כבר 30 שנה רוקדים נעה ורטהיים ועדי שעל את חייהם יחד, על הבמה וכבני זוג. שלושה עשורים של דרך משותפת שהביאה לעולם את “ורטיגו”, להקת המחול שזכתה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו”ל, ייצגה את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים – וקיבעה את מעמדה כהרכב עכשווי ובעל אג’נדה.

ורטהיים ושעל התוודעו בלהקת תמר, והאהבה ביניהם נמשכה לבמה, כשהצמד יצר דואט בשם “ורטיגו”. השאר חקוק בהיסטוריה. “עדי הוביל את המהלך הנחוש ואני זרמתי איתו”, מודה ורטהיים. “אני מודה שלי לא היו הוויז’ן וההבנה שהכל יתפתח ללהקה בסדר גודל כזה, כמו שהיו לעדי”.

את חגיגות יום ההולדת תציין הלהקה בשלושה ימי אירועים במרכז סוזן דלל (17-15 ביוני), שיוקדשו לערכים המובילים את חזונה: סביבה – עם המופע המיתולוגי “לידת הפניקס”, שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה; אמנות – עם המופע “פרדס”, יצירתה של ורטהיים, לצד מפגש אמן איתה; וחברה – במופע “כוח האיזון”, שמשלב עבודה של רקדנים מקצועיים עם רקדנים בעלי מוגבלויות פיזיות.

ורטהיים (56), הכוח האמנותי המניע מאחורי ורטיגו, הקימה עם שעל את “ורטיגו כפר האמנות האקולוגי”, בקיבוץ נתיב הל”ה שבעמק האלה, שמציע מקום מפגש בין אמנות לסביבה. היא גם האחראית לפרויקט “כוח האיזון”.

“לפני 20 שנה אמי נפטרה, ונותרנו ארבע אחיות. עדי, שכבר אז היה המנכ”ל של ורטיגו, אמר לנו ‘אתן כמו שבט שהוא משהו שלם’. ההערה הזאת זרעה אצלי את ההבנה שלחיות יחד בשיתופיות, כמו שבט, זה הדבר הנכון לעשות – ופשוט התחלנו ליישם את זה גם בלהקה.

“לא לגמרי ידענו איך זה ייראה, אבל ידענו שאנחנו רוצים להיטיב עם העולם בעשייה החברתית והאקולוגית שלנו, ולכן הקמנו לפני 15 שנים את כפר האמנות. זה נבנה לאט־לאט, ועכשיו אני כבר יכולה לשבת ולהגיד שעשינו משהו גדול יותר ממה שיכולנו לדמיין.

“יש לנו סלוגן: ART.HUMAN.NATURE, והרעיון הוא להיטיב עם כל הסעיפים האלה. אנחנו גרים על כדור הארץ, והטבע מהווה השראה גם ביצירות שלנו. אנחנו אורחים כאן לרגע, ומתבלבלים לחשוב שאנחנו בעלי הכדור הזה. לי חשוב להיות צנועה ולשאול שאלות דרך אמנות ותנועה, בלי מילים. לתקשר באמצעות שפת המחול”.

את “ורטיגו כוח האיזון”, שמפגיש אנשים עם – ובלי – מוגבלות, ומקיים תוכניות וסדנאות שנתיות לצד הופעות בארץ ובעולם, הקימו ורטהיים ושעל בשנת 2000. הפרויקט מנוהל על ידי חי כהן וטלי ורטהיים אגרניוניק (50), אחותה של נעה.

“במופע ישבתי ובכיתי”

ב־2008 עבר מרכז הפעילות של “ורטיגו כוח האיזון” לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל”ה, שאליו מגיעות קבוצות משולבות לעבודת מחול משותפת, לצד יצירה באדמה והעשרה בתחום האקולוגי.

“אחרי שעדי ואני ייסדנו את ורטיגו, קיבלנו פרס מטעם הקונסוליה הבריטית ונסענו לכמה שבועות של השתלמות בלונדון. לקחו אותנו שם למופעים, ואחד מהם היה של ‘קנג’וקו דאנס קומפני’, שניהל אדם בנג’מין – מופע של אנשים עם גיוון תנועתי, כלומר אנשים עם מוגבלויות.

“במופע ההוא ישבתי ובכיתי. זה המם אותי שמגבלה מביאה למקום שמזכך את התקשורת בין אנשים. בסוף המופע ניגשנו להודות ליוצר ולרקדנים והצעתי לאדם, שלא ביקר קודם בישראל, להגיע אלינו ולעשות עבודה עם ורטיגו. כעבור כמה שנים הוא עזב את הלהקה שלו והסכים להזמנה שלי להעביר בארץ סדנאות.

“טלי אחותי התנדבה אז לרקוד עם אנשים עם מגבלות בכל מיני מקומות, ובסוף הסדנה היא אמרה לי – ‘מצאתי’. כלומר, היא הבינה שזה הדבר שלה. עם ‘כוח האיזון’, בכוריאוגרפיה של אדם בנג’מין, רצנו ארבע שנים בארץ ובחו”ל, והשילוב של רקדני הלהקה עם רקדנים עם מוגבלויות הפך לענף מרכזי גדול ומשמעותי בוורטיגו, כבר 20 שנה – עד היום”.

טלי: “אני רוקדת מגיל 9, ותמיד הרגשתי שהגוף הוא הכלי, ושמגע ותנועה הם הביטוי שלו. מהסדנה הראשונה שעליה דיברה נעה יצאתי עם דמעות בעיניים. הפרויקט משלב אלתור, מגע ותקשורת בלתי אמצעית, מתמקד ביש ובקיים – שמתוכו אנחנו מתמידים להתחדש. היכולת לנבוע בכל יום מחדש מרתקת בעינינו. אנחנו לא חושבים מה אין ומה אי אפשר לעשות – אלא נובעים מתוך הקיים וחוקרים”.

ובכל זאת, המגבלה קיימת אצל אנשים עם מוגבלות, והיא מגלמת מעצמה את ה”אין”.

“אנחנו מסתכלים על המגבלה, אבל לא נובעים ממנה. יחד עם חי כהן, השותף שלי, שבעצמו יושב בכיסא גלגלים, אנחנו עוסקים בניהול וביצירה. ה’אין’ היה להגיד ‘איזה באסה שחי לא יכול לעמוד ולעשות איתי פירואט’, אבל זה מיותר, כי זה רק מגדיל את הפער – ואין מה לעשות עם ה’אין’ הזה. מתוך הקיים ומתוך ה’יש’ אנחנו מוצאים פוטנציאל של דרכים לנוע וליצור ולהיות סופר־קריאטיביים, פי אלף מאשר אילו חי היה עומד על שתי רגליים.

“כשבא בחור קטוע רגליים, או מישהי שאין לה יכולת להזיז את הידיים, אנחנו שואלים מה כן יש. ויש מרחב, יש טיימינג, יש רגש, יש עולם שלם שאפשר לעבוד איתו, יש מבט עיניים, אביזרים ועזרים שיכולים לייצר קומפוזיציה ומתח על הבמה. זה דבר שייחודי ללהקה שלנו. תוך כדי האמנות אנחנו מאפשרים לקהל לראות אנשים עם גיוון פיזי של קאסט, שרוקד ומתנהל כמו חיים שלמים על הבמה”.

מהן התגובות האופייניות שאתם מקבלים לזה מהקהל?

“תגובה של וואו. בהתחלה רואים אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכויות, אבל אט־אט, תוך כדי המופע, הדבר הזה מתמוסס. לא כי אנחנו רוצים להעלים את זה, אלא כי המגבלה הייחודית הפכה לעוד נתון – לא יותר ולא פחות.

“יש לנו קאסט מגוון בגילים 40-30 עם גיוון פיזי. אנשים עם קביים, אנשים בכיסאות גלגלים, יש גם קטוע שתי רגליים. לצערי, הרוב הם בלי רקע במחול, כי אין הרבה מסגרות שחונכות רקדנים מבחינה מקצועית. אני חונכת אותם, ואחר כך, אם הם רוצים להמשיך ללהקה או להרכב אחר – הם נחשבים לרקדנים מקצועיים”.

מאיפה מגיעים הרקדנים עם המוגבלויות?

“רוב הרקדנים שמגיעים קיבלו את ההכשרה שלהם בבית הספר שלנו, בהרכבים מתחלפים. המופע שנציג בחגיגת ה־30 הוא כיווץ של המופע שאיתו אנחנו רצים בכל הארץ, “Shape On Us”. התחלנו לעבוד עליו לפני הקורונה, כשהיה סגר מוחלט ונפגשנו בזום פעם בשבוע, לשמר את הקבוצה. במופע המצומצם ישתתפו שישה רקדנים, ובמלא משתתפים תשעה”.

בלהקה יש גם אקט ריפויי לרקדנים עם המוגבלויות, לצד האלמנט האמנותי?

“אני פחות אוהבת את המילה ‘ריפוי’, כי יש לה קונוטציה של משהו לא בסדר שאנחנו מתקנים. אם יש ריפוי, זה בוודאי גם לנו, כמנחים. מדובר במפגש בלתי אמצעי שמשתף את הנשמה והתודעה עם הגוף הפיזי, ומתקשר את זה עם יותר מאדם אחד. זה הדבר הכי נשגב מבחינתי בהורדת הרוח לחומר”.

לרקוד עם דלקת מפרקים

אמיר אישהר (53) ומיטל אהרוני (48) הם שניים מהרקדנים ב”כוח האיזון”. אישהר מגיע בעצמו מעולם השואוביז, אחרי שלמד משחק בניסן נתיב וחי את הבמה לפני שנאלצו לכרות את שתי רגליו עקב מחלה שהשפיעה על זרימת הדם בהן.

“לפני כעשר שנים התחילו שיתופי פעולה קטנים ביני לבין חי וטלי”, הוא משחזר. “ב־2017 נרשמתי למחזור הראשון של מסלול הכשרת המורים שלהם לקונטקט ולאימפרוביזציה. הקשר בינינו העמיק מאוד, מקצועית וחברתית, עד שהפכנו לסוג של משפחה”.

המחלה תקפה את אישהר זמן קצר אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, וכבר בלימודי המשחק התקשה ללכת ולעמוד. בתחילת העשור הרביעי לחייו הסתבכה המחלה, עד שחייבה את קטיעת שתי רגליו מעל הברך, בהפרש חצי שנה זו מזו.

“בגלל שאני עם כיסא גלגלים כבר 20 שנה, מצאתי את עצמי הרבה פעמים חלק מהמערך התומך של האמנות, ולא על הבמה עצמה. יותר בתפקידים של מפיק, מנהל במה, מפעיל סאונד וכאלה. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להופיע, ובדיוק בוורטיגו התחילו לעבוד על המופע. אז עשיתי אודישנים – והתקבלתי”.

הריקוד על הבמה, עם כיסא הגלגלים, מרפא מבחינתך?

“כן ולא. אמנות היא באופן כללי תרפיה לנפש, ואם אמנים לא היו עושים אמנות – הם היו מתחרפנים. זה לא מקצוע יציב או קל שבוחרים בו באופן מושכל, אלא מקצוע שאתה הולך אליו כי אחרת תהיה אומלל. באופן כללי אני לא מתנהל בעולם עם ‘אני מוגבל, והנה, הוכחתי לעצמי ולכם שככה וככה…’

“אני מודה שבתחילת הדרך שלי בכיסא הגלגלים היה קיים בי צורך לבדוק את הגבולות ולראות כמה אפשר לצאת מהלכאורה-מגבלה הזאת. אז עשיתי מופע סנפלינג על חומות העיר העתיקה, שהתעסק במגבלה ובשאלה מה אני מסוגל לעשות ומה לא, אבל זאת נקודה שמיציתי – וזזתי הלאה.

“מה שלא מיציתי זה מחול. תמיד אהבתי לרקוד, אבל אחרי הצבא, כשהתחילו אצלי הבעיות עם הרגליים, לא חשבתי שאוכל לרקוד שוב. התפיסה שלי היתה שאם אני לא יכול לזוז על הרגליים – אני לא יכול לרקוד. הקטיעות, מעבר לעובדה שהיו הלם והתמודדות, היו גם ברכה גדולה, כי גיליתי בעצם מחדש את הריקוד.

“מאז התגלית המחודשת אני נמצא כל הזמן במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה שאפשר לעשות בכיסא גלגלים. איך לעבוד עם הכיסא כפרטנר. גיליתי גם שיש לי נכות ‘לוקסוס’, כי יש לי ברכיים מתפקדות – אז אני יכול לרדת בקלות מהכיסא ולעבוד על הרצפה. אני במחקר אינסופי, ומהבחינה הזאת המופע של ורטיגו מאוד מדבר אלי”.

למיטל אהרוני, שמתגוררת בפתח תקווה, עולם הבמה היה זר לחלוטין, עד שהחליטה להעז ולהגשים חלום. “אני מכירה את טלי וחי 20 שנה, כי השתייכתי לקבוצה הראשונה בארץ של קונטקט ואימפרו משולב. כשהציעו לי לקחת חלק בלהקה, בהתחלה הסתייגתי כי אני פחות אדם של במה מבחינה תנועתית.

“אבל רציתי לאתגר את עצמי ולהרגיש מה זה, וברגע שעברתי את האודישנים מצאתי את עצמי בלהקה. אני באה מעולם החינוך הבלתי פורמלי, מעבירה הרצאות ועוסקת בהנחיית קבוצות, וכרגע גם מספרת את הסיפור האישי שלי בבתי ספר.

“יש לי דלקת מפרקים שגרונית (JIA) מילדות. הפסקתי ללכת בגיל 4, ונוצרה החמרה בשלד. הפגיעה אצלי היא במפרקים בכל הגוף, שלא נפתחים עד הסוף. אני יושבת בכיסא גלגלים מגיל 8, אחרי שניסו עלי כל מיני טיפולים ותרופות. מאז אני עם כאבים כרוניים ופגיעה קשה במפרקים ומתנהלת בכיסא גלגלים ממונע”.

היתה לך משיכה קודמת לעולם הריקוד?

“לא התעניינתי אף פעם בריקוד, יותר בציור וכתיבה, אבל כן הייתי סקרנית לגבי הגוף שלי. במשך שנים, בגיל ההתבגרות, ביליתי בחדר מול המראה ורקדתי לצלילי מוזיקה קצבית מהרדיו. אהבתי לבחון את הגוף שלי בתנועה, לבדוק איך אני יכולה לפרוץ את הגבול של עצמי. המוזיקה תמיד היתה חלק מחיי. בקונטקט אימפרוביזציה הייתי נבוכה בהתחלה – אבל התמודדתי וצמחתי מזה”.

יש בהשתתפות שלך גם אקט תרפויטי כלשהו?

“בכנות, פחות. לא הייתי זקוקה להוכחה העצמית הזאת, אבל היה לי חשוב שיהיה במופע משהו שיהדהד ויכה גלים מבחינה חברתית, בנראות על במה. שזה ייראה נורמלי שבלהקה יש מגוון רקדנים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. תהליך העבודה עצמו הפחיד אותי, היו לי אתגרים פיזיים ורגשיים כי העבודה על הריקוד תובענית מאוד. היא באה עם המון לחץ כי מדובר במופע מקצועי, לא סתם להראות ש’יש נכים על הבמה’. זה נהדר ומאתגר” .