“Dance troupe Vertigo, musician Itamar Doari collaborate on piece”. By Jessica Steinberg
‘Premiere 24’ evokes the current difficult reality in Israel, bringing audiences into the modern dance experience
The Vertigo dance troupe and musician Itamar Douari collaborated on a new piece, ‘Premiere 24,’ premiering in June 2024. (Courtesy)
Dance troupe Vertigo and musician Itamar Doari have collaborated on “Premiere 24,” a new performance piece that brings the audience in as a partner in the creative process.
The one-off show, with choreographies from Vertigo founders Noa Wertheim and Rina Wertheim-Koren, includes familiar patterns and structured dance from the troupe as well as free and improvised creation, with the aim of understanding where inspiration springs from, including music and the movements of the body.
The aim is to offer moments of compassion, hope and connection in the current Israeli reality of uncertainty and chaos, said the creators.
“By watching the show, the audience becomes a partner in the creative process of the piece,” said Wertheim, Wertheim-Koren and Doari in a statement.
During the performance, the audience sits in a circle, experiencing the dance and music as part of the show.
The piece was formed from a desire to follow the movement of the heart as it contracts and expands, explained the creators, as well as the movement of the eyes as they close and open wide again. During parts of the piece, the dancers will react to what they’re seeing and hearing in the audience and music.
“When everything is noisy outside, the movement of the dancers shoots for an anchor to hold on to between pain and prayer, and between rising and falling,” they said.
The piece will be performed seven times at the end of June and beginning of July, primarily in Vertigo Village in Netiv Halamed-Heh and with a one-time performance in Zichron Yaakov.
Thanks for choosing us תודה שבחרת בנו
אזלו הכרטיסים | נשמח לראותכם בקרוב
We regret to inform you that we are fully booked. Looking forward to seeing you soon!
“Andorra celebrates Israel at 75 with a unique dance show” By Jerusalem Post staff
At the centre: The Israeli ambassador: Dr. Rodica Radian-Gordon
(photo credit: Embassy of Israel in Andorra)
A unique dance show marked the celebrations of Israel’s 75th birthday in Andorra.
The world premiere of the Vertigo Dance Company’s new production “Makom” opened the reception organized by the Embassy of Israel.
Vertigo is a contemporary dance company that describes its style as “offering a physical meeting place for artists and audience” and taking “the viewer to a new or an unexpected, exciting and challenging journey into unfamiliar territories.”
“We see Vertigo as a messenger of Israeli Art at its best, at home and abroad, that comes to bring people closer together and touch them through the language of the body,” the website reads.
Vertigo’s artistic director Noa Wertheim’s new creation Makom (“place” in Hebrew) deals with a world out of balance and therefore unfolds a movement language that strives from the center outwards, to the extremities and to extremes. It‘s a perpetual quest for the restoration of equilibrium.
The performance took place at the Congress Center of Andorra as part of the international cultural festival “ClassicAnd.”
During her visit to Andorra, Wertheim also gave a master class to twenty professional dancers at the local school LIQUID DANZA.
The show was received very well by the audience.
The reception began immediately after the performance ended. Attendees included the Israeli Ambassador to Spain and Andorra Dr. Rodica Radian-Gordon, the Prime Minister of Andorra, the Minister of Foreign Affairs, the Minister of Finance, the Minister of Economy, the President of the Parliament, various dignitaries, the mayors of the main cities, members of the Jewish community and other officials.
This article is powered by Ministry of Foreign Affairs
“Israel at 75 celebrated in Hungary with events in major cities”. By Jerusalem Post staff
Vertigo with the Israeli Ambassador to Hungary Yacov Hadas-Handelsman
(photo credit: Embassy of Israel in Hungary)
The celebrations for the 75th anniversary of the establishment of the State of Israel included events in several cities across Hungary.
The Embassy of Israel in Hungary organized two receptions in Budapest and Miskolc. In addition, initiatives ranging from street festivals to concerts were held in Debrecen, Skasper Var, Vesperm, Zalgarsag, Kaczkamt and Nyor.
The two receptions included a performance by Vertigo, a contemporary dance company, that describes its style as “offering a physical meeting place for artists and audience” and taking “the viewer to a new or an unexpected, exciting and challenging journey into unfamiliar Territories.” “We see Vertigo as a messenger of Israeli Art at its best, at home and abroad, that comes to bring people closer together and touch them through the language of the body,” the website reads.
Credit: Embassy of Israel in Hungary
The main event in Budapest was attended by some 350 selected guests including Hungary’s Justice Minister Judit Varga, who spoke representing the government, a delegation of Knesset members visiting Hungary (MK Yifat Shasha-Biton spoke on behalf of the delegation), Hungarian members of parliament and politicians from the coalition and opposition parties, foreign ambassadors including the envoys of several Arab countries (Morocco, Egypt, the UAE), and many other prominent figures. The reception in Miskolc was organized in a similar format and saw the participation of Jewish community leaders, Israel-Friendship societies, Christian supporters of Israel and other relevant figures in East Hungary.
In both events, the audience greatly enjoyed the performance by Vertigo.
A few weeks after, on the occasion of Jerusalem Day, the embassy also organized a big event in the park on the banks of the Danube, which was attended by 7,000 people.
This article is powered by Ministry of Foreign Affairs
(photo credit: Embassy of Israel in Hungary)
The celebrations for the 75th anniversary of the establishment of the State of Israel included events in several cities across Hungary.
The Embassy of Israel in Hungary organized two receptions in Budapest and Miskolc. In addition, initiatives ranging from street festivals to concerts were held in Debrecen, Skasper Var, Vesperm, Zalgarsag, Kaczkamt and Nyor.
The two receptions included a performance by Vertigo, a contemporary dance company, that describes its style as “offering a physical meeting place for artists and audience” and taking “the viewer to a new or an unexpected, exciting and challenging journey into unfamiliar Territories.” “We see Vertigo as a messenger of Israeli Art at its best, at home and abroad, that comes to bring people closer together and touch them through the language of the body,” the website reads.
Credit: Embassy of Israel in Hungary
The main event in Budapest was attended by some 350 selected guests including Hungary’s Justice Minister Judit Varga, who spoke representing the government, a delegation of Knesset members visiting Hungary (MK Yifat Shasha-Biton spoke on behalf of the delegation), Hungarian members of parliament and politicians from the coalition and opposition parties, foreign ambassadors including the envoys of several Arab countries (Morocco, Egypt, the UAE), and many other prominent figures. The reception in Miskolc was organized in a similar format and saw the participation of Jewish community leaders, Israel-Friendship societies, Christian supporters of Israel and other relevant figures in East Hungary.
In both events, the audience greatly enjoyed the performance by Vertigo.
A few weeks after, on the occasion of Jerusalem Day, the embassy also organized a big event in the park on the banks of the Danube, which was attended by 7,000 people.
This article is powered by Ministry of Foreign Affairs
קמפיין התרמה לטובת סיוע הומניטרי לנפגעי אסון האדמה בטורקיה
להקת המחול ורטיגו הוזמנה להופיע באיסטנבול .בכוונתה של הלהקה לתרום ולהקדיש את כל הכנסות מהסיור לטובת סיוע הומניטרי לנפגעי אסון האדמה בטורקיה.
ורטיגו יוצאת בקריאה לאנשים ועסקים מהארץ והעולם להצטרף אלינו בתרומות לנפגעי האסון
לשאלות והבהרות רחל גרוז’ינובסקי – ורטיגו קשרים בינלאומיים 054-4549548
*למוסד אישור מס הכנסה לענין תרומות לפי סעיף 46 לפקודה
“From an Eco Art Village, a Dance About Community”. BY Siobhan Burke, New York Times
Published Jan. 13, 2023Updated Jan. 16, 2023
The title of Vertigo Dance Company’s newest touring work, “Pardes,” is the Hebrew word for orchard, or garden of trees, from the Persian pairidaeza. Say it out loud, and its etymological connection to “paradise” is clear.
The consonants in “Pardes” are also an acronym in Jewish mysticism for four levels of interpretation of religious texts: “pshat,” “remez,” “drash” and “sod.” While these can be characterized in a number of ways, some more convoluted than others, the company describes them on its website in fairly straightforward terms: as the literal meaning, hinted meaning, interpretive meaning and secret meaning of a text.
This framework for analyzing resonates even in a nonreligious context, especially in the practice of viewing contemporary dance, and especially contemporary dance of Vertigo’s variety: not strictly narrative, but still hinting at some underlying story or drama. Watching this handsomely constructed yet occasionally contrived work, which had its New York premiere on Thursday at Baryshnikov Arts Center, you sense that the performers know more than we do about the weight of their relationships and their world.
Founded 30 years ago by Noa Wertheim (who choreographed “Pardes” in 2021) and her husband, Adi Sha’al, Vertigo resides at its own environmentally sustainable arts complex — what the company calls an eco art village — about 25 miles outside of Jerusalem. Carried along by the currents of Itamar Doari’s original score, which opens with verdant strings and startling swells of percussion, the arrangements of eight dancers often depict a tightly knit, in-sync community, while calling to mind natural processes of growth and decay. Duets and solos zoom in on intimacies and inner landscapes within the larger ecosystem.
A group of six begins together within the three red-orange walls that frame the stage. (Zohar Shoef designed the spare set, which is lined with low benches to which the dancers later retreat.) In bunchy black skirts that add volume to already voluminous movement (Rosie Canaan is credited with styling), they step briskly side to side as their arms reach and fold into angular positions, like an encrypted gestural message. The slap of one foot against the opposite ankle, again and again, establishes a shared rhythm, a warm-up for more propulsive unison sections to come.
In the first of several sensual duets, Sian Olles and Korina Fraiman chase and flow around each other like water. Throughout the work’s swift hour, softness and surrender permeate even the most daring moves, as when the strapping Micah Amos dives to the floor, catching air on the way down, or balances a fellow dancer on his shoulder. Like a meditation at times, the piece progresses with a remarkable ease, both in the dancing and the choreographic structure, yet a melodramatic undertow weighs it down; the dancers’ subtly worried expressions can feel more superficial than born from within. (It’s a relief when a few smiles peek through.)
Toward the end, however, “Pardes” takes a genuinely dramatic turn, as the mesmerizing Olles splinters off from the rest of the ensemble. In a solo that contrasts with previous glimpses of idyllic togetherness, she veers between stumbling and firmly rooting into the ground. When she holds a long, still balance on one leg, the other extended out to the side, it’s with the fortitude of an ancient tree.
As Olles gravitates toward and away from the rest of the dancers, who huddle around her or hold her aloft, she has not been expelled, it seems, so much as drawn into her own dimension. Still, questions arise of how and why communities fracture. I was left with a thought that might fall into one of the more abstracted levels of interpretation: Paradise for whom?
Pardes
Through Saturday, Baryshnikov Arts Center, Manhattan; bacnyc.org
“חופש תנועה: להקת ורטיגו חוגגת 30.” מאת מאיה כהן
טלי ורטהיים אגרניוניק וחי כהן בריקוד. הוא מתנייד בכיסא גלגלים | צילום: אלעד דבי
כפר אמנות אקולוגי, עשייה חברתית משלהבת ושילוב של רקדנים עם מוגבלויות פיזיות לצד רקדנים מקצועיים • להקת ורטיגו, מהמובילות במחול העכשווי בארץ ובעולם, חוגגת שלושה עשורים של אג’נדה על הבמות
כבר 30 שנה רוקדים נעה ורטהיים ועדי שעל את חייהם יחד, על הבמה וכבני זוג. שלושה עשורים של דרך משותפת שהביאה לעולם את “ורטיגו”, להקת המחול שזכתה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו”ל, ייצגה את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים – וקיבעה את מעמדה כהרכב עכשווי ובעל אג’נדה.
ורטהיים ושעל התוודעו בלהקת תמר, והאהבה ביניהם נמשכה לבמה, כשהצמד יצר דואט בשם “ורטיגו”. השאר חקוק בהיסטוריה. “עדי הוביל את המהלך הנחוש ואני זרמתי איתו”, מודה ורטהיים. “אני מודה שלי לא היו הוויז’ן וההבנה שהכל יתפתח ללהקה בסדר גודל כזה, כמו שהיו לעדי”.
את חגיגות יום ההולדת תציין הלהקה בשלושה ימי אירועים במרכז סוזן דלל (17-15 ביוני), שיוקדשו לערכים המובילים את חזונה: סביבה – עם המופע המיתולוגי “לידת הפניקס”, שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה; אמנות – עם המופע “פרדס”, יצירתה של ורטהיים, לצד מפגש אמן איתה; וחברה – במופע “כוח האיזון”, שמשלב עבודה של רקדנים מקצועיים עם רקדנים בעלי מוגבלויות פיזיות.
ורטהיים (56), הכוח האמנותי המניע מאחורי ורטיגו, הקימה עם שעל את “ורטיגו כפר האמנות האקולוגי”, בקיבוץ נתיב הל”ה שבעמק האלה, שמציע מקום מפגש בין אמנות לסביבה. היא גם האחראית לפרויקט “כוח האיזון”.
מייסדת ורטיגו, נעה ורטהיים. “ביחד כמו שבט”, צילום: אלדד רפאל
“לפני 20 שנה אמי נפטרה, ונותרנו ארבע אחיות. עדי, שכבר אז היה המנכ”ל של ורטיגו, אמר לנו ‘אתן כמו שבט שהוא משהו שלם’. ההערה הזאת זרעה אצלי את ההבנה שלחיות יחד בשיתופיות, כמו שבט, זה הדבר הנכון לעשות – ופשוט התחלנו ליישם את זה גם בלהקה.
“לא לגמרי ידענו איך זה ייראה, אבל ידענו שאנחנו רוצים להיטיב עם העולם בעשייה החברתית והאקולוגית שלנו, ולכן הקמנו לפני 15 שנים את כפר האמנות. זה נבנה לאט־לאט, ועכשיו אני כבר יכולה לשבת ולהגיד שעשינו משהו גדול יותר ממה שיכולנו לדמיין.
“יש לנו סלוגן: ART.HUMAN.NATURE, והרעיון הוא להיטיב עם כל הסעיפים האלה. אנחנו גרים על כדור הארץ, והטבע מהווה השראה גם ביצירות שלנו. אנחנו אורחים כאן לרגע, ומתבלבלים לחשוב שאנחנו בעלי הכדור הזה. לי חשוב להיות צנועה ולשאול שאלות דרך אמנות ותנועה, בלי מילים. לתקשר באמצעות שפת המחול”.
את “ורטיגו כוח האיזון”, שמפגיש אנשים עם – ובלי – מוגבלות, ומקיים תוכניות וסדנאות שנתיות לצד הופעות בארץ ובעולם, הקימו ורטהיים ושעל בשנת 2000. הפרויקט מנוהל על ידי חי כהן וטלי ורטהיים אגרניוניק (50), אחותה של נעה.
“במופע ישבתי ובכיתי”
ב־2008 עבר מרכז הפעילות של “ורטיגו כוח האיזון” לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל”ה, שאליו מגיעות קבוצות משולבות לעבודת מחול משותפת, לצד יצירה באדמה והעשרה בתחום האקולוגי.
“אחרי שעדי ואני ייסדנו את ורטיגו, קיבלנו פרס מטעם הקונסוליה הבריטית ונסענו לכמה שבועות של השתלמות בלונדון. לקחו אותנו שם למופעים, ואחד מהם היה של ‘קנג’וקו דאנס קומפני’, שניהל אדם בנג’מין – מופע של אנשים עם גיוון תנועתי, כלומר אנשים עם מוגבלויות.
“במופע ההוא ישבתי ובכיתי. זה המם אותי שמגבלה מביאה למקום שמזכך את התקשורת בין אנשים. בסוף המופע ניגשנו להודות ליוצר ולרקדנים והצעתי לאדם, שלא ביקר קודם בישראל, להגיע אלינו ולעשות עבודה עם ורטיגו. כעבור כמה שנים הוא עזב את הלהקה שלו והסכים להזמנה שלי להעביר בארץ סדנאות.
“טלי אחותי התנדבה אז לרקוד עם אנשים עם מגבלות בכל מיני מקומות, ובסוף הסדנה היא אמרה לי – ‘מצאתי’. כלומר, היא הבינה שזה הדבר שלה. עם ‘כוח האיזון’, בכוריאוגרפיה של אדם בנג’מין, רצנו ארבע שנים בארץ ובחו”ל, והשילוב של רקדני הלהקה עם רקדנים עם מוגבלויות הפך לענף מרכזי גדול ומשמעותי בוורטיגו, כבר 20 שנה – עד היום”.
טלי: “אני רוקדת מגיל 9, ותמיד הרגשתי שהגוף הוא הכלי, ושמגע ותנועה הם הביטוי שלו. מהסדנה הראשונה שעליה דיברה נעה יצאתי עם דמעות בעיניים. הפרויקט משלב אלתור, מגע ותקשורת בלתי אמצעית, מתמקד ביש ובקיים – שמתוכו אנחנו מתמידים להתחדש. היכולת לנבוע בכל יום מחדש מרתקת בעינינו. אנחנו לא חושבים מה אין ומה אי אפשר לעשות – אלא נובעים מתוך הקיים וחוקרים”.
ובכל זאת, המגבלה קיימת אצל אנשים עם מוגבלות, והיא מגלמת מעצמה את ה”אין”.
“אנחנו מסתכלים על המגבלה, אבל לא נובעים ממנה. יחד עם חי כהן, השותף שלי, שבעצמו יושב בכיסא גלגלים, אנחנו עוסקים בניהול וביצירה. ה’אין’ היה להגיד ‘איזה באסה שחי לא יכול לעמוד ולעשות איתי פירואט’, אבל זה מיותר, כי זה רק מגדיל את הפער – ואין מה לעשות עם ה’אין’ הזה. מתוך הקיים ומתוך ה’יש’ אנחנו מוצאים פוטנציאל של דרכים לנוע וליצור ולהיות סופר־קריאטיביים, פי אלף מאשר אילו חי היה עומד על שתי רגליים.
“כשבא בחור קטוע רגליים, או מישהי שאין לה יכולת להזיז את הידיים, אנחנו שואלים מה כן יש. ויש מרחב, יש טיימינג, יש רגש, יש עולם שלם שאפשר לעבוד איתו, יש מבט עיניים, אביזרים ועזרים שיכולים לייצר קומפוזיציה ומתח על הבמה. זה דבר שייחודי ללהקה שלנו. תוך כדי האמנות אנחנו מאפשרים לקהל לראות אנשים עם גיוון פיזי של קאסט, שרוקד ומתנהל כמו חיים שלמים על הבמה”.
מהן התגובות האופייניות שאתם מקבלים לזה מהקהל?
“תגובה של וואו. בהתחלה רואים אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכויות, אבל אט־אט, תוך כדי המופע, הדבר הזה מתמוסס. לא כי אנחנו רוצים להעלים את זה, אלא כי המגבלה הייחודית הפכה לעוד נתון – לא יותר ולא פחות.
“יש לנו קאסט מגוון בגילים 40-30 עם גיוון פיזי. אנשים עם קביים, אנשים בכיסאות גלגלים, יש גם קטוע שתי רגליים. לצערי, הרוב הם בלי רקע במחול, כי אין הרבה מסגרות שחונכות רקדנים מבחינה מקצועית. אני חונכת אותם, ואחר כך, אם הם רוצים להמשיך ללהקה או להרכב אחר – הם נחשבים לרקדנים מקצועיים”.
מאיפה מגיעים הרקדנים עם המוגבלויות?
“רוב הרקדנים שמגיעים קיבלו את ההכשרה שלהם בבית הספר שלנו, בהרכבים מתחלפים. המופע שנציג בחגיגת ה־30 הוא כיווץ של המופע שאיתו אנחנו רצים בכל הארץ, “Shape On Us”. התחלנו לעבוד עליו לפני הקורונה, כשהיה סגר מוחלט ונפגשנו בזום פעם בשבוע, לשמר את הקבוצה. במופע המצומצם ישתתפו שישה רקדנים, ובמלא משתתפים תשעה”.
בלהקה יש גם אקט ריפויי לרקדנים עם המוגבלויות, לצד האלמנט האמנותי?
“אני פחות אוהבת את המילה ‘ריפוי’, כי יש לה קונוטציה של משהו לא בסדר שאנחנו מתקנים. אם יש ריפוי, זה בוודאי גם לנו, כמנחים. מדובר במפגש בלתי אמצעי שמשתף את הנשמה והתודעה עם הגוף הפיזי, ומתקשר את זה עם יותר מאדם אחד. זה הדבר הכי נשגב מבחינתי בהורדת הרוח לחומר”.
לרקוד עם דלקת מפרקים
אמיר אישהר ומיטל אהרוני. “במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה”, צילום: רן יחזקאל
אמיר אישהר (53) ומיטל אהרוני (48) הם שניים מהרקדנים ב”כוח האיזון”. אישהר מגיע בעצמו מעולם השואוביז, אחרי שלמד משחק בניסן נתיב וחי את הבמה לפני שנאלצו לכרות את שתי רגליו עקב מחלה שהשפיעה על זרימת הדם בהן.
“לפני כעשר שנים התחילו שיתופי פעולה קטנים ביני לבין חי וטלי”, הוא משחזר. “ב־2017 נרשמתי למחזור הראשון של מסלול הכשרת המורים שלהם לקונטקט ולאימפרוביזציה. הקשר בינינו העמיק מאוד, מקצועית וחברתית, עד שהפכנו לסוג של משפחה”.
המחלה תקפה את אישהר זמן קצר אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, וכבר בלימודי המשחק התקשה ללכת ולעמוד. בתחילת העשור הרביעי לחייו הסתבכה המחלה, עד שחייבה את קטיעת שתי רגליו מעל הברך, בהפרש חצי שנה זו מזו.
“בגלל שאני עם כיסא גלגלים כבר 20 שנה, מצאתי את עצמי הרבה פעמים חלק מהמערך התומך של האמנות, ולא על הבמה עצמה. יותר בתפקידים של מפיק, מנהל במה, מפעיל סאונד וכאלה. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להופיע, ובדיוק בוורטיגו התחילו לעבוד על המופע. אז עשיתי אודישנים – והתקבלתי”.
הריקוד על הבמה, עם כיסא הגלגלים, מרפא מבחינתך?
“כן ולא. אמנות היא באופן כללי תרפיה לנפש, ואם אמנים לא היו עושים אמנות – הם היו מתחרפנים. זה לא מקצוע יציב או קל שבוחרים בו באופן מושכל, אלא מקצוע שאתה הולך אליו כי אחרת תהיה אומלל. באופן כללי אני לא מתנהל בעולם עם ‘אני מוגבל, והנה, הוכחתי לעצמי ולכם שככה וככה…’
“אני מודה שבתחילת הדרך שלי בכיסא הגלגלים היה קיים בי צורך לבדוק את הגבולות ולראות כמה אפשר לצאת מהלכאורה-מגבלה הזאת. אז עשיתי מופע סנפלינג על חומות העיר העתיקה, שהתעסק במגבלה ובשאלה מה אני מסוגל לעשות ומה לא, אבל זאת נקודה שמיציתי – וזזתי הלאה.
“מה שלא מיציתי זה מחול. תמיד אהבתי לרקוד, אבל אחרי הצבא, כשהתחילו אצלי הבעיות עם הרגליים, לא חשבתי שאוכל לרקוד שוב. התפיסה שלי היתה שאם אני לא יכול לזוז על הרגליים – אני לא יכול לרקוד. הקטיעות, מעבר לעובדה שהיו הלם והתמודדות, היו גם ברכה גדולה, כי גיליתי בעצם מחדש את הריקוד.
“מאז התגלית המחודשת אני נמצא כל הזמן במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה שאפשר לעשות בכיסא גלגלים. איך לעבוד עם הכיסא כפרטנר. גיליתי גם שיש לי נכות ‘לוקסוס’, כי יש לי ברכיים מתפקדות – אז אני יכול לרדת בקלות מהכיסא ולעבוד על הרצפה. אני במחקר אינסופי, ומהבחינה הזאת המופע של ורטיגו מאוד מדבר אלי”.
למיטל אהרוני, שמתגוררת בפתח תקווה, עולם הבמה היה זר לחלוטין, עד שהחליטה להעז ולהגשים חלום. “אני מכירה את טלי וחי 20 שנה, כי השתייכתי לקבוצה הראשונה בארץ של קונטקט ואימפרו משולב. כשהציעו לי לקחת חלק בלהקה, בהתחלה הסתייגתי כי אני פחות אדם של במה מבחינה תנועתית.
“אבל רציתי לאתגר את עצמי ולהרגיש מה זה, וברגע שעברתי את האודישנים מצאתי את עצמי בלהקה. אני באה מעולם החינוך הבלתי פורמלי, מעבירה הרצאות ועוסקת בהנחיית קבוצות, וכרגע גם מספרת את הסיפור האישי שלי בבתי ספר.
“יש לי דלקת מפרקים שגרונית (JIA) מילדות. הפסקתי ללכת בגיל 4, ונוצרה החמרה בשלד. הפגיעה אצלי היא במפרקים בכל הגוף, שלא נפתחים עד הסוף. אני יושבת בכיסא גלגלים מגיל 8, אחרי שניסו עלי כל מיני טיפולים ותרופות. מאז אני עם כאבים כרוניים ופגיעה קשה במפרקים ומתנהלת בכיסא גלגלים ממונע”.
היתה לך משיכה קודמת לעולם הריקוד?
“לא התעניינתי אף פעם בריקוד, יותר בציור וכתיבה, אבל כן הייתי סקרנית לגבי הגוף שלי. במשך שנים, בגיל ההתבגרות, ביליתי בחדר מול המראה ורקדתי לצלילי מוזיקה קצבית מהרדיו. אהבתי לבחון את הגוף שלי בתנועה, לבדוק איך אני יכולה לפרוץ את הגבול של עצמי. המוזיקה תמיד היתה חלק מחיי. בקונטקט אימפרוביזציה הייתי נבוכה בהתחלה – אבל התמודדתי וצמחתי מזה”.
יש בהשתתפות שלך גם אקט תרפויטי כלשהו?
“בכנות, פחות. לא הייתי זקוקה להוכחה העצמית הזאת, אבל היה לי חשוב שיהיה במופע משהו שיהדהד ויכה גלים מבחינה חברתית, בנראות על במה. שזה ייראה נורמלי שבלהקה יש מגוון רקדנים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. תהליך העבודה עצמו הפחיד אותי, היו לי אתגרים פיזיים ורגשיים כי העבודה על הריקוד תובענית מאוד. היא באה עם המון לחץ כי מדובר במופע מקצועי, לא סתם להראות ש’יש נכים על הבמה’. זה נהדר ומאתגר” .
“Creators celebrate 30 years of Vertigo”. By Ori J. Lenkinski
Each of the three days of Vertigo’s celebrations will be dedicated to one of the pillars of their practices.
By ORI J. LENKINSKI
BIRTH OF THE PHOENIX
(photo credit: YOEL LEVY)
There is a common belief among artists that a truly successful creation will change your life. By this measurement, the duet “Vertigo” by Noa Wertheim and Adi Sha’al was a massively winning creation in that it did not only change the lives of the creators, but of everyone who came into contact with the work and the artists since.
In fact, that first duet, “Vertigo,” performed 30 years ago at the Suzanne Dellal Center, bore the core elements of the mission with which Wertheim and Sha’al went out into the world. Next week, the Vertigo Dance Company will celebrate three decades of activity, in a three-day event dedicated to the pillars of their practice.
“There are the three chapters: Art, Human, Nature. Those are our ethos, principles, that through them we look at everything,” explains Sha’al in a phone interview.
Each of the three days of Vertigo’s celebrations will be dedicated to one of the pillars, Sha’al continues. “The first day is devoted to Nature. We will bring Birth of the Phoenix, the piece that began our journey with the environment. Then there will be a performance called ‘Batzir’ by our students from our professional dance program. That will be followed by a dance party with a DJ.
“The second day is about Art. On that day, Noa will teach a class in the Vertigo language and give a lecture afterward about the philosophy and spirituality of the company’s practice. There will also be a reception for our friends’ circle and finally a performance of ‘Pardes.’
‘PARDES’ (credit: ELAD DEBBI)
“The last day is about Human. On that day we will hold a performance of the ‘Power of Balance’ initiative. They will perform a piece by Sharon Fridman. Then there will be a panel to talk about the story of integrated dance,” says Sha’al.
The celebrations will continue following the Suzanne Dellal Center weekend, with events in multiple locations. During Sukkot, the company will host performances and workshops at their ecological village on Kibbutz Netiv Halamed Hey. The village, which Wertheim and Sha’al founded as a beacon for environmentally conscious art and life, is an inspiration for people around the world.
“The village is beyond dance,” says Sha’al. “Groups come here for the courses we teach, during the summer for all ages, but also the village draws people from all over. This is a new village that was born in Israel and is recognized internationally.
“For 15 years we have been cultivating this. There’s a theater, people perform here, there are workshops; more and more people come each year, both dancers and not, to experience the meeting of dance and ecology.
“The eco art village is unique in the world. The combination of art and ecology is what distinguishes the company and the village. It’s a holistic approach that is hard to explain. The power of Vertigo is the connection between these things. And people feel it. They take a workshop, see a show, come to the village – that’s the reason to celebrate.”
LATER IN the year, Vertigo will continue the party with a premiere by Wertheim, currently in process. “The premiere will go up in November. For the 30-year anniversary, we went back to work with people we love, such as Ran Bagno, and set and costume designers whom we worked with a lot. We worked with dancers who have been with us for many years and speak the Vertigo language.
“It isn’t only about choreography and movement, but generosity and maturity. We don’t know what will come out in the studio, but there are already 10 shows booked before Noa has even put anything out. That’s a note of respect for an artist that people buy a show before seeing anything, blindly.”
The company is also getting their tour gears back in working order. Recently, Wertheim created a work for a dance company in Kassel, Germany. “It was her first time creating for a company other than Vertigo,” says Sha’al. Later in the year, the company will visit Korea, and in 2023, they will perform at the Baryshnikov Arts Center in New York City.
None of this is lost on Sha’al, who continues to be amazed by the wealth of opportunities, influence and knowledge the company has amassed. “We didn’t know that this is what would be, when we made the duet ‘Vertigo.’ It’s something we learned in time, who we are, and not be afraid to say it out loud.”
Vertigo Dance Company will celebrate its 30-year anniversary at the Suzanne Dellal Center from June 15-17. For more information, visit www.suzannedellal.org.il
“Vertigo Dance Company Celebrates 30th Anniversary”. By Ayelet Dekel
Birth of the Phoenix – Vertigo Dance Company/Photo: Yoel Levy
The Vertigo Dance Company will celebrate their 30th anniversary! It’s been 30 years since Noa Wertheim and Adi Sha’al performed the duet that began the journey and gave the company its name – Vertigo. Celebrations will take place over three days, from June 15 – 17, 2022, at the Suzanne Dellal Center in Tel Aviv, with performances inside the venue as well as outdoors, in the spirit of the company’s values of human, art, and environment.
Each of the three days will be dedicated to one of these core values. Environment will be represented by one of the company’s most beloved works, and a favorite of mine – Birth of the Phoenix. As I wrote the first time I saw the performance in 2014:
Vertigo Dance Company’s Birth of the Phoenix is a work of enduring power and beauty, dazzling in its sensual, spiritual force. The dance takes place outdoors, like the Phoenix, appearing and disappearing in different places. Choreographed by Noa Wertheim, Birth of the Phoenix is performed inside a geodesic bamboo dome. Last night at Suzanne Dellal, people gathered at twilight in the courtyard. Flames dancing in the approaching darkness, torches marked the perimeter as one entered the dome to sit on benches and wooden chairs. At the center, a circle of dark brown earth. Waiting, people talk and look at one another, becoming a temporary community.(Link to the full review)
The performance will take place on Wednesday, June 15th and will be followed by a dance party in the courtyard and select performances by dancers from the Vertigo workshop in Jerusalem.
Pardes – Vertigo Dance Company/Photo: Elad Debi
Art will be the theme for June 16th, with a performance of Pardes, choreographed by Noa Wertheim, accompanied by a discussion with Wertheim on Vertigo and her artistic process.
Itamar Beck & Inbal Aloni in Shape On Us – Vertigo Power of Balance/Photo: Yoel Levy
Community on June 17th will feature several events: a performance by Vertigo – The Power of Balance, a panel discussion on different perspectives on dance and disability, and an integrated dance workshop. (Link to my thoughts on Shape On Us)
In addition to these events, Liba, the site-specific video art exhibit returns to the caves of the Beit Guvrin-Maresha National Park and will be on display through July 14, 2022. Selections from works choreographed by Noa Wertheim and performed by Vertigo Dance Company – Pardes, Leela, Yama and Birth of the Phoenix, are projected on the walls of the cave.
A video-art exhibit by Vertigo Dance Company, that was created especially for the extraordinary spaces of the Bell Cave in the Beit Guvrin – Maresha National Park, which was excavated by the ancient residents of the area.
In the core of the cave, one can hear the heart, the pulse of the earth, and in this magical place, “Liba” pulsates.
The exhibit and the site where it shall be presented unite with the movement of Noa Wertheim, Vertigo’s choreographer and artistic director, who is deeply attached to nature and the environment.
The Exhibit’s Curator: Dorit Talpaz
The interaction between the cave and movement creates a new work of art which intertwines with the viewers’ movement immediately as they enter the exhibit:
The multidimensional dance, which encompasses the viewer from every direction, through images projected onto the caves’ hidden corners and walls, expands the boundaries of the cave through movement and returns to that primal natural womb from which it was created.
“Liba” was created from Noa Wertheim’s repertoire with the Vertigo Dance Company which has been integrated into poetic video art which dances along the seam between spirit and matter – as the dancers’ bodies are projected onto the cave’s walls.
The video art was created by photographer Elad Debi and editor Gal Katzir and includes pieces of Vertigo’s repertoire over the years, including: “Pardes”, “Leela”, “Yama” and “Birth of the Phoenix”.
Beit Guvrin – Maresha National Park – World Heritage Site
The Beit Guvrin – Maresha National Park is the epicenter of the “Land of a Thousand Caves”. The Park presents an ancient architectural wonder – countless spaces, natural and man-made caves that were intended for a wide variety of uses, from dovecotes, through storage and residential purposes, to burial. In 1989 the area was declared a national park to preserve the impressive remnants of the city of Maresha and to preserve the thicket. In recognition of its rich heritage and variety of caves, the National Park was declared a World Heritage Site by UNESCO. As was defined at the 2014 declaration – “The site has outstanding universal value due to its cultural, human and environmental conservation aspects…”. Including the “Beit Guvrin – Maresha Caves Nation Park” among the prestigious list of the most important and selected sites in the world, positions Israel as a bridge between ancient cultures and as an important focal point for preserving world heritage, while uniquely connecting between past and present. The visit through the site is an extraordinary experience and offers a peek into the wonder of the values of nature, landscape and human heritage throughout history.
The Gallery in the Bell Cave
In as early as ancient times, the residents of the region identified the characteristics of the chalk subsurface. The caves were named the “Bell Caves” due to their shape, which was the result of the way they were quarried. The excavators opened a small opening at the hard top layer, and then expanded their excavation when they reached the soft layer, using iron chisels which left the diagonal digging marks that are evident on the walls of the cave. They used what was removed for construction and the huge spaces mainly served for storage but also as workshops and plastered cisterns.
“Liba” Vértigo en el corazón de la cueva
Una exposición de videoarte de la Compañía de Danza “Vértigo” creada especialmente para la cueva de la campana en el Parque Nacional Beit Guvrin. Mágico lugar donde late el corazón de la obra,
Comparte esta noticia
La Compañía de Danza Vértigo presenta “Liba”, una exhibición de videoarte creada especialmente para los espacios inusuales de la Cueva de la Campana en el Parque Nacional Beit Guvrin-Maresha, que originalmente ha sido tallada por los antiguos habitantes de la zona.
La exposición y el sitio especifico donde se mostrará se conectan con el movimiento de la coreógrafa de la compañía, Noa Wertheim, que es también su directora artística y que declara su profunda conexión con la naturaleza y con el medio ambiente, hecho que ya el público de todo el mundo había captado en sus trabajos de danza. “En el núcleo de la cueva es posible escuchar el corazón, el latido de la tierra, y en este mágico lugar late la obra “Liba”. La entrada a la exposición está incluida en la tarifa de entrada al sitio. Se puede visitar a partir del 5.8 hasta octubre 2021. Con previo registro en: www.parks.org.il/new/liba
La comisaria de la exposición es Dorit Talpaz, quien nos explica que la conexión entre la cueva y la danza crea una nueva obra que se entrelaza con el movimiento del espectador tan pronto como ingresa a la exposición: “Una creación de danza multidimensional que envuelve al espectador por todos lados a través de enormes salientes en las paredes y rincones ocultos y que en su movimiento expande los límites de la cueva y regresa al mismo útero natural primario a partir del cual se formó”. “La muestra ´Liba´ creada a partir de las obras de Noa Wertheim para la compañía de danzas Vértigo es un entretejido de poéticas obras de videoarte, bailando en un punto de unión entre el viento y la materia: el cuerpo de los bailarines proyectado en las paredes de la cueva”
El Parque Nacional Beit Guvrin-Maresha es el centro de la zona conocido como “Tierra de las Mil Cuevas”. Un parque que muestra una antigua maravilla arquitectónica: innumerables espacios, cuevas naturales y cuevas artificiales diseñadas para una amplia gama de usos, desde la cría de palomas, pasando por el almacenamiento y la residencia hasta el entierro. En 1989 el área fue declarada parque nacional con el fin de preservar los impresionantes restos de la ciudad de Maresha y la preservación del bosque natural. Gracias a su rico patrimonio y muchas cuevas, el Parque Nacional ha sido declarado Patrimonio de la Humanidad por la UNESCO. Este parque se incluyó en la prestigiosa lista mundial de los sitios seleccionados y más importantes del mundo, lo cual posiciona a Israel como un puente entre culturas antiguas y centro importante para la conservación del patrimonio mundial, al tiempo que conecta el pasado con el presente.
Los espacios inusuales de las cuevas en forma de campanas, excavadas por los antiguos habitantes de la zona, se convierten en un museo espectacular y único a partir de agosto y se recomienda visitar al anochecer y por la noche, entre las 18.30 y las 22.00hs. Las obras de videoarte fueron creadas por el fotógrafo Elad Debbie y el editor Gal Katzir e incluyen extractos del trabajo de la banda a lo largo de los años, que incluyen: “Pardés” (Orchard), “Leela” “Yama” y “El Nacimiento del Phoenix”.
“Noa Wertheim’s smaller dance transitions are an improvement “- Ora Brafman
Pardes enjoys smooth transitions between rather short sections; a change between mellow moods to more intense ones, group sections replacing short duets, in a pleasing flow.
‘VERTIGO’
(photo credit: ELAD DEBI)
Vertigo artistic director Noa Wertheim has added another original creation to her long line of dance works dealing with spiritual content – as well as environmental and social issues – often referring to various shades of faith along the way. Fortunately, she wraps her investigative process with rather vague abstract body manifestations that perfectly fit contemporary dance genera and her own sensitivity.
With the years, Wertheim has succeeded to solidify a rather consistent artistic voice that borders on New-Age perceptions that worked for her for decades. In that sense, Pardes is a great test case for a choreographic endeavor synced to perfection with original music, written by talented percussionist Itamar Doari. Apparently Doari, who worked with the company during rehearsals, interwove and recorded the music with dance sections on site.
Both artistic disciplines synced rather well on stage. Wertheim used the title Pardes and its various cultural ties – among them the Kabbalah but mostly to the word’s origin in ancient Persia language – which supported the dance’s mystical rites accentuated with its tribal-like costumes. All six dancers perform while wearing black skirts, an attire that has always worked in any dance that wanted to add a tribal aroma of yesteryear, borrowed from unspecific cultures or folkloric sources. They also work in bits from Sufi rites and Eastern European folk dance, like barrel jumps, which fit in quite effectively.
Just to make sure that the point was clear, Doari later added more specific Oriental musical flavors, and Wertheim added more gyrating pelvises.
Pardes enjoys smooth transitions between rather short sections; a change between mellow moods to more intense ones, group sections replacing short duets, in a pleasing flow. There was one exception, depicting an abused girl by her duet partner. That initiated a prolonged scene which brought to mind the long dying scene of the betrayed Giselle, without her finesse.
Pardes proved to be a finely crafted work by Wertheim that was filled with pleasant scenes, particularly some duets and a few solos. It seemed to cater to larger audiences without risking stepping out of the choreographer’s safe zones, or daring to challenge her audiences and herself.
Those six dancers on Suzanne Dellal’s stage, confounded by opaque red panels, worked well as an intimate ensemble with well-polished dancers, and each one of them was noticed.
During the months of the pandemic, the Vertigo Dance Company has performed online, at a drive-in event in a Jerusalem parking lot, and in small, outdoor workshops at its eco-art village in the Ella Valley.
Now it has returned online for the Vertigo Dance Festival, starting Sunday, December 27 through December 31, with a brand-new website meant to ease viewing for all audiences.
Dance isn’t so simple to show online, said Noa Wertheim, who co-founded Vertigo with her work and life partner, Adi Sha’al, and it required a different approach in order to fully introduce the Vertigo experience.
“We’re showing shorter pieces and snippets online, allowing you to really jump around the website and get to know the troupe better,” said Wertheim. “You can really dive into the website, and get to know Vertigo.”
They’ve made other adjustments to the website as well, with some excerpts of workshops during the festival, a clip of Wertheim’s TEDx talk, a look at recent dance premieres, and a random navigator on the site that brings viewers to various spots in the website.
“It’s dynamic and educational and really amazing,” said Wertheim.
The Vertigo troupe has been able to continue functioning for the most part, said Wertheim, because many of their members live and work at the troupe’s eco-art village.
During the months of the pandemic, they continued premiering new works, sometimes on Zoom, at other times performing live with other online festivals. They even taught a workshop for an event in India.
“We’re a capsule,” said Wertheim, using the Israeli term for a small pod of people. “We did what we could during the summer, but artists have become a group that aren’t allowed to work. It’s like an effort to wipe us away, but I have hope.”
Vertigo and Noa Wertheim ring out 2020. By Ori J. Lenkinski
השנה יהיו שעורים פתוחים לחודש וחצי ולאחריהם קבוצה סגורה לשלושה מהלכים לאורך השנה, אליה אפשר להצטרף בין מהלך למהלך. (הפרטים בפלייר). הקבוצה מאפשרת לעבור תהליך למידה והתפתחות עקבי, רציף, ומשמעותי, עם חברת רוקדים קבועה שמאפשרת אמון ואינטימיות גדולים יותר.
*יהיה גם אנדרסקור חודשי בכל חודש
*ומרכז העיבוד , ההכללה, ההרחבה, ההפשטה של הכל – הג’אמים. השנה גם יהיו ג’אמים בשבת השניה והרביעית – כשגם אני גם מיכל וגם רם נחזיק את החלל, נחמם נתמוך ונהווה. הג’אם הוא מרחב יחודי, מיוחד ויוצא דופן בכל ההקשר של החיים שלנו – הוא מרחב בו יש אחריות וחופש אישי לחקור, ללמוד, לתרגל ולהתפתח.
הם התפתחו כדי לייצר קרקע לחדשים בדבר ללמוד ולקבל ידע גוף דרך הגוף ממי שכבר בתוך זה זמן מה. להעביר את זה הלאה באופן בלתי אמצעי של ממש. דרך, הגוף, העיניים השמיעה, החושים כולם. בשהייה במרחב או בריקוד.
יש לי דמיון שנגיע יותר לג’אמים. כולם, מכל צורות הנסיון והוותק בתרגול הזה.
אז ככל שתבואו יותר, יהיה יותר טוב.
*ובהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לורטיגו שמאפשרים את המרחב לג’אמים ותומכים בקיום של הקהילה והריקוד.
FOOD & ART 29/10 By Vertigo
FOOD & ART
Thursday 29/10 at 18:30 and 20:00
Vertigo, an ecological art village, Kibbutz Netiv HaLeh
Price: 250 NIS for a single / 480 NIS for a couple
* Registration and advance payment, the evening is conditional on a minimum number of participants
Vertigo in the shade of Corona
Move with the Vertigo Dance Company
Vertigo Dance Company has the pleasure to invite you our dear golden age friends and dance lovers to move along with us during these intimidating days.
You all will be enjoying the distinct Vertigo’s dance language and movement, directed by Noa Wertheim – Artistic Director – VDC
which reflects on the ongoing awareness of Vertigo to Art, Human &Nature
The guided activity is filmed at the Vertigo Eco-Art village, Vertigo’s home, located in the midst of the pictures beautiful Ella Valley, located between Tel Aviv & Jerusalem, Israel
YAMA a full length piece by Noa Wertheim 2016
In Yama Noa Wertheim explores the human ecological footprint, dependency and the capacity to regenerate.
Noa observes the source of each movement and its effect on the environment.
RESHIMO
A full length work by Noa Wertheim 2014
Now that the world is slowly starting to open up again, it is a time to be very attentive. We have changed in many ways during these Corona times – a period of inward movement. Now the challenges we all are confronting, will be how we are able to integrate the deep insights we have gained from this difficult situation and bring them into our lives as things return.
Reshimo is about the imprint of a past impression left within. A Kabbalistic idea pertaining to the impression of light – the fine outline which remains when the lights are gone and are no longer there. Exploring the remanence of a vacant space this is a journey of the receptive soul as Reshimo lights the way to a future state.
In this new piece choreographer Noa Wertheim explores the passages between abstract and chaotic endless motion and the defined moment. Tracing the hidden primal existence to evoke passion towards everything that is contained within time and space including intervals and suspension. Incorporating rhythmic animation and playfulness the creative process provides for a new reflection of being present in the moment while observing the inner turmoil and accumulated burdens. Thus creating a pattern free space, a magnetic realm hosting the search for emotions, knowledge and creation.
https://youtu.be/-fEhfXpEvi4
An Amazing Panel with Noa Wertheim
“The Spring of Hope”
:Dive into it at this link
Shape On Us
Vertigo Power of Balance | Integrated Dance Center
“One. One and One”
Baryshnikov Center | PlayBAC
“One. One and One” by Noa Wertheim will be posted on the weekly video series that features never seen before multi-camera edits of premieres by artists from around the globe, with a special introduction from Founder and Artistic Director Mikhail Baryshnikov.
May 7 – 12 Vertigo Dance Company One. One & One (U.S. Premiere)
Jerome Robbins Theater
Filmed Mar 6, 2019 View Performance Program
Vertigo Masterclass Sessions for Dancers and Movers
These days, more than ever, we have a desire to share the Vertigo dance language – that is based on movements from the inside out
We invite you to a unique enrichment day –
That will start with a lesson from Choreographer Noa Wertheim,
and continue with a Release and Research class from Rina Wertheim-Koren.
We will close the session with Merav Goldenberg in a guided meditation session.
Ram Katzir returns to Israel with the Vertigo Dance Company’s ‘Leela’
RAM KATZIR. (photo credit: YOAV DAGAN)
Imagination is often an artist’s best friend, and Ram Katzir has a particularly fertile capacity in that regard. Katzir is a boyish-looking 50-year-old Israeli who has been living in Amsterdam for most of his life. He is currently over here to oversee the design of the set for Leela, the new production of the Vertigo Dance Company, choreographed by Noa Wertheim, and with Ran Bagno providing the musical backdrop. The curtain-raiser took place at the Suzanne Dellal Center in Tel Aviv on Monday. It will be followed by a second performance at the same venue on Tuesday, and slots at Hechal Hatarbut Hof Hacarmel, Ganei Tikva, the Jerusalem Theater and the Kibbutz Mizra Auditorium. There are also a couple of shows lined up for Italy in July.
The dance company blurb explains that the name of the new show in Sanskrit refers to “a divine play, an existence in which humans are mere pawns. Inspired by the fall from heaven, the creation Leela takes place in the space between illusive reality and God’s cosmic play.”
Relating to ethereal domains and working on three-dimensional projects suits Katzir down to the ground. For want of a more precisely defining tag one might call him a visual artist, but that misses many of the finer points of his creational mindset and artistic ethos. Katzir studied sculpture and photography at the Cooper Union School of Art in New York, and animation at the audio visual department of the Rietveld Academy in Amsterdam.
All of that comes into play in his work on Leela. He also fed off most of those disciplines in a previous stint with Vertigo. “In 2011, I was invited by Noa and Vertigo to be a guest artist with them at their village,” Katzir relates. Vertigo is based at Kibbutz Netiv Halamed-Heh near the Eila Valley, in the environs of Beit Shemesh, and operates from its own sanctuary, where the members of the troupe live and work together. That, naturally, helps to create a sense of unison, which translates into a more harmonious approach to their onstage work, too.
Katzir imbibed the familial vibe at the village, and left a mark or two on the physical aesthetics there. “I spent three months at the village. We had all sorts of plans for me to design a sculpture garden, and do something with the entrance to the village.” While Katzir is used to planning his project way ahead of time, and working to a schedule, at Netiv Halamed-Heh he found himself having to go with the Vertigo flow. “It is a dance group, which is the heart of the place,” he says. “There is the ecological side of the village, and they want to do all sorts of things, but I did help them a little with the design of the entrance to the compound. I also took some photographs of one of their performances.”
THANKFULLY, THAT wasn’t that for the Katzir-Vertigo creative synergy. “I was on a visit in Israel around a year ago,” Katzir continues. “I went to a Vertigo show at the Suzanne Della Center and after the show, I went over to say hello to people. Noa had already asked me to design a set for her – it was all from today-to-tomorrow stuff. I work with institutions, and I couldn’t free myself for that. But then Noa asked me to do something for Vertigo a year in advance, I said great.”
In the interim, Katzir kept tabs on Wertheim and the gang. “I’d just seen One One & One, which is the show of theirs I loved the most, and that gave me the push I needed to go for it.”
Even with his long years of experience, and the international acclaim he has accrued in the process, Katzir found himself doing his fair share of head-scratching. “It was a pretty challenging process – that’s an understatement.” Working with a dance company is a very different proposition compared with, say, creating a sculpture. One might have thought that creating a set for dance production would be a little easier, as the designer has something to feed off – the show – whereas with a sculpture the artist has to produce something out of a corporeal and visual void.
For Katzir it’s quite the opposite. “You have to cook something up with four other chefs,” he remarks, opting for a culinary line of explication. “You are all working on the same dish, and everyone pulls in their own personal direction.” That is a foreign state of creative affairs for Katzir. “I am usually the captain of my own ship, and I take care to ensure that the other ships around me are sailing in the same direction. Here I am one of the sailors on deck, which is fine, but you to have to know that the other deckhands are working on the same thing. You have to make sure that you and captain are in the same place. That was very challenging.”
That said, Katzir was more than happy to work alongside Wertheim. “Noa is very open,” he notes, although adding that he finds working on his own sculptures closer to his comfort zone. “My works of art are pretty conceptual, in terms of the fact that I first try to crystallize the message I want to convey – even if there are a number of messages – and then I look for most precise way to impart that. Here [with the dance production] it is far more abstract.”
Abstract? That’s a surprise. Surely, having an extant production to work with gives the set designer a springboard for his work. “Dance is the most visual thing there is, but on the other hand, we are trying to understand things like time, place, context, environment, and the answers I received about that were very abstract. That’s not a negative thing, but it’s very different compared with, say, building a set for a theater production which, for example, is set in 18th-century France, and there is housemaid and a count. At least, with that, you know what you are starting with.”
