרקדנים הנפלאים של הלהקה לבוא לידי מיצוי ושזורים זה בזה תוך יצירת מתח מרתק. "לידת הפניקס" היא יצירה ייחודית, עשירה ומתפתחת שצומחת ממש כמו, עוף החול, אל תוך הסביבה העוטפת אותה.   חוויה יוצאת דופן.

נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן

יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.

מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.

ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".

כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.

"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".

נעה ורטהיים אם לשלושה בנים, ואני – עדי שעל, בעלה ואבי ילדיה , מנהל ושותף אמנותי של נעה לוורטיגו, חווים מקרוב את לידתה של "מאנא".

לנעה ולי יש שלושה ילדים ביולוגים: יהונתן, הבכור בן 11. נוב, בן 7 ודניאל בן 5,  הידוע בכינויו "גוזל", וגם בן מאומץ, בוגר בשם אמיר.

לעיתים אני משחק עם ילדיי בגן השעשועים. בדרך כלל יש שם יותר נשים מגברים, חלקן מטפלות וחלקן אמהות. "אז אתה הבייביסיטר?", שואלת מישהי. "לא, אני האבא". "הילדים היפים האלה, שלך?" מקשה. ואני מתלבט, הופך במילה "שלך" כהנה וכהנה, ולבסוף משיב: "לא, הם ילדיו של האלוהים, אני רק  שומר עליהם בעולם הזה".

כשם שהייתי שותף לתהליך לידתם של בני, מקרוב מאוד, אך לא דרך גופי, כך אני חווה פעם אחר פעם לידתה של יצירה חדשה. בתוך רחמה של נעה, שם הם נוצרים חיים, לימים יבשילו ויהפכו ליצירות מחול משובחות. ואני משתנה עם השנים. פעם רקדן ופעם מנהל, פעם שותף אמנותי, פעם דרמטורג ופעם מעריץ ותומך, אבא של הילדים והרקדנים. הייתי אומר שהיום אני משהו כמו "מאפשר מחולי". באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler.

התנועה של נעה בדרך כלל נוצרת על שקט. ללא מוסיקה. לעיתים באחו או במוסך. לפעמים נעה מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת: "עדי, קום יש לי תנועה חדשה". כמובן שכל ניסיונותיי להסתובב לצד שני ולדחות את זה לבוקר עולים בתוהו. מתחילים הצירים של היצירה חדשה.

מאנא" בארמית זה כלי קיבול של אור. פרי בטנה של נעה ורטהיים.

בסטודיו, נעה חוקרת את התנועה. מפתחת ומשכללת אותה באמצעות השותפים ליצירה, הרקדנים, והרבה בעזרתה של אחותה ושותפתה, הרקדנית המופלאה רינה ורטהיים.

התנועה קודמת לכל. היא הראשונה. אני תמיד נפעם מהשלב הזה ומדי פעם מנסה להבינו ולהכניס בו את ההיגיון שלי. זהו שלב מופשט, מעין תקשור שנעה מקבלת. עם השנים למדתי שהתערבות שלי בשלבים המוקדמים של היצירה רק מצרה ומפריעה. (מה לעשות, אנחנו הבנים מוגבלים משהו).

אחר כך מצטרף ידיד רב השנים, רן בגנו, המוסיקאי, שמגיע לחזרות ומתחיל להרגיש מה יתאים בתור פס הקול

של היצירה החדשה. לנעה ולרן תקשורת מעמיקה שהובילה לצורת עבודה של מעבדת מחקר אמנותית. רן הוא מוסיקאי רב גוני,  פעם יכתוב מוסיקת רוק כמו ב"ורטיגו והיהלומים" ופעם דואט קלאסי לשני פסנתרים כמו ב"סלוויה" .

אינני יודע מה יעלה הפעם, אבל אני בטוח שזה יהיה בהקשבה מלאה וכנה למה שהרך הנולד זקוק.  לא תמיד הדרך קלה. הפעם, במאנא, התנועה כבר מתגלגלת קדימה, אבל הצלילים מבוששים לבוא. אני מנסה לרמוז לבכורה המתקרבת אבל איך אפשר ללחוץ על אמן ליצור? הרקדנים מתוסכלים… הם כבר צריכים מוסיקה בסטודיו… שלא לדבר על נעה והמתח בבית. הילדים מרגישים שהראש של אימא שלהם במקום אחר.

פעמים אני שואל את עצמי למה אנו עושים את זה לעצמנו?

התנועה המופשטת מתחילה להתעטף במעטפת של דימויים שעושים אותה לקונקרטית יותר. האמנית רקפת לוי נכנסת לתמונה, מלבישה את הרקדנים. מחליטים ללכת על במה לבנה ובגדים שחורים, עם הרבה בד. רקפת אומרת שכנראה לא נספיק לתפור תלבושות לבכורה ולא נורא אם יעלו עם בגדי אימון.

מה קורה כאן הפעם?  אומרים שנעה לא מגובשת, קיבלה החלטות מאוחר. השתנה הקונספט. אני מתחיל להילחץ. רקפת מנסה לבדוק שיתוף פעולה ידיד, האופנאי ששון קדם. מוסכם כי קווי מתאר של בית יהיו עיצוב החלל, המקום שבו תתרחש היצירה, אני מנסה למשוך לכוון של ציור של בית, אבל רקפת מתכננת קיר אמיתי שיזוז על הבמה על גלגלים וישנה את החלל, הכלי לאורך היצירה. מזלי שיש לידי את דני פישוף המנהל הטכני של ורטיגו שיודע להפוך חלומות למציאות בתוך לוח זמנים.

נעה פותחת את האפשרות לשיתופי פעולה, לדיאלוג אמיתי ובלתי מתפשר בין אנשים. כאן, בתפר שבין התחומים, בין הצליל למחול, בין התנועה לאור, בין הבד לגוף, קיים קסם מיוחד במינו. כל השותפים, רקדנים ויוצרים, חברים של שנים, מנסים להתחבר לאינטואיציה של נעה ולהשלים את התמונה. לכלי קיבול שלם. מאנא.

ישבתי בערב הבכורה של מאנא ובכיתי. לא בגלל המוסיקה הנפלאה של רן, לא בגלל התלבושות המשגעות של רקפת בשיתוף ששון שבהקו רקע הבמה הלבנה שדני האיר בכישרון. אפילו לא בגלל חווית הבכורה וההתרגשות. כבר זכיתי בכמה מאלה לאורך השנים.

מה שריגש אותי במיוחד היה התחושה שהבית הזה שאני רואה שם זז על במה הוא במידה רבה הבית שלנו, שבנינו יחד. ואילו הדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בתנועה תזזיתית, קשורות לא מעט לסיפור המטורף של החיים שלנו, של נעה ושלי.

להקת המחול "ורטיגו" עובדת על מופע חדש בשם "נול" בכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים, כוריאוגרפית הראשית של הלהקה. היצירה מיועדת לפתוח את פסטיבל המחול בכרמיאל בקיץ ולאחר מכן תופיע בפסטיבל "מחול לוהט" במרכז סוזן דלל בתל אביב. בינתיים היא בהרצה וחזרות. "היצירה נול, null, שזה משתנה ריק במתמטיקה, מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו הן בהקשר המיני, של גברים מול נשים, והן בהקשר של תפיסת זמן וחלל", אומרת ורטהיים.

למוזיקה במופע אחראים המוזיקאים רן בגנו וסטפן פרי ואת עיצוב הבמה והתלבושות עשתה רקפת לוי.
להקת המחול "ורטיגו" נוסדה בשנת 1992 בירושלים על ידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל. לדברי ורטהיים, "ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה הבאה לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף. אנחנו להקת מחול עכשווי המהווה מקום מפגש פיזי ואנושי לאמנים ולקהל. ורטיגו לוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע בלתי צפוי, מרגש ומאתגר ולמחוזות בלתי מוכרים".

לוורטיגו שני מרכזים המתחברים, כפי שהם מגדירים זאת, לישות אחת: מרכז מחול פעיל בירושלים המשמש כבית ספר למחול להכשרת רקדנים לעבודה עם נכים ואנשים עם מוגבלויות וכן "ורטיגו – כפר אמנות אקולוגי", מרכז תרבות בקיבוץ נתיב הל"ה המשלב בין אמנות לסביבה.

"מאנא" היא עבודה שעוסקת במהות הבריאה וצופנת בחובה עולם קוטבי, הבוחן את היש מול האין. להקת המחול ורטיגו יוצרת שפה תנועתית ייחודית שמשמעותה אור, אנרגיה, צמיחה וגדילה

מאנא", עבודתם החדשה של להקת המחול ורטיגו ושל הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, עוסקת במהות הבריאה, וצופנת בחובה עולם קוטבי. ורטהיים חוקרת את מהות הקוטביות בהשראת צורות היסוד, קו ועיגול, המתפרשים גם כזכרי/נקבי, יש/אין, חסר/מלא, שחור/לבן, ויוצרת שפה תנועתית ייחודית המשתמשת במבנה ספירלי המסמל אנרגיה מתעצמת, צמיחה וגדילה.

על רקע סילואטה של בית, רקדן בתוך ריבוע חלון של אור נע מתוך שפה פנימית מדוייקת. מסען של כפות הידיים שלו כשהוא אוסף אוויר, מצייר בעיני רוחנו שדות אור זהובים וטהורים – כל תנועתן מלטפת הלאה. בהמשך מצטרף אליו רקדן נוסף ויחד הם נעים בדואט גברים, הבגדים השחורים רבי השכבות מהדהדים ומתנפנפים, גורמים לנו להרגיש שהם לכודים בעינה של סערה, נשמעים לרוח.

מתוך פתח הבית יגיחו ויעלמו הרקדנים יוצרים קומפוזיציות של שורות או מתחלקים לזוגות, כל הזמן בונים סדר. בשתי ידיים מנסים לקלוט כוח מן האוויר והאור, נעים מתוך היפנוט פנימי שרק מוסיף לעבודה דיוק מבהיק.

התלבושות של רקפת לוי מדגישות את הנוכחות של הרקדנים. השמלות

– ספק גלביה ספק גלימת נזירים על חצאיות מלאות בד, מנכיחות את השאיפה למלאות. הכוריאוגרפיה של ורטהיים יודעת לנצל את התנופה שיש בעודף ולחולל קסם. הרקדנים הנפלאים מצליחים להעצים את החד-פעמי של התנועה, גדלים ומתעצמים לנגד העיניים ככל שהעבודה מתקדמת.

אחד הרגעים היפים ביותר הוא רגע כניסתה לבמה של הרקדנית רינה ורטהיים כשבלון שחור גדול מחובר אל גופה. היא נעה על קצות האצבעות חשופה, כמעט מרחפת, היא כמו חלום המתרחש בהקיץ. נוכחותה החזקה גורמת לעולם לנוע למעלה. זרם הכוח עובר בה, ואז דממה גמורה שלמה כששאר הרקדנים נכנסים. ההופעה שלה כל כך חריגה ומטרידה עד שאתם שואלים את עצמכם באותו רגע – לאן הגעתי? מבקשים כל הזמן שתחזור, כדי להנכיח רגע שאין לו נגיעה בזמן שלנו.

"מאנא", שמשמעותו כלי של אור בארמית, היא עבודה שבוחנת את היש מתוך כוונה אמיתית ובמלוא משמעותה של המילה. וכל עוד היש קיים על הבמה הוא איננו אוזל לרגע. רק ככה אפשר להיות בו בעולם "קודמים למלוא אורה של הלבנה". כמעט שמש.

יצירת המחול הבשלה של נעה ורטהיים, "מאנא", בהקה בערב של "הרמת מסך". אלעד שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר

זו השנה ראשונה שלבמת "הרמת מסך" אין מנהל אמנותי אחד אלא שישה. כל כוריאוגרף ותיק מעלה יצירה משלו כחלק משש "הרמות המסך". הוא מארח בתוכניתו יוצר צעיר ומשמש לו יועץ אמנותי. בערב שלהם בחרו נועה ורטהיים ועדי שעל, מנהלי להקת "ורטיגו", לארח את אלעד שכטר שהיה רקדן בלהקה ומנהל כיום את "ורטיגו הצעירה", לצד יצירתה של ורטהיים, "מאנא" (אור) שעמדה במרכז הערב.

במחרוזת העבודות הרבות הטובות שיצרה הכוריאוגרפית במשך השנים, זו הבוהקת והבשלה ביותר. יצירה זו טבולה באור של עולם רוחני בהשראת ספר הזוהר ונראה שהרקע הביוגרפי של הכוריאוגרפית שהתחנכה במשפחה דתית, פורץ החוצה. השפה התנועתית נראית חופשית מבעבר, הידיים רכות כחיישנים הקשובים לקלוט כל תנודה באוויר, ואילו כפות הרגליים אנרגטיות ויונקות כוח מהמגע מהרצפה.

כשהמסך נפתח מתגלה סילואטה מופשטת של בית, מעין קובייה ענקית ועליה מונח משולש. הבמה שטופה באור לבן וצלול, רוחני. במרכז הבית מלבן, מעין דלת, שכמו בכוח עליון נעה קדימה ואחורה, פותחת וסוגרת מסדרונת, שמהם מגיחים ונעלמים הרקדנים. אלה לובשים בגדים שחורים בשכבות נדיבות המתעופפות כהד לתנועה. הגברים בעלי הראשים המגולחים מזכירים נזירים בודהיסטים. הנשים, בשמלות ומטפחות לראשן, נראות כדמויות מספר מאויר של כפר יהודי באירופה של פעם.

היצירה נפתחת בסולו מהפנט של רקדן בבועת אור. הוא שקוע בטקס של הקשבה פנימית, היוצרת זרימה תנועתית כשל תמנון הנע במים וידיו נראות כאוספות את האור המוקרן מגופו של רקדן אחר היושב בגבו לקהל. בהמשך עוברים השניים לדואט של מסע משותף.

מתוך הבית יוצאים רקדנים הנעים במעגל גדול שהולך ומצטמצם. במה שנראה כבור שנפער הם טובלים את היד הימנית, כמו בדיו, ואחר כך נפרדים ויוצאים במחול כאילו בכוח של אותה טבילת יד. כך נוצרים מעגלים חדשים, והרקדנים מתחלקים לזוגות, נצמדים זה לזה, נעים מצד לצד כמהופנטים.

לבמה נכנסת רינה ורטהיים, רקדנית נפלאה, ההולכת על כריות כף הרגל, כמעט מעופפת, כשבלון גדול שחור מרחף מעליה ומחובר בחוט לגבה. נוצר דימוי של חלום של ילדה עם בלון, אבל גם חיבור של חוט דק בין הגוף החומרי לרוח הלכודה בבלון. הרקדנים נהדרים, קשובים לעצמם ונראים לעתים כמרקדים על כריות אוויר, אף שבעיקרו זה מחול נטו של קומפוזיציות בהירות הבנויות היטב.

המחול "רוני" של אלעד שכטר היה מאכזב. היצירה, לחמישה רקדנים, מנסה לעסוק במציאות ישראלית מתרסקת, אבל כמו רבים ומנוסים ממנו לא ידע שכטר איך לתרגם מסר לשפת קומפוזיציה מעניינת שאינה אילוסטרציה בנאלית לרעיון. הרקדנים הצעירים הראו יכולת אקרובטית טובה, אבל שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר.

הקת המחול ורטיגו חוזרת מהופעת ענק בוושינגטון עם היצירה החדשה "מאנא" ועולה לבמה לפתיחת הרמת מסך 2009, שחוגג 20 שנה.

המילה "מאנא", שמשמעותה בארמית, שפת הקבלה, היא `כלי של אור`, מקבלת פרשנויות מרתקות על ידי הכוריאוגרפית נעה ורטהיים באמצעות פעולת המחול של הלהקה שלה ושל בן זוגה עדי שעל, שיוצרים וחיים בכפר האקולוגי של ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל"ה שבהרי ירושלים.

ב"מאנא", ורטהיים מציגה מצב נפשי ורגשי שנולד מתוך תהליך מחקרי שעברה עם הלהקה, ובו היא בוחנת את מהות הקוטביות.

לדבריה, "מאנא מתרחשת בתוך מבנה לבן, קיר עם גג משולש ודלת גדולה שזזה על הבמה, סימבול של בית. היצירה מדברת על מקום ויוצרת דיאלוג בין אנשים. עולה שאלה כמו מה זה בית היום, ממקום מאוד עמוק של קושי להחזיק בית. היום, בית בשבילי זה המון בתים – בית עם ילדים, הלהקה והכפר. ריתק אותי להתעסק בזה ולהביע את המקום הזה מבחינה אמנותית. ב`מאנא` אני עוסקת בשחור ובלבן, ביין ובינג, בחושך ובאור. זה מחדד את המקום ששואל איך הבית יראה ואיך יש מקום אנרגטי להחזיק את הבית. לא תמיד יש כוח להחזיק את הבית באור והחושך מגיע, וצריך לגרש אותו, או בעצם להתמודד איתו".

ורטהיים, שפרצה לתודעה לפני כ- 17 שנה כרקדנית וכוריאוגרפית עם להקת ורטיגו שהקימה יחד עם שעל, היא היום בת 44, אם לשלושה ובהריון, שנמצאת בתקופת שיא של יצירה כוריאוגרפית. מתוך מקום זה, ויחד עם תהליך עבודה עם הלהקה, היא מעלה על הבמה סימני שאלה על מהות החיים.

"במאנא אני חוקרת את העיגול והקו, ואת המקום שלהם בחלל וזו השפה שנוצרת על הבמה, של זכר ונקבה", היא אומרת,  "במבנה הפיזיולוגי של האדם יש קו והתפרצות, והאישה מקבלת את הזרע בתוך הגוף שלה. בתור אימא ואישה הרה אני מרגישה שהעידן המודרני מאוד תובעני עבורנו, באופן בלתי פוסק. אנחנו צריכות גם לפרנס וגם להיות אימהות והתפקיד שלנו כנשים משתבש. גם התפקיד של הזכרים משתבש והעידן מיצר קונפליקט מאוד גדול. אני מנסה להעביר את החוויה ביצירה.

"יש שמחה גדולה להיות אישה בעידן הזה ויש כאב גדול בחוויה שלי להיות אישה, אף פעם את לא יכולה לעשות תפקיד שלם. אני חושבת שגם לגברים לא קל עם השוויון. פעם היה להם כוח פיזי שהבחין אותם מנשים והיום, עם הטכנולוגיה, בתים גם לא מחזיקים מעמד בגלל זה. אני לא טיפוס שמרן שאומר `וואו חייבים להישאר יחד`, אבל יש תהליך של פירוק ושינוע. פעם היינו חיים בשבט והיום קהילות מתפרקות. יש אנשים שגרים ברחוב. הנפרדות והאינדיבידואליות מכילות את הכל יחד, את הזכרי והנקבי. אנחנו מרגישים את הכאוס בעולם, וורטיגו מתאמצת להישאר בבית"

המחול ורטיגו מעלה את נול לכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים מוזיקה של רן בגנו ועיצוב במה ותלבושות של רקפת לוי ביה לעיצוב אמנויות הבמה קהלה יעד למחפשים חוויית מחול מרגשת דבר המבקרת היצירה נול על ורטהיים מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו תפיסת הזמן נשים מול גברים חלל נול בלועזית משמעותה משתנה ריק במתמטיקה ובעברית זהו מכשיר אריגה עם חוקים ברורים מאוד ושתי הפרשנויות באות לידי ביטוי במופע ורטהיים שוזרת ואורגת כאין יצירה במלאכת מחשבת ודיוק רב עם מנעד תנועתי רחב שבבסיסו שפת התנועה המוכרת מעבודותיה הקודמות של הלהקה אך גם עם חידושים הפשטות הניקיון והדיוק הם שעושים את יצירתה של ורטיגו למרתקת מעניינת הרקד- הנפלאים נעים ומרחפים על הבמה בשחרור ובהתאם -רות בקטעי הסולו ובעיקר בקטעים הקבוצתיים שלושה כיורים ניצבים בצדה השמאלי נול שחרור והתמסרות של הבמה שם הרקדנים מתייחדים עם עצמם מעין רגע אינטימי בהמשך הם נשטפים בפנים ובשיער סימן לטוהר ולניקיון המוזיקה של בגנו והתאורה שלדני פישוף משלי-מים את תמונת הבמה הנפרשת לעיני הקהל

היצירה החדשה של נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו מתאפיינת בבגרות וביופי של מרקם במה ותנועה

עבודה הכוריאוגרפית האחרונה של נעה ורטהיים- 'ימה'- היא תשלובת של פואטיות שזורה בגווני מיסטיקה ורוחניות ניו-אייג'ית המרחפת על נוכחות פיזית שמנכיחה תפיסת חלל רגישה ומוקפדת, שיחד מצטרפים למצג של רוח נוגעת בחומר, שיש בו הרבה רגעי יופי

נכון יהיה לומר ש'ימה' , במובן הזה, אינה שונה ממרבית העבודות של נעה בעשורים האחרונים. המרכיבים שנמנו כבר קיימים כאבני הבנייה בעבודות הקודמות אבל במהלך השנים השתכללה היכולת הכוריאוגרפית של וורטהיים באופן בולט, התפרים בין החלקים מגוהצים ומטופלים ומרכיבי ההפקה המרכזיים שעם רובם עובדת הלהקה זמן רב ובהם רן בגאנו האחראי על המוסיקה, דני פישוף –מגנטה על התאורה וששון קדם שעצב את התלבושות , מדגישים את לכידותה של העבודה, מאחר ורובם ככולם כבר מכווני מטרה אסתטית מסומנת בראש.

דווקא בעבודת אמנות, יש מקום ואף הכרח שהתוצר הסופי יכלול גירויים לא נעולים שישאירו מקום לדרכי קריאה מורכבת, לסדקים שיעידו על תת זרמים, לשאלות לא פתורות, בקצרה- למקום המאתגר.

תמונת הפתיחה  של 'ימה' מרשימה ביופייה, יש משהו טקסי באופן בו נכנסים הרקדנים דרך שורת קלעים משני צדי הבמה. הם לבושים בגדים שחורים מבד רך, שונה מזה של השאר. עורם בוהק באור החם ושפת התנועה שלהם שואבת ממחוות שמאזכרות פולחנים, בעוד המוסיקה  ברקע זורמת אל ומחוץ  לסולמות מזרחיים. האווירה מהורהרת שהוא, נוטה לחומרה. במהלך הערב גופים גיאומטריים גדולי מידות תלויים מהתקרה, ירדו למטה ויעצרו כשחלקים מהם נמוכים מגובה הרקדנים. כשחלל הבמה מתמלא בגושים הכהים הללו, נוצרת תעוקה, הגוף החי מתחרה עם הגוף הדומם על מרחב החופש. משפטי התנועה שקודם הוגדרו על ידי גמיאת מרחב, מתפשרים על קפיצות ורטיקליות.

 בפעם הבאה שהגופים ירדו מטה ויכהו את הבמה ברצפי צלליות שיטילו עליה, לקראת הסוף, הם כבר יניעו מהלכים שיזרזו את הזרימה הדרמטית של התנועה על הבמה ויקרבו את המחול אל שיאו. בסצנה האחרונה, הקבוצה שוכבת כמו שורת גזעי סחף שנישאים על גלי גאות ומגלגלת מעליה רקדנית אל עברי פי תהום בעוד החשיכה מציפה את העולם הנראה.

כמו כל העבודות, גם 'ימה' מטופלת באנינות אסתטית בכל מישוריה- כולל תכניה ושאר מוצרי הלווי-  ובכל זאת נשארה בה סצנה שלמה שהיא כספיח זר שנותר מהעבר והכוונה לסצנת מקלות הרועים. קבוצת רקדנים אוחזת במקלות עץ משויפים, מבזבזת דקות ארוכות כדי ליצור ביניהם חיבורים מגוונים כדי להצדיק נוכחותם, לפני שמגיעים לסוף כשהרקדנים דוחקים, ספק דוקרים קרבן למוות. זה נטע זר, סיפור מסרט אחר, ללא הקשר תוכני או סגנוני למחול של ורטהיים. המקלות בשלל משמעויות הם  גוף זר שהיה נפוץ בימי 'ענבל' הישנה שנזקקה לאביזרים כדי להעשיר את המבע שלה. ל'ענבל' הייתה הצדקה משום ששאבה ממקורות אתניים במוצהר וריקודי רועים, בוצרים וקוצרים היו מנכסי הצאן וברזל בנדוניה הזו, אגב גם אצל יוצרים אחרים שנגעו בפולקלור לפני חצי מאה בערך.

בסיכום, 'ימה' היא אחת מהעבודות היותר יפות של וורטהיים. רגלה האחת נטועה בספירות הרוחניות- פיוטיות והשנייה עומדת יפה על הקרקע, מחושבת, מכוונת מטרה, כשהסך הכל נסמך על איזור פעולה בטוח ומוכר, ללא ניסיון לראות אם ערעורו יוביל לעמקים שעוד מחכים לה.

 התלבושות של ששון קדם השתפרו, והרקדנים נראים טוב, במיוחד דבקה עינינו ברקדן לא מוכר ששמו טיי אלכסנדר צ'אנג, רקדן חזק ומוצק ממוצא אפרו-סיני-אירי-פיליפיני. ברוך בואך.

ניתן להצטרף לסדרה חדשה של שיעורי "חמשת המקצבים":
מיקום: סטודיו ורטיגו, ז׳ראר בכר. בצלאל 31.
זמן: יום רביעי 20:30-22:30.

תאריכי סדרת האביב-קיץ:
19.4, 3.5, 10.5, 17.5, 7.6, 14.6, 28.6 – סה״כ 7 מפגשים.
עלות הסדרה: ₪525
ניתן יהיה להגיע לשיעור הראשון ב- 19/4 להתנסות,
בתשלום חד פעמי של 75₪ בטרם התחייבות לסדרה כולה.

לבקשת הקהל: ביולי מתוכנן ״שוונג קיץ״ – 4 שיעורים שבועיים ברצף של פעם בשבוע!