החיים הטובים – מרץ 2024 – ראיון עם נעה ורטהיים

בדרך החוצה מכפר המחול של להקת ״ורטיגו״ אחרי הריאיון עם נעה ורטהיים המנהלת האמנותית שלה, חלפנו על פני קבוצת נערות נרגשות בבגדי ריקוד. הן התגודדו בפתח הסטודיו שוחחו וצחקקו עם אחד המורים ״את רואה את זה?״ היא הצביעה לכיוונן, ״האחריות שלנו היא להעניק להן גן עדן״. ברגע הראשון זה נשמע אולי קצת מוגזם, אבל אחרי שיחה עם ורטהיים על המלחמה ועל הריקוד, על החיים בצל לחימתם הממושכת של בנה ואחייניה בעזה וגם על מה שהם עושים בימים אלה בכפר שלהם – זה נשמע לגמרי אותנטי. והטבע מסביב מחזק את התחושות, מרכך את הפינות הציניות ועוזר לחזק את מילותיה של המנהלת האמנותית המבקשת להתמיד בעשיית טוב. ביום חורף שמשי בין הרקפות והשקדייה הזוהרת אנחנו יושבות על הדק הפונה אל נופו של עמק האלה והירוק בשלל גווניו מאפשר לקחת כמה נשימות עמוקות.
מה קרה כאן לפני ארבעה חודשים וחצי?
״ביום ששי שלפני המלחמה ב6- באוקטובר העלינו כאן את מופע הצהרים האחרון. היה נהדר ושמח והמעבר היה חד נורא. לקח לנו שבוע ואז שבוע לנסות להבין מה קורה ואז הגיע אלינו מוזיקאי ומטפל במוסיקה ואמר שהוא חייב מקום לעבוד. תוך זמן קצר נוספו עוד אנשים שהבינו שהמקום פתוח, התחילה פעילות של הורים וילדים ומעגלי מדיטציה ושירה והכפר התחיל לעבוד. אחרי עוד שבוע ריכזנו חלק מהלהקה והתחלנו להופיע – בקריית שמונה ובקיבוצי הצפון, בנגב וגם בפני
קבוצות של מפונים. עשינו בעיקר מפגשי מחול ,שבהם שיתפנו את הצופים וראינו את ההתרגשות שהמפגש עורר בהם. מבחינתי זה הדבר האולטימטיבי-למצוא בכל הקושי הזה את מה שאנחנו אוהבים לעשות ולתת מזה גם לקהל ששרוי במצוקה וקצת אוויר, לאנרגיות אחרות. אחרי כמה שבועות של התנדבות חזרנו להופיע באולמות ברחבי הארץ. אמרו לנו אז, שאף אחד לא יבוא, שכולם 'דבוקים' למסכים ולחדשות ולאף אחד אין ראש למופע מחול. התחזיות הללו התבדו. אנשים חייבים אמנות, חייבים פיסה של שקט ובעיני זאת עשיית טוב. באמונה הזאת ובדגש על להיות ביחד שרדתי את שבועות הלחימה של הבן שלי בעזה״.
ועכשיו אתם מעלים בהפקה מחודשת את ״מאנא״ והבכורה תערך באמצע מרץ במשכן לאמנויות הבמה שבבית האופרה הישראלית בתל אביב.״את יודעת, יש כאן צירופי מקרים מופלאים. כשהעלינו את 'מאנא' ב2008- הייתי עסוקה בעיקר בתחושות ובדילמות הפרטיות שלי. עדי )שעל, בן זוגה של ורטהיים ומנכ״לה הבלתי נילאה של ״ורטיגו״ י. א.( ואני החלטנו להקים את כפר המחול בקיבוץ נתיב הל״ה ובמקביללהמשיך לעבוד בירושלים "המושג 'בית' בעבודה הזו היה ממש קונקרטי. התחלנו להקים בית מחדש, לבדוק מה חשוב לנו לבנות בו ואיך להתקרב באמצעותו גם לנושאים סביבתיים שהעסיקו אותי. בגירסה המחודשת של 'מאנא' מקבל המושג בית משמעות נרחבת בהרבה של מאבק על הבית הקולקטיבי שלנו בימים שהמלחמה עוד נמשכת. במקביל, אני חושבת, מוטמעת בעבודה תקווה לחיים של משמעות עם אנשים ערכיים ששרדו קשיים ומאמינים בדיאלוג״ ספרי על ההבדלים בין שתי הגרסאות של ״מאנא״? ״'מאנא', בארמית הוא כלי של אור והעבודה מבקשת להציע תקווה וכמיהה למקום בטוח. רציתי לקחת את הבסיס הזה ולשכלל אותו. במוזיקה לא נגענו אבל התפאורה למשל שונתה והפכה יותר אבסטרקטית. עיצב אותה זוהר שואף והיא מורכבת משני חלקים דמויי כנפיים שנפתחים ונסגרים ואז מתקבל סוג של ציור נאיבי. הרקדנים נכנסים ויוצאים מהחלל הזה ובתוך כך מתעוררות שאלות כמו – כמה אתה בפנים? למה אתה יוצא? והכל מקבל משמעות אחרת במציאות העכשווית. גם את התנועה זיקקתי והתלבושות של מעצב האופנה ששון קדם הפכו מינימליסטיות יותר- במקום תלבושות שמורכבת מכמה שכבות יש בגד בגזרה גיאומטרית שזהה לגברים ולנשים עם מחשוף גב גדול. זה מרגיש מוכר ושונה אולי כמו הזמן עכשיו״ אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. בימים אלה מופיעה ״ורטיגו״ עם יצירתה האחרונה של ורטהיים ״מקום״ ובחודש הבא באפריל היא תטוס למסע הופעות בארצות הברית. שוב נדרשת ורטהיים לשמה של היצירה ולרלבנטיותו שלה. ״המלחמה חידדה אצל כולנו את המשמעות של המקום הזה, את המחיר שלו ובה בעת היא מוציאה מכל כך הרבה אנשים טוב והתנדבות, חמלה והכלה שאותם צריך להדגיש ולהעצים״ ברוח זו מתכננים בכפר הקמת חוות חוסן המיועדת לחיילים שלחמו וחוו טראומות וחרדות. הפרויקט, מוקם בשיתוף עם ארגון נכי צה״ל ואגף השיקום של משרד הביטחון, יציע טיפול חדשני ומקיף למשך 4-6 חודשים שבסיומם יחזרו המשתתפים לחיי שיגרה או יעברו לתהליך הכרה במשרד הביטחון. בחווה יוצעו שיטות טיפוליות שונות, קונבנציונאליות ואלטרנטיביות שיינתנו במסגרת קבוצתית ופרטנית. את הפעילות ינהלו פרופ׳ אייל פרוכטר )לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה״ל וכיום מנהל בית החולים מעלה כרמל( ויורם בן יהודה, פסיכולוג קליני )שפיקד על היחידה לטיפול בנפגעי קרב בצה״ל ומנהל כיום את מכון ״דרכים״ לפסיכולוגיה רפואית(. לצד אלה יוצעו למשתתפים סדנאות תנועה בטכניקות שונות, סדנת מדיטציה, יצירה ופיסול באדמה ברוח האקולוגית של הכפר. מתברר שהכפר שלכם הוא כר לאין סוף אופציות, יוזמות ושיתופי פעולה. ״זאת הייתה המטרה. לפני 16 שנה הגענו לצומת דרכים. הייתה לנו להקה מצליחה ורצינו לעשות עוד משהו. מקובל להקים להקה צעירה לצד הלהקה הבכירה ולהריץ את שתיהן לקהלים שונים. בעיני זה היה עוד מאותו הדבר ורציתי לעשות דברים חדשים. סביבה ואקולוגיה תמיד ענינו אותי וגם עסקתי בה בעבודות שלי )"רעש לבן״ שעסקה בנושא צרכנות היתר ו״לידת הפניקס״ שנרקדה על אדמה לחה באוויר הפתוח. י. א(. "בהמשך החלטנו לפתח את תחום התנועה לאנשים עם מוגבלויות וכך הוקם 'כח האיזון' שכולל מסגרות טיפוליות וגם להקה רוקדת. הרעיון היה למצוא מקום מכיל ומגוון, נגיש ויפה בסביבה טבעית ולא רחוק מירושלים שבה פועלת הלהקה. חוץ מאחיותייך והמשפחות שלהן, שכולם גרים ועובדים כאן יחד הכפר הוא הרחבה נוספת של המשפחה. ״לגמרי. כשאת רקדנית או מנהלת להקה את נותנת את כל כולך על הבמה, ואז מתקלחת ויוצאת החוצה כדי לגלות שכולם כבר הלכו הביתה. כאן אנחנו ביחד לפני ואחרי.
מתגעגעת למופע הצהרים, שעם כל האנרגיות ששאבנו ממנו היינו יושב

להקת ורטיגו מעלה בימים אלה 'מאנא', עבודה שיצרה נעה ורטהיים ללהקתה לפני ארבע עשרה שנים והנה, לא נס ליחה. במידה רבה העבודה מדויקת לזמנה ובמידה לא מבוטלת גם לזמננו, למרות הזמן שחלף וזה לכשעצמו הישג אמנותי. בעבודה לקחו חלק עשרה רקדנים, קאדר של מבצעים חזקים ובהם ארבעה גברים ושש רקדניות.

העבודה המחודשת מרשימה, ונשענת על לא מעט מרכיבי תנועה מלוטשים ועל אדני תוכן מוצפנים, חלק מהתפיסה האסתטית של ורטהיים שהשתכללה והצטללה עם הזמן והגיעה לרמת לכידות מרשימה.

על הבמה נבנה סט בעל נוכחות חזקה המורכב משני חלקים הניתנים להסטה ויחד, יוצרים צללית סכמתית של בית עם גג משולש כמו בציורי ילדים. הבחירה בפתרון ארכיטקטוני זה הקטינה חזותית את עומק במת סוזן דלל, ולכן הובילה את כניסות ויציאות הרקדנים מתוך קרביו של חלל סמוי במרכז, שמרמז על מקור תנועה נסתר ששומר על פעילות וחיוניות גם כאשר הוא אינו נראה.

שימור רצף אנרגטי בפוטנציה בין מהלכי תנועה פנימה והחוצה, בין הגלוי לנסתר, יוצר השהיית מתח בין המעברים ומצביע על תפיסת זמן מעניינת, לא שגרתית.

המעבר בין הסולו הפותח שממשיך לדואט גברים שמשלבים הנפות ורטיקליות – פוקח עיניים. השניים- ובהמשך גם השאר- לבושים בחצאיות ארוכות עשויות בד שחור רב שכבתי, אף הוא חלק מתפיסה כוריאוגרפית שמתחילה ברמיזות ומשם דוהרת, גולשת, מסתחררת סביב הבמה כשכל הלהקה כאילו שבויה בריקוד קליגרפי, כששולי הבגד המעופף ממשיך את תנועת יריעות הבד סביב כל אחד מהרוקדים ומסמן באוויר סערת גלים שחורים בטריטוריה שלו.

מזה שנים רבות נדמה כי נמצא בכל אחת מהעבודות של ורטיגו רמז לעולם רוחני, נסתר. בזמנו, נוכחותו הייתה חשופה יותר ומאז, הלכה והתעדנה ובכל זאת נכחה גם כאן בריטואל מיסטי כבר בשלבי המחול המוקדמים שבו הרקדנים מתכנסים על במה חשוכה יחסית כדי לטבול את ידיהם בבריכת אור שמוקרנת מעל.

בעבודה זו ההולכת ונבנית כאסמבלאג', צבר של תמונות, מיזנסצנות, שעומדות למעשה עצמאית וניתנות להרכבה לצרכים שונים. חלק גדול מהפרקים נשענים על קטעי מוסיקה ממקורות שונים, עצמאיים, שמבססים מקצב, או רמז למקור אתני שונה, חלקם מוכר ואחרים פחות.

תמונה אחת חזקה, שהותירה חותם חזק ויוצא דופן בערב זה התבססה על מוסיקה 'כאוטית', דרמטית ומאיימת שלוותה את קוורטט הגברים. הפרק הזה היה רווי מתח, וכלל שפת תנועות גוף זוויתית ובהן מחוות לחימה מאיימות בידיים וברגליים שנתמכו על ידי המוסיקה שהדגשיה היו כקולות נפץ.

פרק זה היה שונה מכל קטע מחולי אחר שהיה בערב וקל היה להניח שהוא מרפרר לסיטואציה אקטואלית מוכרת. המוסיקה של רן בגנו מלווה את ורטיגו ולה תרומה מרכזית לקבוצת אמנים מעצבים המלווה את ורטיגו שנים שתרמו לדיוק העיצוב האסתטי של הכוריאוגרפיה.

באותו מצב רוח היה קל להרהר מאוחר יותר בסולו קצר שבו נכנסת לבמה רקדנית ומעליה משייט בלון גדול שחור. היא הולכת לאט על קצות האצבעות. זו דמות ילדית של נערה ובלון, אבל הכל מרגיש לא נכון. בשונה לשאר, היא לבושה במכנסיים קצרים, צעדיה לא בטוחים, היא יוצאת דופן בכל מובן, אבל הפריט המטלטל הוא הבלון השחור, אביזר כאילו נחת כאן ועכשיו הוא נוכח כבלון תצפית צבאי, שדובר בדומיו לא מעט אחרי תחילת המלחמה הנוכחית.

חלק עיקרי במרכז העבודה מורכב מפרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק וחיבור מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות בעלות מרכיבים ייחודיים לכל תת- תמונה מחולית שבנויה מחיבורים והתפרקויות. זו עבודת תפירה עילית מהנה במיוחד, שיש בה מאפיינים ברורים לכל סקציה.

במבט-על אפשר לאתר את הייחוד של כל סצנה שבה דגש על גלגולי רצפה, הנפות מגוונות הן של רקדנים והן של רקדניות. יש בהנפות במיוחד, חיוניות מחויכת שמכילה נחת רבה. מעת לעת העיין וגוף הצופה מלווים את התמונה בכללותה במעקב אחר המארגים בעלי העושר וגיוון.

וורטהיים מצליחה לחבר לכידות סגנונית שנוכחת לאורך הערב ושוזרת זרימה מאחידה, במקביל לבסס ייחוד למבצעים מובחנים וגם לקבוצה. לדוגמא, אציין אחת התמונות שבה החלטות ההעמדה של הרקדנים בתחילת סצנה חדשה, העניקה ייחוד לאחד מקטעי המשנה בעצם ההצבה של הקבוצה באלכסון עם כשגבם מופנה לקהל.  לא במקרה, או שכן, בתלבושת האחידה לנשים ולגברים בחר מעצב התלבושות הוותיק ששון קדם- שעובד עם ורטיגו שנים רבות- לכסות את הגוף בשכבות, אך הותיר את הגב חשוף לגמרי. התאורה עוצבה כך שהעור החשוף זהר על רקע תועפות שכבות טקסטיל שחור והודגש בו כל שריר ושריר.

הבחירה להעמיד את הקבוצה נוכח הקהל כשגב הרקדנים חשוף במודגש, העניקה ייחוד יוצא דופן לתמונה הכוריאוגרפית הזו. קרדיט רלוונטי כאן מגיע לעיצוב התאורה של דני פישוף- מגנטה, אמן המלווה את ורטיגו זמן רב.

תקצר היריעה מלפרט כל אחת מתמונות המשנה, אך בערב זה, רקדנית נהדרת אחת זכתה בתשומת לה מיוחדת. העין נמשכה לשון אולס, פרפורמרית בעלת איכויות מבריקות בכל מובן שחוננה ביכולת לשמר כעין צניעות ואיפוק מצד אחד ומאידך להמריא ולהרעיד את הנשימה נוכח יכולותיה ועומק הבעתה גם יחד.

בדיעבד, הגרסה הנוכחית של 'מאנא' משאירה ללא ספק חותם מכובד, תוצר סך כישוריה היצירתיים של נעה ורטהיים, מיסדת הלהקה וכוריאוגרפית מהשורה הראשונה של יוצרי המחול הישראלי בן זמננו.